התחזקות

 

ישנם שני סוגי ימים: ימי טוב וימי רע. והמידות נקראות ימים, ככתוב: "מידת ימי מה היא". וצריך כל אחד להכניע את ימי הרע נגד ימי הטוב, ואז ימי הטוב יתראו ויאירו ביותר. וזה: "ביום טובה היה טוב וביום רעה ראה" (קהלת ז) – כלומר, שהכתוב מזהיר שצריך האדם להסתכל ולראות שם בימי הרע היטב היטב, ובודאי ימצא שם ימי טוב (עם קדושה, תורה וכו’).

 

בספר ליקוטי הלכות כתוב, שחטא האדם הראשון היה, שהוא לא התגבר להכניע את ימי הרע תחת ימי הטוב, ואכל מעץ הדעת טוב ורע – דווקא. ועליו דרשו רבותינו ז"ל: אויל ביום יודע כעסו – ביום דווקא, בחינת: "כי ביום אוכלך ממנו מות תמות", ביום דווקא שזה עיקר הפגם הגיע ביום, שלא השתדל למצוא את הטוב שבאותו היום ולהגבירו על הרע.

 

וביאר עוד שם, כי לכל אדם יש ימי טוב וימי רע, זה בחינת שבע השנים של השובע ושבע השנים של הרעב. וכשימי הרע, שהם בחינת הרעב, מתגברים זה גורם לשיכחה של הטוב לגמרי, חס ושלום, בחינת: "ונשכח כל השובע". לכן כשאדם זוכה לאיזה טוב, כלומר לימי טוב, הוא צריך להשתדל אז להרבות מאוד במעשים טובים ובעסקי התורה כל מה שיוכל, בחינת: "כל אשר תמצא לעשות בכוחך עשה – עד שאתה בכוחך", כמו שאמרו חז" ל וכן כמו שכתוב: "וזכור את בוראיך בימי בחרותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה". ואז כשמתגברים, חלילה, ימי הרעה על האדם, הוא צריך להשתמש עם כוח הטוב שקיבץ בימי הטוב שהיו לו בתחילה, ועל ידי זה יוכל לתגבר גם אז ולהכניע את ימי הרע, שזה בחינת האוכל שאסף יוסף בשבע השנים של הרעב – "כי למחיה שלחני אלוקים להחיות עם רב" – כי האדם יכול להחיות את עצמו ולהתגבר על ימי הרע על ידי הטוב שהצליח לאסוף בימים הטובים, דהיינו שנות השובע.

 

 

רבי ליפא התקרב עם רבי נתן לרבנו, והיה לרבי ליפא חלק גדול בהתקרבותו של רבי נתן. אולם רבי ליפא עם הזמן התרחק מרבנו, כידוע.

 

פעם אחת כשישבו בסעודה שלישית אצל רבנו באמצע עריכת השולחן, נכנס סוחר אחד וקרא לרבי ליפא החוצה, כי כבר היה מוצאי שבת לאחר צאת הכוכבים, ודיבר עימו בענייני עסקיו ומסחריו. וזה היה ביזיון גדול, שבאמצע עריכת השולחן ואמירת התורה יעסוק במסחריו.

 

אז הזכיר רבנו את מאמר התיקונים המובא בתורה כג (ליקוטי מוהר"ן) "האי עותרא חייכית בהון בהאי עלמא ולבתר קטילת לו" – העשירות משחקת בבני האדם בזה העולם, ולבסוף עוד הורגת אותם…!

 

ונתקיים דיבור זה בנכדו של רבי ליפא, רבי משה וועלוול, שפעם אחת כשנסע עם עגלונו הגוי שעבד אצלו זמן רב, סטה העגלון מן הדרך ופנה לתוך יער עבות והתנפל עליו להורגו. רבי משה ביקש ממנו שיעשה לו עוד טובה אחת בזה העולם וירשה לו להתפלל תפילת מנחה לפני מיתתו. העגלון הסכים להפצרתו, והתפלל רבי משה בבכיות נוראות ובהשתפכות הנפש. לאחר גמר תפילתו, התחרט העגלון מלבצע זממו וביקש את סליחתו של רבי משה.

 

כשחזרו לביתם אמר רבי משה לעגלון: "מודה אני לך על רחמנותך שלא הרגת אותי, אולם לעבוד אצלי יותר אינך יכול!" – ופיטר אותו.

 

אולם כעבור זמן מה, נכד העגלון הנ"ל הרג את רבי משה, ונתקיימה נבואת רבנו שאמר: "ולבסוף הורגת אותם".

 

 

רק שיראו לקחת מהן מוסר ויזכו להתעוררות גדולה.