חוש היראה והצלילים שעשו לי את זה

אנחנו כל כך שחוקים ועייפים, עסוקים
ואובססיביים לגבי מציאות חיינו, עד
שאיננו מצליחים להרגיש את הרגע
שמשהו חיצוני מצליח לגעת בנו. זה
כמו קסם, כאילו השם מפתיע אותנו…

כשהייתי בבית הספר, בחטיבת הביניים, אחד השיעורים במערכת שעות הלימוד שלנו היה שיעור מקהלה, לא לכל תלמידי בית הספר אלא רק לחלק ממנו. אני לא זוכרת איך קראו למורה. בכנות, אני אפילו לא זוכרת איך היא נראתה. מה שאני כן זוכרת מהשיעורים האלה הם שני דברים: אחד – מקרה קלאסי של נערה מתבגרת שמתענה ממורה מתוסכלת, והשני – הפתעה מדהימה ומבריקה.

הזיכרון המשפיל והכואב מגיע מהרגע בו שרנו, המקהלה, לפני כל תלמידי בית הספר, שיר שנקרא "להיות נער/ה". מילות השיר כללו שורות כמו: "להיות נער/ה… זה חלק מהחיים…שלב ביניים" (בערך). וכמו כולם, רציתי בצורה נואשת! להיות מהחבר’ה המקובלים והגזעיים של בית הספר, אבל אין דבר יותר הפוך מזה – לא מקובל ולא גזעי בכלל – כמו לשיר מילים של שיר כזה, מלווה בתנועות מטופשות לפני מאות! תלמידים. לא גזעי. בכלל לא. לא פלא שההופעה הייתה מביכה. מהר מאוד מצאתי את עצמי בתחרות על המקום האחרון על הבמה כשאני מזיזה את שפתיי כאילו אני שרה, ובדמיוני אני רואה את המורה עומדת למשפט מול ‘חבר המושבעים’, תלמידים מבית ספרי, שבסופו הם גוזרים על סילוק המורה הזאת משטח בית הספר לצמיתות, נידוי מוחלט מתחום הוראת בני נוער בכל מקום אפשרי על הגלובוס, לנצח!

הזיכרון השני שונה מאוד. במקום להתחיל את השיעור בלנסות ולנגן על הקלידים כדי לעורר את התלמידים – משהו כמו תרגילי חימום – המורה הכניסה לכיתה נערה סינית שהמתינה בחוץ. היא הציגה אותה כתלמידה סינית שבאה לבקר בארצות הברית ואמרה לנו שהיא פסנתרנית מדהימה. הנערה הסכימה לנגן שיר על הפסנתר כבקשת המורה. כולנו גלגלנו עיניים. מ-ש-ע-מ-ם!

הנערה התיישבה על הכסא כשגבה אלינו. היא הרימה את ידיה והחלה לנגן יצירה מרשימה, כאלה שמתנגנות במהירות ובליווי כל הקלידים במיומנות שלא ניתן לתאר. הצלילים התפשטו בחלל הכיתה. איזה חן, מיומנות, עוצמה, ניגון בצליל נעים ומיוחד. במשך שלושים שניות הייתי המומה ונפעמת מהניגון עד שהרגשתי דחף עז לבכות. הרגשתי כל כך מוגנת מהניגון של הנערה השקטה הזאת, כישרון עצום שנגלה פתאום, מוסיקה דרמטית ומענגת, עד שהציניות של נערת-עשרה כמוני פשוט נדחף הצידה, וחשף את האדם שמתחת לצלליות והבגדים שנבחרו בקפידה. לבכות מול כל הסופר-בנות אותן הערצתי וניסיתי להרשים כל הזמן זאת בהחלט התאבדות חברתית. התאמצתי כל כך חזק כדי לא לתת לדמעות לפרוץ החוצה, ניסיתי לחסום את המוסיקה שגורמת לי להרגיש כך, אבל זה היה בלתי אפשרי. כמעט שלושים שנה אחרי, אני עדיין זוכרת את יראת הכבוד שחשתי, איך אותה מנגנת בענווה והשקט שלה הצליחה פשוט לשלוט על הרגשות שלי בניגוד לרצוני.

בשיעור תורה שנוכחתי בו לא מזמן, הרב שפירא דיבר איתנו על כך שהנושאים הדומיננטיים בתנ"ך קשורים לעובדה שאלוקים מפתיע אותנו. הוא המנצח. המוביל. אנו כל כך מבוצרים בניסיונות שאנו חווים מהעולם הזה, עד שזה בלתי אפשרי מבחינתנו לזכור שלא אנו המובילים. לא אנו מנהיגים. ולא רק, אלא שאנחנו לא מסוגלים אפילו לראות את התמונה הגדולה כפי שהשם רואה. כאשר אנו חווים יראת כבוד, זאת תזכורת ברורה שישנו חלק ממישהו גדול יותר, מההתנסויות היומיומיות האגוצנטריות שלנו, ושאיננו שולטים אפילו בדברים הקטנים. זאת חוויה רוחנית מדהימה.

הרב שפירא הסביר לנו שזאת הסיבה שעלינו להיזהר מאוד ולשמור על חשיבה חיובית. אנשים מדוכאים לא מסוגלים לחוש יראה, לכן גם לא יכולים לחוות את הנוכחות וההשגחה האלוקית, כפי שאנשים רגועים ושמחים חשים. אינני מפסיקה לחשוב על הנקודה אותה הציג הרב. צריך לעשות כמה צעדים דרמטיים ורציניים כדי לנקות את הרגשות השליליים ולהביא אדם מדוכא, או הסובל מחרדות, למצב של בהירות. נערים ונערות, בגיל ההתבגרות, מלאים במרץ והורמונים כך שאינם יכולים להישאר רגועים ושלווים לזמן ממושך. לא פלא שהביטחון העצמי שלהם מגיע לפעמים לגבהים לא מציאותיים. ההפתעה מהמוסיקה היפה, ההלם מהכישרון של הפסנתרנית – היו סטירת הלחי הגדולה ביותר שהוציאה באופן מיידי את השטויות מראשי כנערה בת שלוש-עשרה.

כאשר התחלתי להתפלל וללמוד תורה הרגשתי מיד עונג עצום, חום, רגשות שלווים שליוו אותי במשך שעות רבות במשך היום. הייתה זו הרגשה מוזרה לא להיות צינית ולא להרגיש חרדה מזה, ובאופן אירוני, הרגשת השלווה הייתה בעצמה השראה ליראה, אם אפשר להרגיש זאת יחד. למעשה, אומר שכן, זה אפשרי. בנוסף, הבראתי את חוש היראה שלי לגבי העולם. מה שראיתי לאורך כל השנים לא היה מה שחשבתי. לא יאומן. אבל זה נחמד.

לא מזמן זמרת בשם סוזן בויל (Susan Boyle) הופיעה בכל ערוצי התקשורת. בודאי שמעתם עליה. היא הופיעה בתחרות כוכב נולד הבריטית ועשתה שם מהפכה לא קטנה. היא עלתה לבמה במראה מיושן ומשעמעם, נראית הרבה יותר מבוגרת מ-47 שנות חייה. היא החלה לספר כמה בדיחות שממש לא הצחיקו אף אחד. כנראה שזה חלק מההיכרות של ה’כוכב’ עם הקהל. היה קשה מאוד לא לחשוש מפני הבאות. ואז, אחרי מה שנראה היה כמו עשר הדקות המביכות ביותר, היא החלה לשיר. הרגשתי את אותה הרגשה שהייתה לי אז בחטיבת הביניים, כששמעתי את קולה. האישה המיושנת הפכה פתאום ליפה כאשר קולה המלאכי מילא את חלל האולם. לא עברו שלוש שניות והקהל, שצחק לה ממש בפנים, הפך מהמון ציני ולועג לאנשים שזרמו איתה, שפתאום נתנו דעתם על מי שנמצאת על הבמה. הייתה זו עוצמת השירה שלה, וכנראה שלה עצמה.

יש הרבה סיבות לעובדה שההופעה שלה נגעה בכל כך הרבה אנשים בעולם. אני לא יכולה לתאר מהן, אלא רק לחשוב – האם העובדה האמיתית שהיא הצליחה לגעת בכל כך הרבה אנשים היא שאנו כל כך שחוקים ועייפים, כל כך עסוקים, אובססיביים לגבי מציאות חיינו, עד שאיננו מצליחים להרגיש את חוש היראה והכבוד, את הרגע שבו משהו חיצוני נוגע בנו, בכל הערבוביה שנוצרת ברגשות שלנו – מאנשים ומדברים שאנו רואים – כפי שהיא עשתה. זה כמו קסם, כאילו השם מפתיע אותנו.