חיבוק באפילה

גם אם נראה שהצרות מאיימות
להטביע את הספינה והקושי מגיע
לקצה גבול היכולת, כשהכל הופך
לחושך סמיך ומבהיל, זה חיבוק
באפילה, החיבוק של אבא…
 
 
ופתאום הכל היה שחור… נבהלתי ולא ידעתי לאן נעלם כל האור והטוב שהיה. ניסיתי לגרש את החושך, אבל הוא לא הרפה, רק הידק את אחיזתו בי. והשחור היה מוחשי ועמוק, והוא עטף אותי חזק חזק. זה כאב מאוד עד שדמעות חרדה החלו לזלוג לי מן העיניים, בכיתי בכי של בהלה, בכי של תמיהה וכאב. והשחור נהיה רטוב מדמעות, אבל עדיין, היה שחור וחשוך וכואב.
 
הרגשתי עטוף בתוך השחור הזה, כמעט מיואש, ולא ידעתי איך אצליח לצאת ממנו. לא ידעתי גם מה נשאר מאחורי השחור הזה, הרגשתי שנגמר העולם. הנשימה הפכה כבדה עלי ונראה היה שהאוויר תיכף נגמר לי. כל נשימה עלתה לי במאמצים מרובים. ובכיתי, כי אני תינוק ואני לא יודע לעשות שום דבר אחר, אבל בכיתי באמת. ופתאום, ראיתי קצת אור. ועוד קצת. השחור הרים אותי פתאום גבוה גבוה, הדמעות סימאו את עיניי הקטנות. כן, הצלחתי לראות, בין דמעה לדמעה, את פני אבי האהוב, אבא היקר והטוב. אבא חייך אלי חיוך דואג, מבין ואוהב, ואז שאל: "מה קרה מותק? מדוע פחדת?"
 
חיבקתי אותך חזק! לרגעים נוסף לי טעם מתוק לחוויה המסעירה שעברתי. הבנתי שכשרואים הכל שחור זה סימן שאבא מחבק אותך. זה סימן שאבא אוהב מאוד. אבל עדיין, פחדתי שיבוא יום והשחור הזה יעטוף שוב ואני אבכה ואפחד, שאשכח מה זה ועל מה זה. לכן החלטתי שכשאני שוכב במיטה וחולם, או תוך כדי שאני אוכל, כשמכבים לי את האור ואני קצת מפחד, וסתם, כשאין לי משהו חשוב לעשות, להגיד את זה לעצמי בשפה של תינוקים, בשפה שגם אני מבין. להזכיר לעצמי ולשנן שכשמרגישים שהחושך עוטף, זהו בעצם החיבוק של אבא. אבא מחבק חזק כי הוא אוהב מאוד.
 
עד שפעם אחת זה קרה שוב, פתאום הרגשתי את השחור הזה עוטף אותי מכל הכיוונים והוא היה ממשי. ניסיתי לנער אותו, להזיז, לדחוף, אבל הוא נשאר. הרגשתי שקשה לי לנשום, הנשימה שלי נעשתה כבדה ועצובה. היה לי קשה עם השחור הזה, קשה וכואב, ובכיתי. אך לפתע נזכרתי, צפו במוחי המשפטים ששיננתי לעצמי כל הימים. כל כך הרבה פעמים, ובכיתי, פשוט כי זה מה שתינוקים יודעים לעשות. אבל הפעם בכיתי בכי של אהבה, אהבה עצומה לאבא שאוהב אותי כל כך ומחבק אותי בחוזקה. ואז צעקתי לו בשפה של תינוקים: "אבא, אני מאוד אוהב אותך ואני יודע שאתה מחבק אותי כך בגלל שאתה אוהב אותי חזק. אבל אבא, קצת קשה לי ומפחיד כשאני לא רואה אותך…"
 
אני לא יודע כמה זמן צעקתי כך וכמה פעמים בכיתי, דמעות מתוקות גלשו במורד לחיי, ופתאום מבין הדמעות הרגשתי את החיוך של אבא, חיוך אוהב וכל כך שמח. וגם אני, הקטן הצלחתי לחייך אל אבא בחזרה, חיוך אוהב ושמח, שטוף בדמעות.
 
(נכתב על ידי ילדה בת 10 מאשדוד ומוקדש באהבה לכל מי שאבא שלו מחבק אותו לפעמים).
 
* * *
 
אומר ה"שפת אמת": "ומי שהוא כן, אין לו שום מיצר. שיודע שכל ההסתר הוא רק מבחוץ, אבל הפנימיות מהשם יתברך והכל לטובה".
 
בכל צרה ובכל פגע, תקלה או סתם פשלה קטנה ומעצבנת, בכולם מסתתר לו האור. ואם נטיב להשכיל ולחפשו אז, בעזרת השם, בודאי נמצא. הקב"ה הוא אבא אוהב, כל כך אוהב, עד כדי כך שאהבתו של בן אדם לקרוב אליו ביותר אינה מגיעה לקצה הקטן ביותר של אהבתו של הקב"ה ליהודי הפשוט ביותר. ועל כן, גם אם הוא מעניק טפיחה הגונה נדע שהיא באה מתוך אהבתו הרבה, כפי שנראה במעשה הבא:
 
מסופר על הגאון רבי חיים מצאנז זצ"ל, שבנו נפטר והכאב היה קורע לב. כששאלו אותו כיצד הוא מסוגל לשאת את הכאב בדומיה, ענה: "אמשול לכם משל. אדם שישב על כסאו ובא אחד מאחוריו והעניק לו טפיחה חזקה על גבו. ובכן, אם היה המכה אדם זר שאינו מכירו, בודאי שהיה מתקומם עם כל הזעם והכעס הראויים לאותו אחד. אולם, כאשר הוא מפנה את ראשו, הוא מגלה שאין זה אחר מאשר אביו שבא לבקרו והכהו בטפיחת חיבה, הרי שמיד מבליג הוא על מכתו ומשיב בחיוך ובמאור פנים. במות בני קיבלתי מכה קשה וכואבת, אולם כשהבחנתי מיהו הנותן ראיתי שזהו בעצם הקב"ה, שאין אחר שאני אוהב כמוהו ואין אחר שאוהב אותי כמוהו. ואם כן, לא אנתק קשרי עימו בגין טפיחה".
 
נאמר בתהילים: "ה' צדיק יבחן ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו". נראה כי פסוק זה אינו מסודר, משום שאמורה להיות בו הקבלה. ואם כן, ההיפך של שנאה זוהי אהבה. ומדוע פתח הפסוק בתיאור על מבחן הצדיקים?
 
אלא, בשעה שהקב"ה בוחן את הצדיקים זהו הסימן לאהבתו את הצדיק. זאת, משום שהמבחן, שהוא הניסיון, מרים על נס את הצדיק לדרגה גבוהה. ובעקבות אהבתו של השם יתברך, שחפץ לרומם את הצדיק, הוא מנסה אותו, כנאמר בתהילים: "נתת ליראיך נס להתנוסס". נס, מלשון ניסיון. ובכן, כשנאמר: "ה' צדיק יבחן" – זה בדיוק כמו שאומרים שהשם אוהב אותו.
 
כל מטרת הייסורים וההסתר בעולם היא על מנת לגרום לנו לחשוב פעמיים ולבדוק היכן אנו עומדים.
 
כל מה שהשם מביא על האדם מחושב לפרטי פרטים. וגם אם נראה שהצרות מאיימות להטביע את הספינה והקושי גובר עד לקצה גבול היכולת, עד שהכל הופך לחושך סמיך ומבהיל, הרי שזהו חיבוקו של אבא שבשמים.
 
מתוך ההסתרה, כשאיננו מצליחים לראות דבר ונראה כאילו ננטשנו בלב הישימון, יש לזכור את אבינו שאינו מרפה את אחיזת ידו הגדולה והאיתנה מאיתנו. ודומה הדבר לאב ובנו שהפליגו באונייה על פני הים הגדול. לפתע החלה הרוח לנשב וסערה עזה קמה והניפה אל על גלים איתנים שאיימו להטביע את הספינה. זו התנודדה ממש כקופסת גפרורים ובתוכה נפלו אנשים, נחבלו ונפצעו. אותו אב אסף את בנו אל בין ידיו, הרימו ואחז אותו באחיזה חזקה ביותר, ממש לפת אותו והצמידו אליו. הבן הגיב בצעקות והשתוללות מכיוון שהיה פעוט ולא קלט מהי חומרת הסכנה שהסערה טומנת בחובה, הוא חש רק את ידיו הכואבות מעצם האחיזה, ולא הבין שמעשה זה לטובתו ובדרך זו יינצל.
 
על כך אומר רבי נחמן מברסלב זיע"א: "כי אפילו כל הצרות והייסורין והרעות העוברות על האדם, חס וחלילה, אם יסתכל אל התכלית, בודאי אינם רעות כלל, רק טובות גדולות. כי בודאי כל הייסורין באים בכוונה מהשם יתברך לטובתו. אם להזכירו שישוב בתשובה ואם למרק עוונותיו. ואם כן, הייסורין הם טובות גדולות וכו'. נמצא שבכל הרעות והייסורין שיש לאדם, אם יסתכל על התכלית, היינו, כוונת ה' יתברך, לא יהיו לו ייסורין כלל. אדרבה, יתמלא שמחה מגודל רוב הטובה וכו'".
 
כשהשם יתברך, אבי היקר, מחבק ומאמץ אותי אל ליבו, אני רגוע. גם אם חשוך לי והכל נראה מנוכר עד אימה, לנגד עיניי עומדת הידיעה שחשוך לי בגלל שהשם עושה אתי את הכי טוב, אבא מחבק אותי סמוך לליבו!

 * * *
הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר  בימס"