השתחרר לנו בורג

 

 

בשבוע שעבר למדנו על היסוד החשוב ביותר באמונת האדם בבורא והוא – האמונה ברחמים של ה’, וכאשר האדם מאמין באמונה שלמה שהבורא מרחם עליו ושומע צעקתו תמיד, בין אם הוא ראוי ובין אם אינו ראוי, אזי הוא פותח את פיו תדיר לבקש על כל חסרון וחסרון, בין בגשמיות בין ברוחניות.

 

כדי להמחיש כיצד נראה אותו אדם שאינו מאמין ביסוד זה, שאינו מאמין באמונה האמיתית שה’ הוא חנון ורחום, ושאינו מאמין במה שאנו אומרים בכל יום בתפילה: "הטוב כי לא כלו רחמיך, והמרחם כי לא תמנו חסדיך", נספר את המשל הבא:

 

בעיר פלונית, הסתובב בנו של העשיר המפורסם של העיר, כשהוא יחף, רעב, חולה, כשבגדיו קרועים, וכששאלו אותו: האין אתה הוא בנו של עשיר העיר? ענה הבן: כן, אני הוא. ואז שאלו אותו: אם כן מדוע אתה נראה ככה? מדוע אינך מבקש ממנו נעליים לרגליך, בגדים חדשים ואוכל מזין? הרי לא חסר לו דבר, והוא בודאי ישמח שבנו לא ילך כך מוזנח ואומלל. מה אמר להם הבן? אין לי זמן לבקש מאבא…

 

כמובן שלמשמע תשובה כזו, מנידים אנשי העיר את ראשם ברחמים וחושבים: מסכן! כנראה "שהשתחרר לו בורג"…

 

על פי משל זה מובן, שלמעשה, לכולנו בעולם הזה "השתחרר הבורג", שהרי איננו מבקשים מאבא שבשמים את כל מה שחסר לנו, וממשיכים "לסחוב" כך את החיים, מלאים בחסרונות, רעבים, צמאים, קרועים, חולים וכו’, ופשוט שוכחים שיש לנו אבא בשמים, שהוא העשיר של העיר, והוא כל יכול, והוא רחום, והוא ברא את האדם רק בשביל תכלית זו, כדי שיבקש ממנו למלא חסרונותיו, והוא ירחם עליו וימלא כל משאלותיו, וכך הוא יקרא רחום.

 

 

ההוראה למעשה היא, שכמו כל דבר אחר, גם על זה בעצמו. דהיינו, האמונה ברחמים של ה’, צריך כל אדם להתפלל הרבה, ולבקש מה’ שייתן לו אמונה ברחמים שלו. שיאמין בפשיטות בדברי החומש, שה’ שומע אותו בלי שום תנאי, ויבקש: ‘ריבונו של עולם, תן לי אמונה שאתה תמיד שומע אותי כשאני מתחנן לפניך…’ והעיקר, שלא ישכח, שתמיד צריכה להיות הפניה אל ה’ בבקשת רחמים למתנת חינם, כי ברגע שאדם מרגיש שמגיע לו, זה כבר אסור.

 

וזה שכתוב בשולחן ערוך, בהלכות תפילה, כיצד צריכה להיות תפילתו של אדם: יתפלל דרך תחנונים, כרש המבקש בפתח, ובנחת, ושלא תראה עליו כמשא ומבקש ליפטר ממנה. (או"ח צח) פירוש: אדם צריך להתפלל ולבקש בקשתו כעני בפתח, כמובן שמבקש בנחת ובתחנונים, כי יודע שלא מגיע לו, ולא כמידת העשירים, הדורשים מבוקשם בעזות, כמו שכתוב: "עשיר יענה עזות…"

 

וכן לא יתפלל כרוצה להיפטר ממשא, כאילו זהו עונש להתפלל, אלא יאמין שזו המתנה הגדולה ביותר שיש בחיים – לבקש ממלך מלכי המלכים שהוא רחום וחנון, ויכול למלא כל בקשה שלו, אם רק יבקש מתנת חינם. ומובא ב"ביאור הלכה" על סעיף זה: כמה מאוד צריך להיזהר בזה (לבקש בדרך תחנונים), כי יש כמה פוסקים שלדעתם צריכים לחזור על התפילה אם לא התפלל בדרך זו.

 

המשנה ברורה מבאר: רוצה לומר שיאמר את התפילה בנחת בדרך תחנונים, כמי שמבקש רחמים על עצמו, וישים אל ליבו, שאין שום נברא, מלאך או מזל או כוכב למלאות שאלתו כי אם ה’ יתברך. אף אחד לא יכול לעזור לאדם, רק ה’.

 

בהמשך הסימן (סעיף ה), כותב מר"ן ה"בית יוסף": אל יחשוב: ראוי הוא שיעשה הקב"ה בקשתי כיון שכיוונתי בתפילתי, כי אדרבה זה מזכיר עוונותיו של אדם (שעל ידי כך מפשפשין במעשיו לומר בטוח הוא בזכיותיו), אלא יחשוב שיעשה הקב"ה בחסדו. ויאמר בליבו: מי אני, דל ונבזה, בא לבקש מאת מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא, אם לא מרוב חסדיו שהוא מתנהג בהם עם בריותיו.

 

פירוש: אסור שיעלה במחשבתו של המתפלל, שראוי שתתקבל תפילתו מכיוון שהאריך בה וכיוון בה וכיוצא בזה, כי אזי פותחים את ספריו לראות אם באמת מגיע לו, ואז רואים שאוי לו ואבוי לו, כל כולו חובות ופשעים, ואפילו יעבוד כל ימי חייו לא יוכל לפרוע אחד מהם, ועלולים להיפרע ממנו עליהם אחד אחד, כי יאמרו, שמאחר והוא טוען שמגיע לו, אזי גם הקדוש-ברוך-הוא יטען שמגיע לו…

 

כל זה הבאנו על מנת שיהיה יסוד זה ברור לכולם – שכאשר באים לבקש מהבורא, כל בקשה שהיא, מבקשים רק בגלל שה’ הוא רחמן, רק בגלל שבשביל זה הוא ברא את העולם, כדי לרחם על הבריות ולהתנהג בחסד עם הבריות.

 

לכן, בין אם מדברים על שלושת התפילות, ובין על אמירת תהלים, ושאר תחינות ובקשות כתובות, וכל שכן כשמדברים על ההתבודדות של האדם, צריכים לזכור כלל זה: שיעמוד האדם ויתחנן לפני בורא עולם על העניות שלו, במידות ובדעת, על צרות נפשו וכו’, ולא יניח את התפילה ואת התקווה עד שיוושע.

 

וזו השאלה שצריכה תמיד להיות במחשבתו: למה אתה הולך כמו אותו בן העשיר שהובא במשל לעיל? קרוע ורעב? יש לך את אבא בשמים. אתה יכול להיות צדיק גמור ולזכות לכל הישועות, למה הפה שלך סגור? איך ה’ ייתן לך?

 

כי ה’ נותן הכל לפי הפה של האדם. הפה הוא שבונה את כל הכלים לקבל את הישועות והשפע של ה’. הפה הוא הפותח את כל צינורות השפע בכל הבחינות, בגשמיות וברוחניות. מובן אם כן, שהפה הסגור הוא הבעיה והמניעה האחת והיחידה שיש לאדם להגיע לכל הישועות שהוא צריך, לכן צריך שיזכור תמיד את הפסוק: "ושמעתי כי חנון אני", ויאמין ביסוד הזה, ואז הוא יעמוד ויתחנן ויתחנן ויתחנן  – עד שישיג מבוקשו. וצריך שיבקש ויתחנן הרבה על זה בעצמו, שיאמין בזה, שה’ רחום, כי בזה תלויה כל ישועתו.

 

וזה הכלל בכל דבר שקשה לאדם – שיבקש ברחמים ובתחנונים עד שיקבל מבוקשו. לדוגמא, אישה שרוצה ללכת בצניעות וקשה לה לעשות את השינוי הזה, תבקש ברחמים מהבורא, ותאמין שהבורא יכול לתת לה כאלו כוחות רוחניים, כזו עזות דקדושה, שתוכל לעשות כל שינוי שהיא צריכה לעשות, רק שתבקש ותתחנן: ‘ריבונו של עולם, אני רוצה לעשות רצונך, אני רוצה לשמוע לך, אני מתחננת, תן לי את הכוחות הנפשיים, שלא אפחד ממה שחושבים עלי, ממה שיגידו’.

 

כאן המקום להעיר על דבר, שבהסתכלות אמיתית רואים כמה הוא לא נכון. אדם רואה שלפני שהוא התעורר לתשובה, הוא הסתובב בעולם הזה מלא בגאווה וטען שהוא בן חורין, שהוא לא מתחשב בדעתו של אף אחד, ואינו משועבד לדעתו של אף אחד, עושה "מה שבא לו" וכו’, והנה, עכשיו שהוא רוצה לחזור בתשובה, פתאום הוא מפחד: ‘מה יגידו…’ לאן נעלם אותו הביטחון העצמי המופרז והגאווה? מכאן רואים שזו גאווה מצד היצר הרע שפועלת רק לגבי עולם השקר הזה, כי ברגע שהאדם רוצה לעשות איזה שינוי, שהוא שינוי נפלא לטובה, תיכף הוא ‘מתקפל’ וחושש ממה שיגידו וממה שיצחקו. הגבר מתבייש ללכת עם כיפה, האישה מתביישת ללכת עם כיסוי ראש… צריך לעשות חשבון נכון: לעשות עבירות לא התביישתי, ועכשיו אני מתבייש לחזור בתשובה?

 

וכן מי שמרגיש שאין לו כוח לעשות שינוי בחיים, ראוי שיחשוב: לעשות עבירות כן היה לי כוח, ולעשות שינוי לטובה אין לי כוח? וגם אם נאמר שבאמת אין לאדם כוח לעשות את השינוי, אבל לה’ יתברך יש הרבה כוח! צריך רק שיבקש מה’: ‘תרחם עלי, תעשה אתי חסד, תן לי את הכוחות, תקרב אותי וכו”. רק לבקש ולהתחנן עוד ועוד.

 

וכן הוא בכל חסרון שיש לאדם. לדוגמא, מי שהוא רווק, לא יתייאש רק יעמוד ויבקש ויתחנן: ‘רחם עלי!’ ויזכור את הפסוק: "ושמעתי כי חנון אני", ויאמר: ‘ריבונו של עולם, תשמע את התפילות והתחנונים שלי, רחם עלי, תזכה אותי לזיווג שלי, ושיהיה זיווג טוב…’ וכך יבקש בתחנונים, ברחמים, והעיקר – שידבר!

 

וכן כל אדם שרוצה לתקן את מידותיו. למה שימשיך לסבול כך ממידותיו הרעות? הרי כל הסבל של האדם הוא ממידותיו הרעות. הוא סובל, וכל הסובבים אותו סובלים, וברור שלבורא יש צער מזה. או שיש לו תאוות רעות, מדוע להישאר עם התאוות המטונפות? שהן סתם הבל, וכבר כילה את ימיו ברדיפה אחריהן ולא קיבל כלום, מדוע להישאר איתן? צריך שיעמוד האדם לפני ה’ בתחנונים ויבקש את הכוחות לצאת מכל התאוות האלו ולבטלן. להתחנן, לבקש ברחמים ולהאריך בתפילה, למה ללכת בכזאת אומללות? בשביל ה’ זה דבר קטן לעזור בזה, זה קל לו מאוד, רק כל המניעה היא מצד האדם – שפיו סתום, וזה מה שמונע אותו מכל הטובה, ולמה? כי אמונתו חלשה מאוד, וחסר לו את היסוד הזה באמונה: "ושמעתי כי חנון אני"!

 

לכן צריכים לזכור כלל זה היטב היטב, ולהגיד: "אני מאמין שיש ה’", זו לא אמונה עדיין, זה חלש מאוד. להגיד "אני מאמין שה’ רחום, שה’ חנון", זו אמונה, כמאמר הרמב"ן לעיל, שזו גזירת חינם שישמע הבורא צעקת כל אדם. חינם! לא מגיע לך. אינך ראוי. אבל לשם מה ברא הבורא את האדם, אם לא בשביל לרחם עליו?

 

ובכלל, המחשבה שישנה מציאות שהאדם כן יהיה ראוי שתתקבל תפילתו, זה אינו נכון כלל, כי אפילו הצדיק המושלם ביותר אינו יכול לחשוב שהוא ראוי, כמו שראינו אצל משה רבינו, שבודאי לא היה ולא יהיה צדיק כמוהו, ומה הוא ביקש? רק מתנת חינם, ככתוב: "ואתחנן אל ה’ בעת ההיא לאמור…" ורש"י מפרש: מתנת חינם ביקש…

 

שערו בנפשכם, משה רבינו! רבן של כל הנביאים, צדיק יסוד עולם, גואלם של כל עם ישראל, בוקע הים, נותן התורה וכו’, והוא מבקש בתחנונים: תן לי מתנת חינם, לא מגיע לי… קל וחומר שכך צריך כל אחד לבקש מתנת חינם בלבד – תרחם עלי… לא מגיע לי…

 

וזה שכותב רבי נתן בליקוטי הלכות (יו"ד ה’ מזוזה ה):

 

"כי האדם צריך לידע עוצם התרחקותו מהשם יתברך, ואף על פי כן ידע ויאמין, שמצד רחמיו יתברך, הוא קרוב מאד לכל אחד ואחד, אפילו הרחוקים מאד מאד מחמת מעשיהם הרעים. והעיקר על ידי הדיבור. כי על ידי הדיבור אנו יכולים לקרות אותו מרחוק מאד והוא מתקרב אלינו על ידי זה, כמו שכתוב: "קרוב ה’ לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת". וכתוב: "ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה’ אלקינו בכל קראנו אליו".

 

וזה בחינת: "בורא ניב שפתיים שלום שלום לרחוק ולקרוב וגו’". "בורא ניב שפתיים" דייקא, כי על ידי "ניב שפתיים" שהוא על ידי הדיבור, על ידי זה דייקא זוכים לבחינת שלום לרחוק ולקרבו הנ"ל וכנ"ל. כי עיקר התיקון על ידי הדיבור של תפילה בבחינת "בורא ניב שפתיים וכו’", ומי שנותן לב לדקדק ולהבין פירוש המילות של המקרא הזה: בורא ניב שפתיים וכו’, יוכל להבין מזה עצות להתחזק בעניין השיחה בינו לבין קונו, שזה עיקר התיקון לעניין רחוק וקרוב הנ"ל. כי בהשיחה הנ"ל יכול לפרש הכל לפני השם יתברך, לפרש בשיחתו עוצם התרחקותו ואף על פי כן יתקרב להשם יתברך על ידי זה דייקא, על ידי שיזכור עוצם ריבוי רחמיו בלי שיעור, כאשר גילו לנו אבותינו ורבותינו ז"ל.

 

אבל על פי רוב השיחה בעצמה קשה מאד, כי מעוצם התרחקותו אין לו דיבורים לדבר, כידוע למי שרוצה להרגיל עצמו בזה. אבל כבר הזהיר לנו אדמו"ר ז"ל, שאף על פי כן יתחזק בכל מיני התחזקות לנהוג הנהגה זאת בכל יום, כידוע לנו כמה וכמה הזהיר על זה הרבה. כי ההכנה והרצון לבד שמכין את עצמו ורוצה לדבר, רק שאינו יכול לדבר, גם זה יקר מאד אצלו יתברך, ואם יהיה חזק בזה הרבה, בודאי יעזרו השם יתברך ויברא לו דיבורים בבחינת "בורא ניב שפתיים", בורא ממש, כי הדיבורים הבאים לאדם הם בחינת בריאה חדשה ממש.

 

כי בודאי הוא רחוק מדיבורים מאד מחמת התרחקותו, אבל כשהוא חזק ומכין עצמו לדבר ולשיח בינו לבין קונו, וחזק בזה איזה שעה ברצונות וכיסופין חזקים, אזי השם יתברך עוזרו ושולח לו דיבורים לתוך פיו, שהם בחינת בריאה חדשה ממש, שהשם יתברך ברחמיו ברא לו דיבורים והזמינם לתוך פיו, בבחינת "בורא ניב שפתיים", בורא דייקא כנ"ל, ועל ידי זה דייקא זוכה לבחינת שלום לרחוק ולקרוב וכו’ כנ"ל. וכמו שכתוב: "לאדם מערכי לב ומה’ מענה לשון", שהאדם צריך לערוך ליבו היינו בחינת ההכנה הנ"ל, ואזי השם יתברך בורא לו דיבורים לתוך פיו, בבחינת "ומה’ מענה לשון", וכמו שכתוב: "ה’ שפתי תפתח וכו’", שהשם יתברך בעצמו כביכול פותח שפתיו לדבר ולשיח את אשר בלבבו, כי הכל מאתו יתברך, רק האדם צריך להכין את עצמו ברצונו וכיסופים וה’ יעזרו לדבר ולפרש שיחתו וכנ"ל". עד כן דברי רבי נתן.

 

נמצא, שהאמונה שהאדם צריך להאמין בקרבה שלו לה’, היא רק מצד רחמיו של ה’, כי באמת מצד עצמו – לא מגיע לו כלום. אבל כשבאמת יחזק עצמו להאמין ברחמיו יתברך, ויאמין שאף שהוא אינו ראוי כלל, על כל פנים מצד רחמיו של ה’ יתברך, הוא קרוב מאוד מאוד, אז יוכל להתפלל ולהתחנן בלא לאות, ולזכות לכל הישועות, ולהשלים כל מה שחסר לו, ואפילו שהוא האשם בחסרונותיו, ובודאי אינו ראוי להתקרב לה’ ולקיים מצוות, יאמין באמונה שלמה, שמצד רחמיו של ה’ הוא יכול ויכול לזכות לכל טוב, ולכן גם אסור לשכוח להודות לה’ תמיד על המצוות שזוכים לעשות, על מה שכן ה’ נתן, כי זה לא מפני שמגיע לך, אלא מרחמיו יתברך.

 

וזו נקודת אמת שצריכים לחיות אותה: מצד עצמי – אני רחוק מה’, אבל מצד רחמיו – אני קרוב מאוד. כי הוא יתברך ברחמיו העצומים, קרוב לכל קוראיו באמת. וצריכים לשים לב למילים של רבי נתן: שהעיקר הוא על ידי הדיבור. כי כל הקרבה של האדם לה’, מתוך ריחוקו הגדול, היא רק על ידי הדיבור, ואם האדם לא ידבר, הוא לא יוכל להיות קרוב לה’ יתברך, כי אף על פי שרחמיו יתברך הם אינסופיים, מוכרחים את הכלי של הדיבור, כדי להמשיך את הרחמים הללו ולקבל אותם.

 

לכן אנו אומרים: "ה’ הושיע, המלך יעננו ביום קוראינו…" מתי ה’ יושיע? ביום קוראינו! רק כשנקרא לו, כשנדבר עמו.

 

לכן, אפילו אם אדם רואה שהוא לא מסוגל לדבר, יתחזק בכל מיני התחזקות לקבוע לעצמו כל יום שעה לפחות, שבה יעמוד וירצה ויכסוף לדבר עם ה’, כי על ידי זה שמכין את עצמו לזה, סוף כל סוף ייתן לו ה’ דיבורים לדבר לפניו, כמובא לעיל בדברי רבי נתן, שה’ ממש בורא לאדם דיבורים, כשרואה שהוא מכין את עצמו לזה.

 

וזו תשובה לאותם אנשים שטוענים שקשה להם לעשות שעה שלמה של התבודדות כל יום: הסיבה היחידה לכך שהם לא עושים שעת התבודדות, קשה ככל שיהיה להם, היא רק בגלל שהם לא מאמינים במה שהרבי אמר, שהתבודדות היא מעלה עליונה מן הכל, ובפרט שאמר, שאפילו שאינו יכול לדבר, ההכנה שמכין עצמו לזה, זה כבר טוב מאוד, ולמעשה, די שיעמוד האדם שעה שלמה לפני ה’ ורק ירצה לדבר, והוא כבר קיים את השעה שלו, ויקבל את ההבטחה של הרבי, שהבטיח שמי שיעשה שעה התבודדות בכל יום הוא יתקן אותו בשלמות. וכל שכן, שאם האדם יהיה חזק לבוא כל יום לפני ה’, למשך שעה לפחות, ולרצות ולכסוף לדבר, ה’ יברא לו דיבורים והוא ידבר בסוף הרבה מאוד, עד שידבר עם ה’ בחופשיות.

 

ה’ יתברך יזכנו להרבות תמיד בהתבודדות ברחמים ובתחנונים, ולהאמין שה’ רחום וחנון ושומע צעקת כל מתחנן לו. גם הצעקה שלי, שאני כמו שאני, ובנקל יעזור לי בכל עניין ועניין. צריך רק לפתוח את הפה ולבקש. וזה דבר פשוט וקל! ועל ידי זה נזכה לגאולה השלמה בפרטיות ובכלליות, אמן ואמן.