חיים ומוות ביד הלשון

מוות וחיים ביד הלשון – זה המוות
והחיים של האנשים סביבך, שבדיבורי
פיך אתה יכול להמית אותם ח"ו,
או להחיות אותם. הכל תלוי בפה שלך!

עומדים אנו בימים שלפני ראש השנה, שהוא יום מיוחד שבמיוחדים. יום שבו דנים כל אחד וכיצד לקרב אותו לה’ יתברך! וכפי רצונו של האדם בעניין ההתקרבות לה’ כך דנים אותו בראש השנה, ובודקים: מה חסר לו לעבודת ה’? מה הוא צריך כדי שיוכל להתקרב לה’? אילו כלים הוא צריך בכדי לחזור בתשובה? מה יעזור לו למצוא את השליחות שלו בעולם הזה? וכן הלאה. ומה שמוצאים שחסר לו, נותנים לו. זהו יום נפלא שבו חושבים על האדם, בפרטי פרטים, אילו תנאים הוא צריך כדי להתקרב לה’.

כמובן שאם אדם מגיע לראש השנה כשהוא ישן את חייו ולא מודע לעבירות רבות הדשות בעקביו, משום שהוא לא עשה תשובה בכל יום ויום מימי השנה, אז בשמים מבינים שצריך לעורר אותו משנתו. לכן נותנים לו קצת תיקונים, ייסורים או צרות ר"ל, כדי שיתעורר משנתו – כי זה מה שהוא צריך בכדי להתקרב לה’.

ידוע הדבר, שרוב הייסורים שיש לאדם באים בעיקר מהעניינים שבין אדם לחברו, כאשר ה"כלי" העיקרי לפגיעה בזולת הוא אי-שמירת הפה. כלומר, כשאדם פוגע באנשים בדיבורו (רכילות, לשון הרע, ביזיונות וכו’). בעבירות שבין אדם למקום, אם ה’ רואה שאדם מסוים לא מסוגל לקבל ייסורים ותוכחות על אותן עבירות, הוא חוסך ממנו אותם, משום שיכול להיות שיתעורר מאוחר יותר לעשות תשובה עליהן, וגם אם ח"ו לא יעשה תשובה, סוף כל סוף, יהיה אפשר לזכך אותו ולכפר לו עליהם אחרי ה-120 שלו (כלומר בגיהינום, גם אם מדובר בכמה דקות בודדות של זיכוך המכפרות לאדם). אבל בין אדם לחברו – נפרעים מן האדם כבר כאן בעולם, על ידי הייסורים שה’ שולח לו, ומיד. את העניינים שבין אדם לחברו אי אפשר לתן לאחר הפטירה, לכן אין הנחות בעניין זה אלא מיד שולחים לאדם ייסורים, כדי שיתעורר לתקן את אותן עבירות בחיים חיותו לפני שיפטר מן העולם, כי אז יהיה כבר מאוחר והוא יפסיד את הכל ח"ו.

חשוב להבהיר כדי שלא נטעה, כי העבירות שבין אדם למקום הן חמורות מאוד, ואי-עשיית תשובה עליהן תהיה כרוכה בזיכוכים ובייסורים לא קלים בכלל. אבל בכל אופן, לאדם ניתנת האפשרות לכפר על זה והתשובה עליהן היא קלה, מכיוון שהיא רק בין האדם לבין הקדוש-ברוך-הוא, כי ידו של הבורא פשוטה לקבל את השבים אליו והוא מוחל וסולח. אבל עבירות שבין אדם לחברו – גם אם עשה תשובה עליהן כלפי בורא עולם, אך כל זמן שלא פייס את חברו שנפגע ממנו אין לו מחילה.

כדי להמחיש את ההבדל העצום – בין מי שיש בידו רק עבירות שבין אדם למקום לבין מי שיש בידו עבירות שבין אדם לחברו – ננסה לתאר לעצמנו שני סוגי אנשים שמגיעים אחרי מותם לבית דין של מעלה:

הראשון – אדם שבנה ישיבות, תלמודי תורה, גמ"חים, בתי תמחוי לעניים, עזר לאלמנות וליתומים, הקים קרן להכנסת כלה, וכו’. ואף הוא – ישב ולמד בלי סוף ולימד תורה וכן הלאה, אבל חסרון אחד "קטן" היה לו: מדי פעם היה כועס, "זורק" איזה בזיון לאדם טרדן שמפריע לו, פוגע ומצער – לא הרבה. אבל בשורה תחתונה, מסתובבות בעולם כמה נפשות פגועות שיש בליבן עליו.

לאחר פטירתו, מגיע אותו אדם לשמים ובורא עולם אומר לו: בני היקר! עשית הרבה בשבילי בעולם הזה. רצת, למדת, קרבת רחוקים, למדת תורה, גמלת חסדים, התפללת וגם הייתה לך שעת התבודדות בכל יום, נסעת לאומן – אין מה לומר. אשריך! אבל מה אעשה? לגן עדן אינך יכול להיכנס… וגם הגיהינום לא יעזור לך, וגם אני בכבודי לא יכול לעזור לך, וגם רבי נחמן מברסלב לא יוכל לעזור לך. מדוע? כי פגעת באנשים!

במו-ידיך באמת שלא עשית רע לשום בריה, אלא ההיפך, עשית טובות וחסדים בלי סוף. אבל בדיבור שלך – שלא שמרת על פיך ופה ביזית את פלוני וכאן פגעת באלמוני, הסתבכת מאוד. לכן אני יכול לעזור לך בשום דרך, עד אשר ימחלו לך כל אותם אנשים שפגעת בהם. ועתה מה אעשה לך? להחזיר אותך ואותם בגלגול כדי שתפגוש אותם ותפייס אותם?! מי יודע אם לא תקלקל עוד יותר. אם כן מה אעשה לך?…

עכשיו נתאר את האדם השני, שהיה פושע גדול בכל מה שקשור לבין אדם למקום: עבר עבירות קשות, לא צם ביום הכיפורים… ואין צורך לפרט יותר מדי משום כבוד המקום. אבל על כל פנים, בכל מה שקשור לבין אדם לחברו הוא היה מושלם: כיבד כל אדם, נזהר שלא לפגוע ולא לצער. דיבר עם כל אדם בעדינות ובכבוד וכיו"ב. כאשר הגיע לבית דין של מעלה, בודאי דנים אותו על כל עבירה ועבירה ושולחים אותו להיענש ולהזדכך מכל הזוהמה שעליו. אבל בסוף התהליך, מיד כשנזדכך הוא נכנס לגן עדן.

אותו צדיק ואיש חסד (הראשון) לא יכול להיכנס לגן עדן, ומי יודע איזה גלגולים הוא עוד יצטרך לעבור עד שיתקן אם בכלל. ואותו בעל עבירה, מקבל אמנם את עונשו, אבל אחרי זה הוא נכנס מיד לגן עדן ומקבל את שכרו על המצוות שהוא עשה. מה ההבדל בין שניהם? אחד – היו בידיו עבירות שבין אדם לחברו, ואילו לשני לא.

אדם יכול לעשות מצוות נפלאות אבל הוא לא יקבל את השכר עליהן, עד שיתקן את מה שקלקל בין אדם לחברו, וכפי שכבר הזכרנו – הכל מתחיל מהפה! לכן על כל אחד ואחת מוטלת העבודה על שמירת הפה. כי גם אם נעשה את כל המצוות הכי חשובות שישנן, אבל לא נעבוד על שמירת פינו ולשוננו – ההשלכות תהיינה מצערות מאוד, קל וחומר ההפסד שנגרם מכך. כל זמן שלא תיקן האדם את פיו ולשונו הוא בודאי ייכשל בדיבורו ויפגע ויבזה אנשים, ועל זה אפילו הגיהינום לא יכול לכפר לו ולא הקדוש-ברוך-הוא בעצמו.

מדוע דווקא הפה? כאשר אדם לא נותן את דעתו לדיבורים היוצאים מפיו, לא פעם הוא פוגע בציפור נפשו של אדם אחר, גם אם לא הייתה שום כוונה רעה, גם אם הדבר לא נעשה בזדון. ונכון הוא הדבר גם לגבי תוכחה – אם היא נאמרת לא כראוי זה בהחלט מחליש את נשמתו של האדם המוכח, כמובא בליקוטי מוהר"ן (תנינא, בתורה ח) וכל שכן אם פוגעים בו ממש. על זה בני אדם לא שמים ליבם ודעתם, וחושבים שאם הם לא גונבים או לא עושים רעות בפירוש, וגם עושים טובות גדולות לשני, אז הם בסדר גמור, במיוחד במה שנראה להם בסדר בין אדם לחברו. אולם הם לא מבינים שכל המעשים הטובים ביותר לא יכפרו לאדם אם פגע בדיבורי פיו בזולתו!

אדם שנפגע מדיבורי חברו יכול ללכת ימים על גבי ימים כשהוא שבור, חסר ביטחון עצמי, ולא פעם לאבד את הכוח והחשק להצליח בחיים. איך אפשר לתקן דבר כזה? על זה אמר שלמה המלך ע"ה: "מוות וחיים ביד הלשון" (משלי יח, כא) לפסוק זה הרבה בחינות ואין כאן המקום לציינן, אך לענייננו – מוות וחיים ביד הלשון זה המוות והחיים של האנשים סביבך, שבדיבורי פיך אתה יכול להמית אותם ח"ו, על ידי שתפגע בנפשם, או, אם תזכה, תוכל להחיות אותם בדברי עידוד וחיזוק, אהבה, תפילה וכו’.

אם כן – מוות וחיים ביד הלשון זה גם לגבי האדם עצמו. אם אדם שמר את פיו ולא פגע בשום אדם הוא יזכה לחיים, לגן עדן. אם לא שמר את פיו ובעולם הזה מסתובבים אנשים שפגועים ממנו, זהו מוות, שאין לו תקנה אפילו בגיהינום ר"ל.

לכן עכשיו, בימים האחרונים שלפני ראש השנה, כשכולנו רוצים שבשמים ימצאו לנו דרכים נעימות להתקרב אל ה’, עלינו להתעורר ולעבוד על הדיבור שלנו. לעשות את כל ההתבודדות רק על עניין הדיבור, וייתן כל אחד דעתו וליבו שיש אוזן שומעת ויחשוב היטב לפני כל דיבור שמוציא מפיו: האם זה ימצא חן בעיני ה’? האם יש בזה שבח לה’ או לא? האם אני מחזק בדיבור הזה את השני או פוגע בו ח"ו? וכן הלאה.

והעיקר הוא – להבא! שכל אחד יתפלל על עניין זה ויתקן את עצמו בפיו, באופן שלא יפגע יותר בשום אדם, וכל מה שכבר עשה ופגע עד היום – גם על זה יתפלל ויבקש מה’ שירחם עליו וייתן בלב האנשים שהוא פגע בהם לפייס אותם. כמו כן ישתדל לעסוק בהפצה, מכיוון שההפצה היא הדרך הטובה ביותר לכפר על ידה על עוונות שבין אדם לחברו. כך שאם הוא מפיץ ספרים, דיסקים וכו’, יתפלל שהם יגיעו לאנשים בהם פגע וכך יעשה עימם טובה רוחנית גדולה, שכמובן תכפר לו על הרעה שגרם.

ברגע שאדם מקבל זאת על עצמו, ומתחיל לעבוד על פיו ולשונו להבא וכמובן שמתפלל גם על העבר, אז ה’ עוזר לו לתקן גם את מה שהיה. על זה העיד בפני יהודי אחד שסיפר לי, שפעם חילקנו דף עם תפילה בה מבקשים שהבורא ייתן בליבם של כל מי שנפגע מהאדם המתפלל אותה, שימחל לו. ואמר לי אותו אדם שהוא זכה להתפלל את התפילה הזאת ופגש את כל האנשים שהוא פגע בהם, בדרך נס ממש, ופייס את כולם. זה כוחה של תפילה.

לכן עלינו להתחיל כבר היום ואפילו כבר עכשיו! להתפלל שלא נפגע יותר באנשים, מכיוון שבעזרת התפילה יכול כל אדם לתקן את העבר, ותפילתו בודאי תועיל גם להבא.

ה’ יתברך יזכנו לתקן את הפה והדיבור, ויהיה כל דיבורנו בתורה ובתפילה, ובשבח לה’ ובדברי אהבה ושלום, ובזכות זה נזכה לביאת משיח צדקנו ולבניין בית מקדשנו ולגאולה השלמה במהרה בימנו, אמן ואמן.