השתדלות

אם בורא עולם נמצא בתוכי ויודע
היטב מה חסר לי, למה להסתייע בו
כדי לקבל לחם, בריאות והצלחה?
הוא הרי מכיר את כל מחסורי!
 
 
השתדלות.
 
משמעותו של מונח זה היא ניסיון, השתתפות. אבל ראשית כל, עוטף המונח בחובו מושג ידוע היטב במוסר המסורתי. כיוון שהכל בא מהשם – כוח חיוני, בריאות, פרנסה, חכמה וכו' – לא התבקשנו לבנות, באמצעים שלנו, אלא כלים שנוכל להכיל בהם את החסדים האלה. בניית הכלים נקראת השתדלות.
 
גישה זו אינה מעלימה מאיתנו את מקור החסד: כשאני הולך לעבודה, אני יודע שהלחם אותו אני מרוויח אינו תוצר המאמץ שלי, אלא מתנה נדיבה של ההשגחה העליונה. ולמרות זאת, הכרחי שמתנה זו תהיה מונחת ב"כלי", כיוון שאנו חיים בעולם גשמי. השם רוצה לגדוש אותנו במתנות, ושומה עלינו ליצור כלים בהם נוכל לקלוט אותן. לכך מצטמצמת ההשתתפות שלנו.
 
כך גם לגבי המתנות הרוחניות בהן אנו זוכים, כגון: אופי חזק, טביעת עין, זיכרון ועוד.
 
למשל, כשאני יושב כדי ללמוד חכמה אני מתכוון, במאמץ זה, לקבל ברוחי את התודעה האלוקית. אבל, גם ההצלחה הקטנה ביותר אינה יכול להיתפס בעיני כתוצר של המאמץ שלי, כיוון שכך אשגה בכפירה של "מסיבה לתוצאה" המכונה בתורה: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".
 
יש לחשוב את ההיפך, ממשיכה התורה, שרק השם יתברך הוא שנותן לך את הכוח לפעול ולעשות חיל!
 
כל אדם מאמין מכיר היטב עיקרון זה, זהו יסוד האמונה. כל מורינו תמימי-דעים בהחשיבם את עיקרון ההשתדלות כהכרח ולא רק כסובלנות פשוטה.
 
חכמי הקבלה, שהגיעו לדרגות הרוחניות הגבוהות ביותר, רואים במאמץ אנושי זה את ההתעוררות של מטה, היוזמה של העולם התחתון, שתפעיל את ההתעוררות של מעלה, התשובה של השם יתברך. אותם חכמים מעודדים כל יוזמה ישירה לקבלת חסד (כלומר מאמצים ארציים), בתנאי שנקדים לפעולה הרמה של הלב מעלה, באמצעות שיחה או מדיטציה. ממש כמו שמקדימים יראי השם את סעודתם בברכה.
 
והנה, נוכחות הבורא ממלאת את היקום כולו, ככתבו וכלשונו: השם נמצא באמת בכל מקום, נוכח בכל הפעולות שלנו – עבודה, נסיעה, אוכל ועוד, ומי שיודע למצוא את השם בכל מקום עולה בדרגת הקודש.
 
אם כך, למה בכלל להפנות להשם בקשות ותפילות? שהרי הוא נמצא בתוכי ויודע היטב מה חסר לי, למה להסתייע בהשם כדי לקבל לחם, בריאות והצלחה? הלא הוא מכיר את כל מחסורי!
 
התשובה פשוטה. התפילה היא צורת ההשתדלות הישירה ביותר ומכאן, גם היעילה ביותר.
 
הניסיונות אותם שולח לנו השם מגיעים אלינו, לרוב, על מנת לקרב אותנו אליו. וכשהתקרבנו אליו כראוי, ממילא נשכח טעמן המר של הצרות. רוב החסרונות, גם הייסורים הקשים מכל, לא נשלחים לאדם אלא כדי לעורר את לבבו וכדי שישמיע קולו להשם. ואם האדם תופס זאת ופונה אל אביו בתחינה, ברוב המקרים הייסורים מתבטלים, אין להם עוד כל סיבה להיות שם, כמו שאין טעם לעורר אדם שכבר שר ורוקד.
 
כבר הזכרנו שיש להכין את הכלי היטב על מנת שההשתדלות שלנו תובן כראוי. ומה הופך את הכלי למושלם ולחזק? המילים שאנו מפנים אל השם כדי שיעזור לנו. לאחר שנפנה בקשה להסתייע בהשם, מאמצינו הארציים, המורמים דרך התפילה והאמונה, יוקלו בצורה משמעותית. החומר הגשמי מעיק רק על מי שהופך אותו לאליל ולרודן ושמשרת אותו.
 
רבי נחמן מברסלב הסביר שהחלקים הארציים הנחוצים ליצירת כלים, ההשתדלויות הרגילות, מצריכים לפעמים חיפושים ארוכים ומייגעים, כמו תרופה נדירה, רעיון מעניין במיוחד וכדומה. ולמרות הגיעה הרבה שבהם, חיפושים אלה לא תמיד מניבים תוצאה. אולם, כשמילות התפילה בליבנו ועל שפתותינו, השם תמיד נוכח, קשוב ומוכן להיענות.
 
"יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך" (תהלים).
 
רבי נתן מברסלב אומר על הפסוק הנ"ל מהתהילים, שאם אנו מפרשים אותו כעידוד להתמסר אך ורק למלאכת כפיים, לעבודה, זה אומר שעינינו הורדו, אנחנו מסתכלים על האדמה. בואו ונרים את עינינו אל השמים, ואז תעלינה גם הידיים. נניח לתפילה להיות המאמץ העיקרי שלנו, יגיע כפינו, נשתמש בה כדי להעלות את המאמצים הארציים ואז נמצא את הטוב (על פי ליקוטי הלכות).
 
להשתדל… גם לראות את הטוב
 
השתדלות, זה גם לראות את הטוב. לחפש את הדבר הטוב אצל האחרים כמו שאנו מחפשים בעצמנו, לשפוט תמיד לכף זכות. תכונה זו מאפשרת להציל ולהרים ממש את הנשמות שאנו דנים לכף זכות.
 
הוא הדין גם במצבים שונים בחיים: עלינו לחפור, לכרות, לחדור לעומק כדי לחשוף את הטוב האובייקטיבי שנמצא בכל מצב, אפילו בקשה ובמסובך ביותר.
 
כל נסיבות החיים, כולל כל מיני מניעות, רצויות על ידי השם. בורא עולם נמצא בפנימיות של כל אירוע. מה שנשאר לנו לעשות זה לחפש אותו. טכניקת החיפוש, לפיכך, היא לשקול רק את הטוב, המועיל, וההיבט החיובי.
 
בוא ונחשוב כמה ניסים התרחשו לנו היום. ננסה למנות את החסדים שקיבלנו: הבוקר קמנו, איש חדש לעולם חדש (התעוררות אינה דבר מובן מאליו), אנו רואים בעיניים, שומעים באוזניים, וליבנו פועם. באפשרותנו לעשות דברים רבים: להתפלל, לאכול, לעבוד… אלפי ניסים בכל שנייה!
 
כשאנו בודקים לעומק, אנו מוצאים שהדיכאון נובע לרוב מאי הכרת האושר. המפתח לאושר אמיתי הוא פשוט להבין ולהכיר בערכו החיובי והטוב של כל מצב. העלמת האושר מן התודעה שלנו נגרמת בשם "עקמומיות הלב", כפי שמסביר רבי נחמן מברסלב בספרו "ליקוטי מוהר"ן" (תורה ה).
 
כאשר אנו משתדלים ליישר את ליבנו כדי לנהוג בגישה חיובית, אנו למעשה מזינים את עצמנו במעיין בלתי נדלה של מרץ ואומץ בבחינת "אור זרוע לצדיק, ולישרי לב – שמחה"!
 
כשנהיה מסוגלים למצוא את הטוב בכל אירוע לא נהיה קורבנות של רגעי צער. במצב זה נוכל להבין, סוף סוף, שהשם והטוב הם אחד: "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד".
 
שמע ישראל – אתה, בעל האמונה היהודית, שמע, הטה אוזנך, חפש, בחן.
 
ה' – שם ה' כמעיין הטוב, מידת הרחמים.
 
אלוקינו – מידת הדין, ממנה נובעים כל הצמצומים וכל תוצאותיהם… אבל האמת היא ש:
 
ה' אחד – הדין הזה הוא רק למראית עין, ואם אתה יודע לחפש ולהקשיב תיווכח שהוא אחד עם הטוב.
 
זוהי אחת הסיבות בעטיה הועמדה קריאת-שמע לפני התפילה.
 
רק הכרה זו תאפשר לנו לפנות אל השם עם כל האמון ושלוות הנפש שפנייה זו דורשת.
 
כשאנחנו משתדלים – גם בעניינים הפרטיים שלנו וגם כלפי הזולת, אנחנו זוכים לבנות כלים אדירים להכיל את השפע של הבורא, וכך בעצם הופכים את הכלי למושלם וחזק.