המקל

בדיוק כשרציתי לומר לו "תחשוב
פעמיים לפני שאתה מוציא מילים
מהפה…" הוא התחיל לקפוץ ולצחוק
כמו ילד קטן. הוא לא האמין למראה
עיניו. האמת, גם אני לא…
 
 
הרב אליעזר רפאל ברוידא מלמד אותנו, על פי הכתוב בספרו של רבי נחמן מברסלב – ליקוטי מוהר"ן ומתוך פרק שירה, שאנו יכולים ללמוד המון על הברואים שהשם ברא בעולמו.
 
רעיון זה עלה בראשי לא מזמן, כשנזכרתי בימים בהם הייתי תלמידה בבית הספר, כשלמדתי על מחזור חייו של דג הסלמון. האמת, הדג וחייו לא כל כך עניינו אותי באותו שיעור, פרט לדבר אחד מעניין שעורר את סקרנותי: הדג הזה, כדי להתרבות, מגיע מהים אל נהרות, ובנהרות הוא שוחה נגד הזרם עד שהוא מגיע למקום בו יש מים רדודים, ושם מטיל את הביצים. מחקרים הראו, שהסלמון שב להטיל את הביצים ולהפרותן באותה נקודה בה הוא בקע מהביצה. מדהים!
 
דג הסלמון אמנם עושה את הפעולה הזו בצורה אינטואיטיבית ובלי שום מחשבה, אבל עדיין, זה מדהים לגלות אילו מאמצים הדג הזה עושה כדי לפרות. אנו, בני האדם, מצד שני, בעלי חופש בחירה ונדרשים לקבל החלטות שבדרך כלל לא פוגעות בנו פיזית, לעומת מה שהסלמון עובר. אל תשכחו את הסכנות האורבות לו בדרך… ועדיין, במקרים רבים אנו עושים כמה צעדים אחורנית כאשר אנו מגלים את הקשיים והתמודדויות שמחכים לנו בהמשך הדרך. אנחנו יכולים לקחת דוגמא מהסלמון שהולך נגד הטבע והזרם, כנגד כל הסיכויים ממש, כדי למלא את רצון השם. כך השם ברא את הדגים האלה, בין אם הם מבינים את זה או לא.
 
החיים הם מאבק אחד גדול, עייף ומפרך, עמוס וגדוש במניעות לאורך כל הדרך, אבל אם רק נתאמץ, השם יהיה שם ויעזור לנו להגיע אל היעד. זאת בהחלט גבורה!
 
מושג זה מקבל משמעות וחשיבות גבוהות יותר כאשר אדם מתחיל את דרכו בתשובה. כאשר אנו מתחילים לעשות את השינויים החיוניים לנו בחיינו, לא פעם אנו מרגישים כמו 'אאוט-סיידרים' במעגל המשפחתי/חברי. כאשר לועגים, בוחנים, בודקים וחוקרים את הכיוון החדש שלנו כל הזמן – זה בהחלט יכול להיות אתגר גדול, אבל גם אחד כזה שמסייע להגיע למסלול אותו זיהינו כדרך האמת. הידיעה שאנו שוחים נגד הזרם כדי לשמר את דרך החיים בה בחרנו, בעזרת הציוויים וההלכות שציווה עלינו השם – צריכה רק לחזק אותנו יותר ויותר.
 
לאחד הבנים שלי היה ניסיון מדהים.
 
במהלך אותו ערב, הבן שלי נתן את דעתו לכאבים שהיו לו בקרסול. הוא אמנם לא ייחס להם חשיבות גדולה, אבל ששם לב שהקרסול כואב לו. בבוקר, כשהוא קם מהמיטה, הוא בקושי יכול היה לעמוד על הרגל, הכאב התגבר והציק יותר. הוא ניסה לגרור את עצמו, אבל עד אמצע היום הכאב החל לעורר דאגות במידת-מה. (לצורך העניין, מדובר בחייל עם כוח סיבולת שלא מוכר בחוג המקטרים, ובאדם שבקושי מתלונן!). מכיוון שלא הייתה שום סיבה פיזית נראית לעין שבגללה נגרם הכאב, הוא ניסה לפענח את ה'תעלומה' הזו ולראות מה הוא לומד מהכאב הזה, ברגע שהבין שהשם בעצם מעביר לו מסר. בינתיים, הוא החליט ל'שדרג מקל הליכה ישן, כשכדור פלסטיק הוצמד לחלקו העליון כידית אחיזה. מקל ההליכה המיוחד הזה מיד החזיר אותי לסיפור חסידי נחמד שקראתי לא מזמן – "מקל הכסף". בסיפור, אחד מחסידיו של בעל התניא – רבי זלמן שניאור מלאדי, השתמש במקל הליכה. באחת הפעמים שהגיע לרבי, הורה לו הרבי לחבר ידית אחיזה מכסף על המקל. בסופו של הסיפור, התברר שהתוספת המוכספת הזו נועדה בעצם להציל את חייו משודדים אכזריים. הוא הגיע לרבי שלו לביקור נוסף ועוד לפני שהתחיל לספר לו מה קרה, אמר לו הרבי: "עכשיו אתה כבר לא צריך את ידית הכסף במקל ההליכה שלך". בקיצור, ידית הכסף נועדה רק כדי להציל את חייו. למרות שלא נראה שום קשר בין המקרה עם של הבן שלי והסיפור הזה, ראיתי קשר מסוים בין שני המקרים.
 
לאורך כל אותו יום הבן שלי צלע ברחבי הבית ונעזר במקל ההליכה, עד שאמר לי ברגע שלא צפיתי לו, שהוא באמת, אבל באמת, נהנה מכל העניין וגם לא אכפת לו אם כל ימי חייו יצטרך מקל הליכה. בדיוק כשרציתי לומר לו: "חס וחלילה, תחשוב פעמיים לפני שאתה מוציא מילים מהפה…" הוא עשה צעד נוסף ואמר בקול… "אהה!!!" ואז התחיל לקפוץ ולצחוק, התרגש כמו ילד קטן שהקרסול שלו כבר לא כואב (והוא כאב לו מאוד מאוד). הוא לא האמין למראה עיניו. האמת, גם אני לא.
 
"אתה בטוח? זה באמת לא כואב עכשיו?" שאלתי בהיסוס.
 
"כןןןןןןןןןןן!" הוא השיב כמו ילד קטן.
 
כאשר אנו נפגשים עם מצבים ניסיים בחיינו, כמו זה שהבן שלי חווה, זה מחייב אותנו לנסות להבין את המשמעות שלהם. הוא אמר לי שהוא החשיב את ההשפעה השלילית של הדיבור – שהוא בעצם שמח ונהנה להשתמש במקל ההליכה, למרות שזה נראה 'רע' ומרגיש כך, אבל אחרי שהבין שיש כאן מסר הוא באמת שמח. ואם ישנה שמחה, למה לא לדבר עליה?
 
ניסיתי לנתח את המצב עם העובדה שהוא באמת העריך וקיבל את רצון השם בשמחה. וברגע שזה קרה, הוא כבר לא היה צריך את הניסיון. זה החלק שלי. אבל לבן שלי היה את החלק הפנימי של המצב. הוא האמין שהוא החלים מכיוון שהביע את התודה וההודאה להשם ממש מתוכו, ושהוא באמת נהנה ממה שקרה לו. זה לא מספיק רק לקבל את הנסיבות שהשם מציב בפנינו. אנחנו יכולים לומר לעצמנו שאנו אכן מקבלים את מה שאנו חווים ומתנסים או נבחנים בו, את מה שאבינו שבשמים שלח לנו, אך עדיין, יכול להיות שבתוכנו נתמרמר ולא נפסיק לחשוב ולשאול למה זה קרה לנו. הבן שלי באמת אימץ את הניסיון הזה עם הרגשה אמיתית ופנימית של שמחה, גם במצב הלא נעים ובהחלט הלא נוח. וברגע שקיבל את רצון השם באהבה והודה עליו מתוך תוכו – הכאב חלף. הניסיון הפך למיותר.
 
לא רק שרווח לי שהבן שלי כבר לא חש כאבים, אלא שהתלהבתי מעצם העובדה שהוא הגיע לנקודה בה הוא יכול לבחון את חייו בעזרת עיני האמונה. ולא רק, הוא עורר בי השראה עצומה וחיזק אותי מאוד. בנקודה זו ראיתי את שיעור הסלמון מול עיניי. שמחתי מאוד על כל שנות השחייה הקשה נגד הזרם, שהתוצאה שלה הייתה משתלמת. אנחנו מביאים חיים לעולם בשותפות מלאה עם השם יתברך, מתפללים ומקווים שילדינו יתמודדו עם האתגרים בזכות האבות שאנו מעבירים להם. כשהם חוזרים למקום המים הרדודים, למקום בו הם נולדו, אנו יודעים שהמעגל נסגר. ואז, בעזרת השם, נוכל לשחות בחזרה ל'ים' בשלווה ובבטחה.