חוזרת מאהבה

בשם האהבה אנחנו מסוגלים
לעשות כל דבר בעולם. אז אולי
אין לי סיפור מגובש ומרגש, אבל
למדתי לאהוב. לאהוב את עצמי,
את האחר ואת אלוקים.

תמיד כשמבקשים ממני לספר את סיפור התשובה שלי, אני קצת נתקעת. אני מנסה להיזכר באיזה רגע מכונן שהביא עמו אור גדול, ואת הידיעה שיש בורא לעולם. רגע שבו בבת אחת הכל התבהר והרגשתי בביטחון מוחלט שהשם הוא אמיתי. רגע שבו פרצתי בבכי תמרורים מרוב התרגשות ,הקלה ושמחה. רגע אחד שממנו כבר לא הייתה דרך חזרה.

אבל, אם לומר את האמת, אין לי רגע כזה. אני לא יכולה לשים את האצבע על אף נקודה ספציפית ולומר: זה מה שגרם לי לחזור בתשובה! חבל, וזה אפילו קצת חורה לי. כי הסיפורים האלה נורא מרגשים ואפילו רומנטיים, והייתי רוצה שיהיה לי אחד כזה לשלוף בכל מיני הזדמנויות.

אז איך בכל זאת זה קרה לי? מתי הבנתי שיש מהות ותכלית והחלטתי להזדהות וליישם את היהדות מכל הבחינות? אנסה בכל זאת לדלות לי כמה רגעים משלי, שיהיה משהו לספר לנכדים (שיהיו יראי שמים ושומרי מצוות ב"ה).

חברה מאוד טובה שלי חזרה בתשובה והתחתנה כשהיינו בנות עשרים. אני חשבתי שזה הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לה, ולבושתי – די ניתקתי איתה את הקשר. כעבור מספר שנים שוב הצטלבו דרכינו, ואני הכרתי כמה אנשים מהחבורה שהתקבצה סביבה.

החבר’ה האלו היו ברסלברים, עם אור בעיניים ושחוק על השפתיים. ישבנו לילות שלמים על גג תל אביבי ודיברנו, ניגנו וצחקנו. אני זוכרת כמה נוח ונעים הרגשתי, משוללת מכל ההתנהגותיות שהייתי מחוייבת בחברה בה גדלתי ואליה הורגלתי. במיוחד זכור לי רגע אחד מחובר ובהיר שזה פתאום נראה הגיוני, רגע שהוסר הספק מהלב, והוא נשאר תמים ונקי.

"את מאמינה בטוב?" שאל אותי הברסלבר המאיר.

"בודאי" עניתי בתמימות ובאופטימיות שמלווה אותי עד היום (אני מקווה).

"אם כך, את מאמינה שהשם יתברך קיים. כי השם הוא טוב. הוא רוצה שיהיה לנו טוב. הוא הטוב בעצמו".

זה נשמע כל כך פשוט לפתע. אני מאמינה בטוב, והשם הוא הטוב, הווה אומר שאני מאמינה שיש השם. עם בוא ההקלה הלא מוסברת שהרגשתי, הבנתי שאני מאוד, אבל מאוד, רוצה להיות שייכת לחבורה המאירה הזאת ולהיות מאירה בעצמי. משהו עמוק בתוכי השתוקק והתגעגע, ולכמה רגעים מצאתי מזור לנפשי.

כעבור זמן מה, התקיימה הפגישה הראשונה בין בעלי לעתיד וביני. בין הגישושים, הבירורים ותיאום הציפיות, שאלנו אחת את השני מה יחסינו לדת היהודית. עוד לפני שידענו אם אכן אנחנו רוצים להיות יחד, היה לשנינו חשוב לבדוק את הנקודה הזאת. ושתבינו, מדובר בחילונים גמורים שאינם נמצאים בפגישת שידוך במטרה להתחתן. בסך הכל דייט ארעי, כמו שהיה מקובל. אבל עצם שאלה זו, שאינה מובנת מאליה כלל וכלל בחברה בה חיינו שנינו, היא אירוע מכונן שאחר כך, בדיעבד, ישפיע על חיינו.

והייתה גם הנסיעה להודו כמובן. זה קצת נדוש, אני יודעת. לא המצאתי פה איזה דרך מקורית להתחבר. אבל מה לעשות שהמקום ההוא, שיש לו כמעט את אותן אותיות כמו יהודי, יש לו תפקיד חשוב בדרך התשובה שלי. דווקא המקום הכל כך שונה הזה כמעט מכריח אותך להתחבר לעצמך, למי שאתה. עצם ההשוואה המתמדת שנוצרת, וההתעסקות הרבה ברוח הורידה לי הרבה מחסומים ופתחה את ליבי לתורתנו. אני חייבת לתת קרדיט לכל היהודים הטובים שנוסעים בשליחות לכל המקומות הנידחים האלה במסירות נפש ועדינות אין קץ, ומקרבים את המטיילים הישראלים ומצליחים לגרום לך להתחבר ליהדות ולאלוקים באמת. בלי שטיקים. רק מאהבה.

אני מניחה שיש עוד רגעים רבים שיכולתי לציין. אך אולי המסקנה שאני מגיעה אליה, לאחר פירוט של רגעים רנדומאלים בחיי, היא שהדרך שהתחברתי ליהדות ולאלוקים היא דרך האהבה, ולא דרך היראה. אני לא חושבת שאני מיוחדת במינה. אני מבינה שככה זה היום. כי לדור שלנו, לעומת זה של פעם, קשה להבין ולהזדהות עם יראת שמים. אולי אחר כך, כשאתה מבין ולומד זה גודל איתך, אבל בהתחלה החיבור הוא דרך האהבה.

כוחה של האהבה הוא עצום, כי בזכות אהבת חינם יבוא המשיח. בשם האהבה אנחנו מסוגלים לעשות כל דבר בעולם. אז אולי אין לי ממש סיפור תשובה מגובש ומרגש, אבל למדתי לאהוב. לאהוב את עצמי, את האחר ואת אלוקים. ותודה. תודה שאני יהודיה.