והלב בוכה

הידיעה הקשה תפסה אותי בין
השורות. הם היו אמורים לחזור הביתה,
האמנו. השמחה תהיה גדולה, חשבנו.  
אבל היה מי "שדאג" שדברים יהיו אחרת,
שהלב יבכה עם דמעות של דם…
 
 
זה היה לפני כשלושה שבועות, הילדים יצאו הביתה מהישיבה, התקשרו להורים והודיעו שהם בדרך.
 
וזהו. מאז אבד הקשר. חוץ מאותה שיחת טלפון למשטרה, לא היה שום סימן מהילדים.
 
הסיוט של כל הורה.
 
שלושה שבועות הלב של כל עם ישראל, בארץ ובתפוצות, עם המשפחות – בתפילות, חיזוקים, עידוד ותמיכה. בעצם, נראה שאת הדברים האלה ההורים הנפלאים שלהם הקרינו עלינו. ההתבוננות עליהם לאורך כל שלושת השבועות האחרונים מורטי העצבים עוררה התפעלות והשתאות מאצילות הנפש, מהרוגע והנעימות, מהחיוכים האמיצים והחיזוקים הנפלאים שהשפיעו עלינו. מהחוסן ששידרו, ולא מהשפה אל החוץ אלא ממקום עמוק מאוד בתוכם.
 
אתמול בערב הילד התקשר ואמר לי: "אבא, תבדוק, נראה לי שמצאו את גופות החטופים…"
 
"מה פתאום, לא יכול להיות, קטעתי את דבריו", ותוך כדי אני מחפש באחד מאתרי החדשות את הידיעה המזעזעת, הכואבת, זו שבהמשך התבררה כנכונה וניפצה לכולנו את הלב.
 
"עדיין לא אומרים שום דבר, זאת אומרת, אומרים שבמגבלות של מה שאפשר לומר ובגלל הצנזורה…" אני עונה לילד שלי שממתין בסבלנות. 'לא יכול להיות' אני אומר לעצמי, 'לא יכול להיות שזה הסוף של שלושה שבועות של חיפושים, תפילות, אחדות, אהבה ותמיכה. ריבונו של עולם זה לא יכול להיות!…'
 
לצערי, אחרי כשעתיים מאז אותה שיחת טלפון עם הילד, זו שתפסה אותי בעבודה מול המחשב כשאני מנסה להעלות על הכתב כמה שורות למאמר ולא מצליח (משהו בפנים קצת כבד, מן תחושה כבדה שבאותם רגעים קשה להבין למה היא שם מעיקה ומציקה…) הידיעה האיומה הזו התבררה כאמת מרה ונוראה.
 
והדמעות החלו לזלוג, לשטוף את הלחיים.
 
והלב כאב. כאב את מותכם הנורא, גיל-עד, נפתלי ואיל. כמו כל עם ישראל, ראיתי את התמונות שלכם, נערים מלאי חיים ומחויכים. ריבונו של עולם, לאן נעלם החיוך הזה?!
 
עקבתי אחרי הדיווחים, אחרי המראות – של המקום בו מצאו את גופות הנערים הטהורים והיקרים – נפתלי יעקב פרנקל, גיל-עד שער ואיל יפרח הי"ד, של העם היקר שלנו שגילה אחדות ותעצומות נפש של ביחד, של אנשים שמדליקים נרות לעילוי נשמתם בכל מקום, את בתי המשפחות וזרם האנשים שהחל להגיע כדי לעודד, לתמוך ולהמשיך להיות שם בשבילם ברגע הבשורה הקשה, המרה והכואבת, שפילחה לעם שלם את הלב והשאירה אותו בוכה עם דמעות של דם וצער בלתי נסבל, שמעתי גם את דברי הפרשנים, חברי כנסת, חברים וקרובי משפחה שסיפרו (עד כמה שיכלו והתאפשר להם) על התחושות ועל מה שקורה מאחורי דלתות בתי המשפחות, שברגע אחד נשאבו לסיוט שאין כדוגמתו, הסיוט שכל הורה היה מוכן לתת כל הון שבעולם ורק לא להיות בו, אפילו לא במחשבה.
 
אבל להם זה קרה. להם ולנו. להם ולכל עם ישראל שכואבים ובוכים איתם על המוות הטראגי והנורא של הפרחים היפים והמתוקים שנקטפו ונרצחו ברוע לב ואכזריות לשמה על ידי בני עוולה, רוצחים שפלים שלא רואים שום דבר בעיניים חוץ מרצח, הרס וחורבן, שערך קדושה החיים רחוק מהם כמו שמים מארץ.
 
איל, נפתלי וגיל-עד, נשמות יקרות וטהורות שנלקחו מאיתנו בחטף, במשך שלושה שבועות גרמתם לעם ישראל להתאחד, להניח את כל הדעות והמחלקות בצד ולהתפלל ביחד, לאהוב ולחבק אחד את השני, את המשפחות הנפלאות שלכם, ואתכם – גם כשהייתם כבר במקום רחוק מאיתנו. אנא, היו מליצי יושר עלינו, בקשו רחמים עלינו מאבא שבשמים.
 
ואנחנו כאן, נמשיך להתפלל, לאחוז באחדות ובאהבה שעטפה את כולנו לעילוי נשמותיכם הטהורות.
 
הלב כואב ובוכה. הוא בוכה עם דמעות של דם והכאב בלתי נתפס ובלתי נסבל, מנסה לאחוז חזק ולא להישבר. אנחנו עם אחד ומיוחד, עם אוהב, אכפתי ודואג, עם קשה עורף שלא יתייאש וירים ידיים, שלא יוותר, למרות כל מה שהוא עובר.

איל, נפתלי וגיל-עד, תהא נשמתכם צרורה בצרור החיים עם כל נשמות בני ישראל הצדיקים בגן עדן, אמן.