הניסיון האמיתי

 

 

 

ישנו כלל האומר, שלא ניתנה התורה למלאכי השרת אלא לבני אדם קרוצי חומר, ולכן עיקר גדול בתורה הן המצוות שבין אדם לחברו, כמובא בגמרא (שבת לא),  שבא גוי להתגייר, וביקש מהלל הזקן שילמד אותו את כל התורה כולה על רגל אחת. אמר לו הלל: מה ששנאוי עליך, אל תעשה לחברך. ופירש רש"י, שרוב מצוות התורה הן בין אדם לחברו. וכן מובא במהרש"א, שלמעשה מה שהלל הזקן לימד את אותו גר, הוא הכלל של רבי עקיבא שאמר: ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה, אלא שהלל הזקן אמר לו אותו על דרך השלילה: מה ששנאוי עליך, אל תעשה לחברך.  

 

כשמסתכלים על החומרה של העבירות שבין אדם לחברו, רואים שהיא לאין שיעור חמורה יותר מהמצוות שבין אדם למקום. כאשר אדם עובר על מצוות שבין אדם למקום, אם רק יעשה תשובה יכופר עוונו, ואם יעשה תשובה מאהבה יהפכו כל עוונותיו לזכויות, וכן יום הכיפורים מכפר לו, וישנם עיתים של רצון שבהם נמחלים לאדם כל עוונותיו, ואף העבירות הקשות ביותר ר"ל, שכפרתן קשה, סוף כל סוף, ייסורים מכפרים, יום המיתה מכפר, גיהינום מכפר וכו’. כללו של דבר – יהיה מה שיהיה, ישנה דרך תיקון וכפרה לעבירות שבין אדם למקום.

 

אולם אותן עבירות שהן בין אדם לחברו, אם לא יתקן האדם בפועל את מה שקלקל, אין להן שום כפרה! לא על ידי תשובה – אפילו אם יעשה את כל הסיגופים שבעולם, ולא על ידי יום הכיפורים, לא על ידי ייסורים ולא על ידי גיהינום! רק כשיתקן האדם בפועל בינו לבין חברו, כגון: אם גזל – יחזיר את הגזל שבידו. אם פגע בחברו – יפייס אותו עד שימחל לו באמת , וכן הלאה – רק אז תועיל לו גם התשובה שעשה כלפי ה’.

 

מדוע הקדוש-ברוך-הוא לא מוחל על עבירות שבין אדם לחברו, בלא המחילה של האדם שנפגע? ובפרט לאור מה שאנו לומדים תמיד שהכל מאתו יתברך בהשגחה ולטובה, אז מדוע לא יכול הבורא לומר לנפגע: פלוני שפגע בך, היה בסך הכל המקל שלי! אני הוא זה שפגעתי בך, ולך לא צריכה להיות שום טענה כלפיו. והעניין שעבר עבירה כאשר פגע בך, הרי הוא עשה תשובה כלפי, ודי לי בכך.

 

עצם העובדה שהבורא אינו עושה כן, אלא מקפיד על כך שהאדם יתקן בפועל ויפייס את חברו, בזה הוא מגלה לנו שזהו עיקר העיקרים, ובעניינים שבין אדם לחברו תלוי כל קיום התורה והתכלית כולה. ולכן הוא אינו מוחל על כך, כדי שהאדם יהיה מוכרח ליחס למצוות אלו את מלוא החשיבות.

 

כאשר האדם רואה שהתיקון לעבירות שבין אדם לחברו הוא כל כך קשה, הוא מבין שהוא חייב לעבוד ולתקן את מידותיו. הרי כל אחד יודע שכאשר הוא פוגע באדם, קשה מאוד לפייס אותו עד שימחל לו מחילה בלב שלם, וכל שכן אם פוגע בו שוב ושוב פעם אחר פעם, שאז כמעט בלתי אפשרי לפייס אותו, וממילא הוא מבין שאם לא יתקן את מידותיו, אזי בודאי הוא יפול לכעס ויבזה בני אדם, ידבר לשון הרע ויקנא, יחמוד וכו’, והוא יפגע בכל כך הרבה אנשים, ומי יודע אם יוכל אי פעם לתקן זאת.

 

כאשר האדם מבין את כל הנ"ל, זה מזרז אותו לעשות הכל כדי לתקן את מידותיו. ואז, כמובן שהוא רואה שבלי התורה הוא לא יכול לעשות זאת, משום שרק על ידי המאור שבתורה יש לאדם כלים לעבוד על מידותיו, ורק על ידי לימוד התורה הוא מתעדן ומקבל דעת, ורק על ידי התורה הוא יכול לגבור על יצרו ועוד ועוד. וכן הוא רואה שבלי תפילה הוא לא יכול לתקן את מידותיו, כי לימוד התורה לבד אינו מספיק, ובשביל להחדיר את הדברים שלומד אל ליבו, שיתקיים בו גם "וידעת היום" וגם "והשבות אל לבבך", הוא חייב להרבות בתפילה. וכדי לזכות לתפילה הוא חייב לשמור את הברית קודש, ובשביל לזכות לשמור את הברית קודש הוא חייב להתקרב לצדיקי אמת, ובשביל זה צריך אמונת חכמים וכו’ – בקיצור ולעניין: הוא רואה שכדי לתקן את מידותיו הוא צריך לקיים את כל התורה כולה, ונמצא, שכל קיום התורה עומד על המצוות שבין אדם לחברו.

 

כל הדברים שהזכרנו לעיל, מתקיימים בעיקר במציאות של חיי הנישואין, וכדי שיצליח הבעל לחיות בשלום עם אשתו הוא חייב לצאת מהאנוכיות שלו, מהאכזריות שלו ומהרע שלו ולהיות בעל אמונה, מכיר בטובה, מיטיב, בעל חסד, משמח, מחזק, מעודד, שמח בחלקו, בעל עין טובה, לב טוב, אוהב את הבריות וכו’. וכן בשביל שתצליח האישה לחיות בשלום עם בעלה היא צריכה את כל הנ"ל.

 

ודע, שאפילו המצוות שבין אדם למקום אין להן שום משמעות, אלא אם כן מקיימים אותן בתוך העולם הגשמי הזה, ותוך כדי יישוב העולם וניהול מערכות יחסים עם החברה הסובבת, ובפרט עם הסביבה הקרובה ביותר – בביתו של האדם, ואמרו חז"ל: ביתו – זו אשתו.

 

וזה מה שמובא בחז"ל (שבת פח), שכאשר עלה משה רבינו עליו השלום, למרום, לקבל תורה, טענו המלאכים לפני הקדוש-ברוך-הוא: מה לילוד אישה בינינו? את התורה הטהורה והקדושה תיתן בידי בשר ודם?! "תנה הודך על השמים"!(תהלים ח)

 

אמר הקדוש-ברוך-הוא למשה: תן להם תשובה! אחז משה רבינו בכסא הכבוד והחל למנות לפני המלאכים את עשרת הדיברות, ועל כל דברה ודברה הוכיח למלאכים שהם לא יכולים לקיים את התורה בשמים. כי אין התורה יכולה להתקיים אלא בעולם הזה, עם הניסיונות שבין אדם לחברו, ועם ההתמודדות עם בני אדם אחרים, המונעים, המתנגדים וכו’. עד שהודו לו המלאכים ואמרו: "ה’ אדונינו, מה אדיר שמך בכל הארץ…" (שם).

 

וכן רואים אנו כבר בתחילת בריאת האדם ממש, שאמר הבורא: "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב), שראה שאין התורה יכולה להתקיים על ידי אדם אחד כשהוא לבדו. כי עיקר קיום התורה והניסיון, הוא דווקא כאשר ישנו לפחות עוד אדם אחד ביחד אתו, ועם אדם זה הוא צריך לחיות בשלום, וזה בלתי אפשרי אלא על ידי אמונה בשלמות, שזה כולל תיקון כל המידות. וכן צריך לעמוד בניסיונות אתו, ושהוא לא יפתה אחרים ואחרים לא יפתו אותו לעבור על רצון ה’ וכדומה.

 

והראיה לכך שעיקר הניסיון – אפילו בקיום המצוות שבין אדם למקום – הוא רק כאשר חיים עם אנשים נוספים, שהרי אילו לא היתה חוה אמנו, לא היה אדם הראשון חוטא, ונמצא שעיקר הניסיון בקיום התורה הוא דווקא עם בני אדם, וזה רצונו של הבורא שיהיה כך, ובלא זה אין לו שום טעם בבריאת העולם.

 

ובפרט שרוב המצוות הן בין אדם לחברו, אם כן, כיצד יתקיימו בלי לחיות ביחד עם בני אדם אחרים?

 

ומכל בני האדם שבעולם הכי קשה לאדם עם אשתו. וזה דבר שאינו דורש הסבר, אלא נראה בחוש, שרוב המצבים שבהם באות לידי ביטוי המצוות שבין אדם לחברו, כגון: גמילות חסד, צדקה, נשיאה בעול, זהירות בכבוד הזולת וכו’, וכן רוב המצבים שבהם האדם צריך להתמודד עם דעות מנוגדות, פיתויים, מחלוקות וכו’, וכן רוב המצבים שדורשים סבלנות, התבוננות, נתינה, וויתור, הקשבה, התחשבות וכו’, וממילא גם רוב רובם של הקשיים, הניסיונות, הכישלונות, המריבות, הסכסוכים וכו’ שיש לכל אחד, הם כולם דווקא בין איש לאשתו. לכן הנושא של שלום בית הוא כל כך גדוש וטעון, וממילא ברור ומובן שכל עבודת האדם, הן במצוות שבין אדם למקום והן במצוות שבין אדם לחברו, ובכל המידות – כולם אינם מתחילים כלל עד אשר מתחתן, וחי בשלום אמיתי עם אשתו.

 

ה’ יתברך יזכנו על דבר כבוד שמו לשלום בית אמיתי, ולתיקון כל המידות, ולאמונה בשלמות, ולקיום התורה בשלמות, ולגאולה שלמה במהרה בימינו, אמן ואמן.