הקדמה – ב תשרי

 

ומזה יוכל להתבונן כל אדם, איך שצריך להיות זהיר בכל התרי"ג מצוות בכל כוחו בימי חייו, כי הם הם הממשיכים חיותו לנצח באיברי וגידי נפשו [וזהו שכתוב בפרשת אחרי (ויקרא יח, ה): "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" וגו’, ולא כתוב וחי עבורם, להורות לנו שאור המצוה גופא היא חיותו לעתיד לבוא], כמו שכל אחד רוצה להיות שלם בכל איבריו בעולם הזה, שלא יהיה בעל מום אף באיבר קטן שבקטנים, ובפרט בעניין שמירת הלשון, שאם יתיר חס ושלום לנפשו להיות מכת מספרי לשון הרע בעולם הזה, וממילא בודאי לא ימנע אזניו גם כן מלשמוע תמיד לשון הרע ורכילות ולקבלם, וגם כדי שיהיה לו אחר כך מה לספר, שזו היא מידת הולך רכיל, ללכת ולשמוע במקום אחד כדי למכור הסחורה הזו במקום אחר, כמו הרוכל בסחורתו [כמו שכתוב בתורת כהנים ובפירוש רש"י בחומש (ויקרא יט, טז)], ואם כן, יקלקל בחייו את חוש הדיבור וחוש השמיעה, ובודאי יענש כנגדם לעתיד לבוא בנפשו באלה השני חושים גופיהו, שהם הדיבור והשמיעה*, כי באיסור סיפור לשון הרע ורכילות שסיפר בפיו עבר על "לא תלך רכיל בעמיך" (שם) שתלוי עיקרו בפה, ועל שמיעת לשון הרע וקבלתו פגע בהלאו ש"לא תישא שמע שוא" (שמות כג, א) [כמו שכתוב בספר חרדים, בלאוין התלויים באזניים, עיין שם. וכמו שהעתקתי דבריו בחפץ חיים, חלק א, כלל י, בבאר מים חיים, עיין שם].

 

וידוע שהם החושים הראשיים, שבהם תלוי צורת האדם ושלמותו, ואפילו בעולם הזה, (וכמו שידוע גם כן מאמרם, שחרש שאינו שומע ואינו מדבר הוא כמו שוטה וקטן לכל עניין, ובב"ק (פה, ע"א), חרשו, נותן לו דמי כולו, כי מעתה אינו שוה כלום), וכל שכן בעולם הבא.

 

ואף אם נאמר שלא יחסר לו לגמרי אלו החושים, כי הלוא עסק בהם בימי חייו גם בדברי תורה וקדושה, על כל פנים מקולקלים בודאי יהיו שקלקלם בעודו בחיים ולא עשה תשובה. וזה ידוע לכל מבין, שאף בעולם הזה אם יקלקל חס ושלום כוח הדיבור והשמיעה להאדם, אף שהוא יכול עדיין לדבר ולשמוע אך בקושי גדול, זה יצר לו לאדם בימי חייו, ויבוזה הרבה יותר על ידי זה מאשר יהיה לו קלקול בשאר איבריו, כי הם החושים הראשיים אשר באדם, וגם לא יוכל להעלים את חסרונם, ועל אחת כמה וכמה בעולם העליון, כמה יצר לו לנפשו בגן עדן על ידי זה לעיני כל, אף אם לא היו עושים להבעל לשון הרע שום עונש כלל, רק שיהיו מקולקלים הכוח הדיבור והשמיעה שלו כמה בושת יגיע לו על ידי זה, כי שם ידוע וניכר לכל כי פגימת הדיבור והשמיעה שלו הוא עבור שהיה בעל לשון הרע ומחלוקת בעולם הזה.

 

*וזה לשון הגר"א על הפסוק (משלי יג, יג): "בז לדבר יחבל לו, וירא מצוה הוא ישולם", וזה לשונו: "כי יש רמ"ח איברים באדם, וכנגדם רמ"ח מצוות עשה, וכל דבר יש לו כוח חיוני מן המצוות. וכן הבז לשום דבר מצוה, הוא מחבל את עצמו, כי הוא נעשה חסר מכוח החיוני מאותו דבר. אבל הירא מלעזוב שום מצוה ורואה לקיים כל דבר, יהיה שלם בכל איבריו". עכ"ל.

 

ונוכל לומר גם כן, שזהו כוונת הכתוב בהאזינו (דברים לב, ה): "שיחת לו לא בניו מומם", פירוש, שיחת לו לא, דהיינו בהעוונות שעושים אין משחיתים רק לעצמם, ולא לו חס ושלום כמו שכתוב (איוב לה, ו): "אם חטאת מה תפעל בו", וכמו שפירש רש"י שם, בניו מומם, עיין פירוש רש"י שפירש שמומם של בניו הוא וכו’, עיין שם. והכוונה בזה כפשוטו, שנעשים על ידי העוונות בעלי מומים לבסוף, דהיינו אם נעשה בעיניו הפקר איזה מצוה, חס ושלום, נעשה באותו איבר, המכונה נגד המצוה ההיא, בעל מום לבסוף, כמו שהבאנו בשם הגר"א.

 

 

 

 

והנה מכל זה נוכל להבין את גודל העונש שראוי לבוא על העוון המר הזה בעולם הזה ובעולם הבא, ולפיכך הזהיר אותנו דוד המלך ע"ה, כשנחפוץ לחיות חיי עד בעולם הבא וימים טובים בעולם הזה, שתחילת הכל לנצור הלשון מרע.

 

וכמה אנו צריכים להתבושש ולהיכלם מהקב"ה, שאנו מתפללים אליו בימים נוראים "הס קטגור וקח סנגור תחתיו", ואנחנו בעצמנו על ידי הלשון הרע שלנו מעוררים אותו ונותנים לו כוח לקטרג. השם ישים בינינו אהבה ואחוה ושלום ורעות. (שמירת הלשון, שער הזכירה פ"ב).