הצד שלא הכרתם

שניהם כועסים שהם לא אלוקים, אך
בעוד שהגאוותן ממשיך להילחם, המדוכא
כבר הניף את הדגל הלבן כאומר 'אני
נכנע'. והמכנה המשותף הוא ששניהם
סובלים מאוד. גלו את הצד שלא הכרתם.
 
 
על פי עקרונות האמונה, חוסר הצלחה הוא זרז אדיר לעורר אותנו לתפילה, תשובה וצמיחה רוחנית, ובעיקר, להתקרב לבורא עולם. כשאדם זוכר את העיקר הבסיסי והחשוב של האמונה – שהכל מהשם, וכל מה שהוא עושה – הכל לטובה ולטובתנו הנצחית – זו סיבה מספיקה טובה להיות בשמחה תמיד.
 
ומי לא שמח? אלה שסובלים ממחלה איומה שנקראת – האשמה עצמית. הם עושים את זה לעצמם כל הזמן. קבוצת אנשים זו מתחלקת לשתיים:
 
הסוג הראשון, אלה העקשנים שנלחמים בבורא עולם במחשבה/דיבור/מעשה, בלי להתחשב בעובדה שבלי שבורא עולם יהיה חלק מחייהם הם האנשים הכי אומללים בעולם. אלה אותם אנשים שעסוקים בהרס עצמי באופן תמידי.
 
הסוג השני, אלה המדוכאים. האנשים בקבוצה זו נלחמים פחות והם מאוד כנועים, אין להן שום הערכה עצמית. הם רואים את עצמם כלוזרים, לא יוצלחים שכאלה. לא מאמינים שהם מסוגלים לעשות משהו עם עצמם, ואפילו האתגר הכי קטן בחייהם מזעזע אותם כמו רעידת אדמה 10 בסולם ריכטר… אין להם ביטחון עצמי והם סובלים מהתקפי דיכאון. רק אמונה תפתור להם את הבעיות על ידי שתיתן להם מקור לעזרה אמיתי! ברגע שהם יבינו שהכל, אבל ה-כ-ל, מהשם, ברגע שיחליפו את העצבות והתלונות בתפילות – החיים שלהם ישתנו ללא היכר, לטובה כמובן.
 
עוד בנושא:
האנשים  שתופרים את הדגל
הסוף  של "אני"
טיפת  ענווה
 
כשהחיים לא הולכים לפי התוכניות, אחת משתי אפשרויות עומדות לפנינו: או להתקרב אל השם, או להתרחק ממנו. זו בעצם הבחירה החופשית הבסיסית של האדם. אם אדם רואה במניעות, ניסיונות, מבחנים ואתגרי החיים קרש קפיצה להתקרב אל השם, להתקדם בחיים וכו', אז באופן אוטומטי המניעה או הקושי הופכים להצלחה, כשמסתכלים על זה במבט לאחור. לכן, אדם צריך להיות שמח עם כל מניעה או קושי בחייו, שהרי הכל בהשגחה הפרטית של בורא עולם ובצורה הכי מדויקת, כמו חליפה שהחייט תופר ללקוח שלו, בול במידה מה שנקרא, משום שהכל לטובה.
 
הגאווה שנובעת מדיכאון היא, שהאדם המדוכא לא רואה את חוסר ההצלחה שלו כמסר מהשם. המסר מזכיר לאדם שהוא לא יכול לעשות שום דבר, כולל להצליח, בלי עזרתו של הבורא בכל צעד בחייו. כי בכל מניעה או קושי בחיים יש מסר עמוק ואדיר מבורא עולם, ממש מכתב אהבה: 'בן/בת יקר/ה, אני מתגעגע אליך, הגיע הזמן שתתקשר/י אלי…'
 
כישלון הוא כמו עוגיית מזל סינית – בכל אחת יש מסר מבורא עולם שמקרבת אותנו אליו.
 
אנשים עקשנים שחושבים שהם לא צריכים את בורא עולם חיים בתוך בועה של אשליית השלמות, אך כשהחיים מראים להם שזה בדיוק ההיפך הם הופכים לאנשים הכי מדוכאים ואומללים עלי אדמות. הקושי הגדול שלהם הוא כשהם מגלים שדברים לא קורים בחייהם כמו שהם רוצים. אלה אנשים שסובלים מהאשמה עצמית איומה, או שמפנים את האצבע המאשימה, בגלל הקשיים והבעיות שלהם, לכל מי שרק אפשר. הסבל שלהם נובע בגלל העובדה שהם לא רוצים להסכים ולהבין שבורא עולם הוא בעל הבית של העולם, והוא זה שמנהל אותו, והוא היחיד שמחליט מתי אדם ייכשל או יצליח.
 
גאווה היא מושג שאנשים נוטים לטעות איתו. לרוב, מקשרים את הגאווה עם יהירות והתנשאות בוטה של האדם על פני אחרים. לא מקשרים אותה עם אדם מדוכא, משום שאדם מדוכא בדרך כלל לא מחשיב את עצמו למשהו, הדיכאון גורם לו להתכנס בתוך עצמו. זאת כמובן טעות. אנשים מדוכאים סובלים ממידת הגאווה בדיוק כמו המתנשאים והיהירים. אבל הבדל אחד בין השניים הוא, שאשליית השלמות של המתנשאים היא משהו 'חי', בעוד שאצל המדוכא בועת הציפיות כבר התפוצצה. בשני המקרים, שניהם כועסים שהם לא אלוקים, אך בעוד שהמתנשא ממשיך להילחם, המדוכא כבר הניף את הדגל הלבן כאומר 'אני נכנע'. בכל מקרה, וזה המכנה המשותף – שניהם סובלים מאוד.
 
אשליית הגדולה של האדם הגאוותן משטה בו, משבשת את כושר השיפוט שלו, ומעוותת עוד יותר כשהוא חושב שהוא איזה אלוקים. זו הסיבה שהעולם שלו קורס בקול רעש גדול בכל פעם שלא הולך לו משהו כמו שהוא רוצה.
 
הרפואה הטובה ביותר לגאווה ודיכאון היא חיזוק מידת האמונה. אין מרשם אחר.