חדשות מהמקווה

אם מישהו פונה אלי במקווה אני
משיב בשפת האצבעות. אבל הפעם,
זה היה שונה. הייתי צריך לחרוג
ממנהגי מכיוון ששיחתם של השניים
כמעט וגרמה לי להתפוצץ…

מורי ורבי האהוב הגאון הצדיק רבי שלום ארוש שליט"א סיפר לי את הבדיחה הבאה:

נפוליאון הגיע לארץ ישראל תוך כדי כיבוש המזרח. הוא שאל את הקצין המודיעין שלו כיצד ניתן ללמוד את הלך הרוח בקרב היהודים? "לא בעיה בכלל, אדוני", ענה הקצין. "במקווה של הגברים כל בוקר לפני התפילה, ניתן לשמוע את כל החדשות – טרי טרי!". כמנהיג דגול ונבון, נפוליאון השכיל להקשיב לעצות טובות, וכבר למחרת פשט את מדיו ולבש בגדי סחבה של עגלון יהודי. הוא נכנס למקווה ושמע את השיחה הבאה:

"אברהמל'ה, מה חדש?"

"אל תשאל, עובדיה – כולם אומרים שנפוליאון בא למקווה!"

* * *

רבינו הקדוש הננמ"ח – רבי נחמן מברסלב זכותו יגן עלינו, מלמד באחד מסיפוריו (ראה מעשה "המלך הענו") שניתן ללמוד הרבה על אומה מסוימת לפי ההומור של אותה האומה. כלומר, הבדיחות שהם מספרים מעידות הרבה מאוד על האופי והמידות שלהם. ברוח זו, ישנו יותר מגרגיר אמת בבדיחתו של מורי ורבי, השם ישמרהו ויחיהו, על נפוליאון. במקווה צריך להתנהג בקדושה, לשמור את העיניים ואת הפה, להיכנס בזריזות ולצאת בזריזות. למרות שאסור לדבר במקווה, כמעט בכל מקווה גברים בארץ ובעולם ישנו ה"פרלמנט" שלו.

היה זה לפני מספר ימים במקווה, כאשר סיימתי להתלבש ונזדמנה לאוזניי שיחה בין שני אברכי כולל:

"אי אפשר לחיות במדינה הזאת – שמונים אחוז הם חילונים! הם תוקעים לנו מגרשי חניה באמצע ירושלים, מחללים את השבת, רודפים אותנו ועושים לנו את המוות. אלה יהרסו את הכל!"

"מה אתה רוצה מהחילונים, יענקל'ה?" שאל השני. "האויב האמיתי הוא הדתיים הלאומיים. לא רק שהם משתחווים לדגל ולצבא – יש להם טלוויזיות בבתיהם!"

"אתה מתרגש מטמבלוויזיה? מה עם האינטרנט? אתה יודע שכל המודרניים מחזיקים אינטרנט בבית? יש לך מושג איזו לכלוך עף שם? מחשב זה רעל, ואצלם זו אידיאולוגיה! איך כשרות ושמירת שבת הולכות יחד עם מחשב בבית? הא מוישי, תגיד לי!"

"יענקל'ה, הרעל האמיתי זה הפאות: איך אברך כולל נותן לאשתו להסתובב עם שיער של גויה מתה על הראש, ועוד בחוסר צניעות כזו. הרי חז"ל עושים שמיניות בקבריהם נוכח התופעה המבישה הזאת…"

"פשוט מאוד, מוישי – חוץ מהישיבה שלנו, לא נשארו לומדי תורה בעולם. הנה, אני אעשה לך חשבון: חסידי חב"ד רצים אחרי משיח, חסידי ברסלב רוקדים על הגגות של המכוניות, חסידי סאטמר והרב אראלאך שורפים פחי אשפה בירושלים, ואילו גור, בעלז, וויז'ניץ, ובובוב אוכלים קוגל תפוחי אדמה בטישים שלהם…"

"צודק, יענקל'ה. עובדה – חוץ מאיתנו, לא נשארו למדנים ואנשי מעשה אפילו אצל הליטאים. פעם היו אנשי נובהרדוק, אבל הצעירים של היום לא רוצים נובהרדוק – הם רק רוצים ישיבות עם שעוני זהב ומכונות גילוח. למה לדבר על החסידים? גם הליטאים של היום הם על הפנים!"

"תיזהר, מוישי – לא כדאי לדבר אף מילה על הליטאים כל עוד שהספרדים משקיעים את כל זמנם בפוליטיקה ובכנסת – יש דבר יותר טרף מן הכנסת? מעניין מה ה'בן איש חי' וה'אור החיים הקדוש' היו אומרים עליהם…"

עבדכם הנאמן מקפיד שלא לדבר במקווה, כפי שפסקו רבנים רבים על פי המלצת הזוהר הקדוש. אם מישהו פונה אלי, אני משיב בשפת האצבעות. אך הפעם, זה היה שונה. הייתי צריך ליישב את עצמי היטב היטב בכדי לא להתפוצץ לאור שיחתם של מוישי ויענקל'ה, הממונים בעיני עצמם על שערי הקדושה והתורה, השם ישמור…

אנחנו בעיצומם של שלושת השבועות הקודמים לתשעה באב, כאשר דמות בית המקדש העולה בלהבות עומדת לנגד עינינו ממש כאילו נחרב אתמול, ולא לפני כמעט אלפיים שנה. הגמרא במסכת גיטין מספרת שבית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם, והנה אני, עד לתופעה מכוערת זו שעוד לא נעקרה מקרב אחינו בית ישראל, למרות כל התודעה המוגברת בנושא.

"ידידיי", המילים ברחו לבד משפתיי, "כל העולם רוצה לחטוף לנו את ירושלים, את יהודה ושומרון, ולעקור 300,000 יהודים מבתיהם, השם יצילנו מכל רע! כרגע טבלתם במקווה – איך נשארתם מכוסי רפש של שנאת חינם? אתם לא מבינים כמה שזה מסוכן?"

היצר הרע שלי התלבש כמו ראש ישיבה והתחיל לזמזם לי במוח שאסור לדבר במקווה. עניתי לו בלב את מה שדוד המלך מלמד בתהילים קי"ט: "עת לעשות לה' הפרו תורתך". לפעמים צריך לעבור על מצווה קטנה כדי לקיים מצווה גדולה. הרגשתי ששיחתם של השניים יצרה קטרוג נורא על עם ישראל, ונאלצתי למחות, חזק ומיד.

אז אמרתי להם: "תגידו, כמה יהודים נשארו בעולם? עשירית של אחוז אחד? רצחתם 80% מעם ישראל, שהם החילונים. אחר כך, זרקתם את כל הלאומיים, החסידים, והספרדים לתאי הגזים. אף אחד לא נשאר חוץ מאנשי הישיבה והכולל שלכם. כל האחרים פסולים ופגרים מתים בעיניכם. היטלר הצליח להרוג שליש מעם ישראל, ואילו אתם מחסלים את כל מי שנשאר. כל החמאס והחיזבאללה עם כל הטרור לא חיבלו בעם ישראל כמו שאתם. איזו גאולה יכולה להיות? לפי שיטתכם, לא נשאר את מי לגאול! איך מרגיש הריבונו של עולם, שככה שונאים את ילדיו האהובים?"

המשפט האחרון גרם להם להסמיק. לקחתי את המגבת ויצאתי מבניין המקווה. מאוחר יותר, לעת ערב, שאלתי את השם יתברך בעת התבודדות – מדוע דווקא אני הייתי צריך לשמוע את השיחה בין שני האברכים הקנאים האלה? השם יתברך נצנץ לי הבזק של מענה מיידי בלב: כדי לכתוב על זה בברסלב ישראל ולעשות כל שביכולתנו ולעקור את התופעה המכוערת הזו מקרבנו – לצמיתות – אמן ואמן!