זיכרונות

קיבלתי הזמנה בדואר לכנס של שלושים שנה למקהלת בת-קול, הלא היא המקהלה בה שרתי רוב שנות ילדותי ונעוריי.

האינסטינקט הראשוני שלי היה לזרוק אותה לפח, כמו פרסומת או דיווח מהבנק, אבל משהו מסתורי עצר אותי מלעשות את זה. כך מצאתי את עצמי מצמידה אותה עם מגנט על המקרר עם שאר הניירת הממוגנטת עליו – טפסים מבית הספר ורשימות קניות.

באמת שלא חשבתי ללכת. אני לא אוהבת כנסים כאלו, אפילו את הכנס של התיכון פספסתי. יש משהו שדוחה אותי בפשפוש בזיכרון והצפתו. יכול להיות שאני גם קצת מפחדת ממה שיעלה, אולי זה יכאב או יזכיר דברים שכבר שכחתי ואין בי רצון לזכור עוד. אני גם קצת מתביישת מהשינוי המהותי שעברתי, שניכר בבירור בצורה חיצונית. אני אפילו לא יודעת למה אני מתביישת, אבל מבינה שלכל אחד ואחת יש את המקום של שינוי מהותי שעברנו בו, שם יש נקודה קטנה של חוסר ביטחון לתגובת האחר לשינוי.

מאמרים נוספים בנושא:

שרון רוצה לשיר

נושמת לאט

רצה אליו, ראיון עם הזמרת שרון רוטר

מוסיקה, הנקודה שמחברת עולמות

את המקהלה עזבתי בגיל שבע-עשרה בלי להסתכל לאחור. שבע שנים של שירה במסגרת אינטנסיבית, תחרויות, נסיעות לחו"ל, אופרות וסדנאות זמר של כמה ימים רצופים – עזבתי באחת והמשכתי ברכבת חיי בלי לעצור לרגע.

תקופה מאוד משמעותית בחיי שבנתה לי את כל הבסיס המוסיקלי, וכן עיצבה את אישיותי ואותי כאדם, נזנחה מאחור בלי להניד עפעף. זה נשמע קצת דרמטי, אבל אני חייבת להודות שזו דרכי בכל מהלכי חיי. אני רצה קדימה ולא נוהגת להתרפק על גלי העבר.

בכל מקרה, ההזמנה הבליחה בחיי מדי פעם כמו שואלת, "אולי בכל זאת תכבדי אותי ותבואי?" אבל אני העדפתי שלא לענות לה, ובטח לא להתחייב.

הגיע היום המיוחל וקיבלתי טלפון מאמא של חברה טובה שלי, ששרה איתי במקהלה. "אני חושבת שחשוב שתבואי ואני מוכנה לאסוף אותך" היא הציעה בנדיבות. כשעניתי לה שלא אספיק להיות מוכנה בשעה היעודה, היא גם הייתה מוכנה לאחר את הגעתה והכל כדי שאגיע לכנס.

טוב, חשבתי לעצמי, אם הקדוש-ברוך-הוא מזמן לי נהגת פרטית בשעות הנוחות לי באמת, אז אין סיבה שלא אגיע ואולי אפילו איהנה. חוץ מזה, שאני לא מוותרת על הזדמנות לצאת מהבית בשעת השכבת הילדים ולהפיל את הכל על בעלי. נכון שאני קצת מרחמת עליו, אבל תחושת החופש המשחררת ששורה עלי ברגע שסגרתי את הדלת מאחורי, כשאני עוד שומעת את הדי הצעקות והבלגאן, משכיחה את הרחמים באחת.

הגענו לקונסרבטוריון בתל אביב, ובהתחלה, עוד התביישתי וכמעט התחרטתי שהגעתי, עד שפתאום ראיתי את המנצחת של המקהלה, אותה אישה שהייתה בשבילנו כמו אמא וגם יותר מזה למשך כמה שנים בתקופה מהותית בחיי.

תשמעו, אני לא אדם רגשן במיוחד, אבל כשאמרתי לה שלום וחיבקתי אותה, דמעות הציפו את עיניי. הופתעתי, אני מודה. ממש לא ציפיתי לזה. אבל במהלך הפגישה החפוזה הזו, ובמשך כל השעתיים הבאות בהן האזנתי לקונצרט של המקהלה שהכינו לכבוד הערב הזה, לא הפסקתי לבכות. לא הבנתי מאיפה מגיעה כל ההתרגשות הזו, אבל יבבתי כמו ילדה קטנה ולא הצלחתי להפסיק.

השיא של הערב היה כשהזמינו אותנו לשיר ביחד עם המקהלה את "שיר היונה", ומיד נעמדתי בצד קולות האלט, הקול הנמוך ביותר, כשאני זוכרת את התפקיד על בוריו.

בסוף הערב ניגשתי אל המנצחת, חיבקתי אותה ואמרתי לה שמעולם לא אמרתי לה תודה על ששינתה ועיצבה את חיי. כמוני ניגשו אליה עוד בנות רבות שהרגישו ממש מה שהרגשתי. בין אם הן המשיכו בדרך המוסיקלית ובין אם לאו, הכלים שרכשנו בשנים האלו מלווים את כולנו בהתמודדויות רבות בחיינו כאנשים בוגרים.

"מה שהיה היה, העיקר להתחיל מהתחלה" – אומר רבי נחמן מברסלב, ואני תמיד חשבתי שהוא מתכוון שאניח לעבר מאחורי ולא אפשפש בו.

אולי גם זה יעניין אתכם:

ההזמנה

לתקן את העבר

עבר, עכשיו ועתיד

לפעמים, הפירוש הזה מאוד נכון ויכול להציל אותי מנפילות לדכדוך ולעצב. היכולת לעבור הלאה, להתחדש ולא לשקוע בגעגוע ונוסטלגיה, נותנת כוח ומחזקת.

אבל מהחוויה הזו, הבנתי לראשונה שלפעמים כדאי לעצור ולחזור לעבר, לבחון את המציאות שהייתה וללמוד ממנה עוד על עצמי. הקלואז'ר שעשיתי עם הפרק הזה בחיי, התודה שהענקתי למטיבים עמי ולעצמי, הבחינה המחודשת של הפרק הזה וההכרה במעלותיו – כל אלה חיזקו אותי כאדם ונתנו לי תחושה של שלמות ושלום עם עצמי.

זיכרונות יכולים לעורר כל מיני רגשות ולכן צריך לנהוג בהם בזהירות, אך אין להתעלם ולהדחיק אותם מכיוון שעלינו לדעת מאין באנו וכדי לדעת לאן אנו רוצים להגיע.

כל התורה כתובה כספר זיכרונות של עם ישראל, לכן עלינו ללמוד מכך שטוב לאדם לכתוב לו מעין ספר זיכרונות אישי ולמנות בו מעשים, חובות, מצוות ואולי אפילו עבירות. כך נוכל לזכור לתקן את דרכינו ברגע שנהיה מוכנים לכך, ואף לתקן פגיעה באחר או החזרת חובות. והכי חשוב, נוכל להבין ולהעריך את הדרך שעברנו ועל יד זה להשלים, להעריך ולאהוב את עצמנו.

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com