חליבת בהמה בשבת,באיזה חפצים מותר לעשוק בשבת ועוד

 

 

א. מותר להלביש את הצינור על דדי הפרה בשעת תנועת החשמל, כשהחלב הולך לאיבוד. אבל אסור להלביש את הצינור בשעת תנועת החשמל כשהחלב נחלב בתוך כלי, שלבישת הצינור בזה אינה גרמא אלא מלאכה ממש, כיון שהחליבה נעשית בכח ראשון.

ב. אם הלביש את הצינור על דדי הפרה בעת תנועת החשמל, ובאופן שהחלב הולך לאיבוד, יש אומרים שאסור להעמיד כלי כדי לקבל את החלב אף לאחר מכן. והמיקל יש לו על מה לסמוך.

ג. חולה הגונח מכאב ליבו שרפואתו לינק חלב חם מהבהמה, אף על פי שאין בו סכנה, מותר לו לינק חלב מהבהמה בשבת, שאין איסור מן התורה אלא בחולב בידו לתוך הכלי. אבל יונק הרי הוא מפרק כלאחר יד [מפרק על ידי שינוי], ואין איסורו אלא מדברי סופרים, ובמקום צער לא גזרו חכמים. אבל מי שמצטער מחמת רעבון בלבד, אסור לו לינק חלב מהבהמה בשבת. ויש אוסרים בזה גם ביום טוב, שלא התירו שבות כזה אלא במקום צער של חולי.

 

 

 

 

ד. נאמר בישעיה (נח, יג): אם תשיב משבת רגלך וגו’, ממצוא חפצך ודבר דבר, ודרשו חז"ל, חפציך אסורים, והיינו שלא יתעסק אדם בצרכיו בשבת, אפילו בדבר שאין בו שום מלאכה, כגון שעומד בצד שדהו, או בתוך בית החרושת שלו, וניכר הדבר שהוא מעיין בצרכי השדה או בית-החרושת מה שצריך לעשות למחר. ואם לא ניכר שמהרהר בעסקיו, כגון שאינו עומד בצד שדהו, מותר להרהר בהם. ומיהו משום עונג שבת מצוה שלא יהרהר בהם כלל.

ה. לפיכך אין לאדם להכנס למקום עבודתו בשבת, כדי להתחיל בעבודה עם צאת השבת.

ו. אסור לאדם להמתין בתחנת האוטובוסים מבעוד יום על מנת לנסוע מיד בצאת השבת, אלא אם כן בעת שגשם ניתך ארצה, ונכנס למקום התחנה כדי להגן על עצמו מפני הגשמים, או כדי להגן על עצמו מפני החמה, או כשיש בתחנה ספסל, שבכל אלה לא ניכר אם ממתין לנסוע במוצאי שבת, אלא נראה כעומד לפוש, או כעומד שם להנצל מפני הגשמים או מפני החמה. אך לא יעיין בלוח זמני הנסיעות, שבזה ניכר שממתין לנסיעה, וגם יש בזה איסור משום קריאת שטרי הדיוטות בשבת. (ילקו"י ד/ב קיז)

ז. ומכל מקום לדבר מצוה מותר להמתין מבעוד יום גם בתחנה שאין בה סככה, ואין בה ספסל, אף שניכר שהוא ממתין לנסוע מיד בצאת השבת, שלדבר מצוה לא גזרו.

ח. אין ללכת בשבת לדירה שחושב לקנותה או לשוכרה, כדי לראות אם היא ראויה לו, או כדי לבדוק מה לתקן בה למחר. וכל זה כשניכר שרוצה לקנותה או לשוכרה, כגון שהיא חדשה או ריקה מדיירים, וכדומה. (ילקו"י ד/ב קיח)

ט. הבונה בית, אסור לו להכנס לשטח הדירה בשבת במטרה לעמוד על התקדמות הבניה.

י. מותר לעיין בשבת בדירה שמתגורר בה ולראות מה נחוץ לעשות בה לאחר השבת, שהרי אינו ניכר שמעיין בה לצורך תיקונים ושיפוצים. ומכל מקום ראוי שלא להרהר בזה בשבת.

יא. ההולך בדרכו בשבת, וראה בחלון הראווה של החנות חפץ כלשהו שרוצה לקנותו מחר, אסור לו לומר למחר אקנה דבר זה. אבל מותר לו להרהר בקניית החפץ, ולהסתכל בסחורה המוצגת בחלון הראווה, מבלי להסתכל במחירים. [אפילו אם אינו קורא את המחירים בפיו]. וכל זה בהולך בדרכו, אבל במקום קיבוץ הסוחרים [שוק] אסור לילך בשבת כדי למצוא סחורה לקנות במוצאי היום. (ילקו"י ד/ב קיח)

יב. מותר ללכת בשבת ברחוב [שאינו מקום השוק] ולהסתכל דרך הליכתו היכן נמצאת חנות מסויימת, גם אם עושה כן כדי להיות מוכן להכנס לחנות בצאת השבת. ובלבד שלא ימתין לצאת השבת ליד פתח החנות. (ילקו"י ד/ב קיט)

 

 

 

יג. השוכר את הפועל לשמור את דירתו, או את שדהו וכדומה, אסור לתת לו שכר שבת. אלא יתן לו השכר בהבלעה, דהיינו שיעבוד עמו גם בימי החול, ושכר שבת יובלע עם שאר השכר. שאם יתן לו שכר עבור שמירתו בשבת, הרי זה נראה לאנשים כאיסור בשבת. ואין הבדל בזה בין אם יקבל את השכר קודם השבת, או אחר השבת. ולכן קבלן דירות השוכר שומר לשמור על חומרי הבנין, צריך שישלם לו שכר שבת בהבלעה. (ילקו"י ד/ב קיט)

יד. מותר להשכיר מערב שבת מכונת חרישה או טרקטור לגוי, בכדי שהגוי יעבוד בה בשבת בשדה של הגוי, ולא יטול שכר השבת אלא בהבלעה, דהיינו, שישכיר את המכונה גם לאיזה זמן בימי החול, שאז השכר שמקבל אינו עבור שכירות יום השבת לבדו. והוא הדין לנהג מונית המשכיר בערב שבת את המונית לגוי באריסות, והגוי עובד במונית גם בשבת, [במקומות שאין חשש שיסיע יהודים], וצריך שיטול ריווח יום השבת בהבלעה עם שאר הימים. וכבר ביארנו שבמקומות שהמנהג להשכיר מונית לנהג אחר באריסות, דהיינו שהנהג ובעל המונית מתחלקים ברווחים לפי אחוזים, מותר להשכיר מונית לגוי מערב-שבת, אף שמסיע בה בשבת, שהכל יודעים שהגוי טורח ועובד בשביל עצמו. (ילקו"י ד/ב קכ)

טו. המביא אשה לביתו כדי שתשמור על ילדיו בשבת [שמר-טף], לא ישלם לה עבור השמירה של יום השבת בלבד, אלא יתן לה שכר שבת בהבלעה, דהיינו, שתשמור על ילדיו גם בימי חול, ויבליע את שכר שבת עם שאר השכר. (ילקו"י ד/ב קכא)

טז. מותר לשליחי ציבור המתפללים בשבת וביום-טוב, או בראש השנה ויום הכפורים, לקבל שכר אפילו שלא בהבלעה, [דהיינו, שאין צריך שהשכר יובלע עם שכר עבודתו שיעבוד גם בימי החול], ובלבד שלא ידברו על השכר בשבת. שמאחר והוא צורך מצוה, אין צריך לשלם בהבלעה. וכן המנהג בעיה"ק ירושלים ת"ו. ומ"מ אינו רואה סימן ברכה מאותו שכר, ולכן טוב שיקנה בשכר זה איזה דבר מצוה, כמו ספרי קודש ללמוד בהם, או תפילין של רבינו תם, וכדומה. והמחמיר לקבל השכר בהבלעה, [שיעמוד כשליח ציבור גם בכמה מימי החול, ושכר השבת יובלע עם השכר שמקבל בימי החול], תבוא עליו ברכת טוב. (ילקו"י ד/ב קכא)

יז. אף משגיחי כשרות בבתי מלון ומסעדות בשבתות, מותר להם לקבל שכר שבת, שגם זה נחשב צורך מצוה להציל רבים ממכשול ועוון. והמחמיר לקבל השכר בהבלעה, תע"ב.

יח. והוא הדין שמותר לתלמידי חכמים לקבוע שיעור בימי שבת ומועד, וללמוד עם הציבור גמרא או הלכה, ולקבל שכר עבור השיעור. והמחמיר לקבל שכר בהבלעה תבוא עליו ברכה. [ומה שמקבלים שכר עבור לימוד הלכה לרבים, אין זה שכר עבור הלימוד, שהרי אסור ליטול שכר עבור הלימוד, דמה אני בחינם אף אתם בחינם, אלא הוא שכר בטלה, על מה שמניח כל עסקיו. ומה שמותר לקבל שכר על לימוד של שבת, אינו משום שכר בטלה, אלא תמיכה וסיוע, או שכר טירחה], ותשיב כדבר מצוה דשרי בשבת. (ילקו"י ד/ב קכד)

יט. מגיד שיעור קבוע, שאינו יכול למסור את שיעורו בשבת, מותר לו לשלוח ממלא מקום לשבת בלבד, ולשלם לו עבור השיעור. (ילקו"י ד/ב קכה)

כ. פשט המנהג לשכור תוקע לימי ראש השנה, ומשלמים לו עבור התקיעות, גם אם אין הוא תוקע במוצאי יום הכפורים. והמחמיר לקבל שכר בהבלעה כנ"ל, תבוא עליו ברכת טוב.

כא. מי ששכר מלמד ללמוד עם בנו דברי תורה בשבתות ובימים טובים, מותר למלמד לקבל שכר עבור זה, ואין בזה איסור שכר שבת. והמחמיר ללמוד עם הבן גם בימי החול, כדי להבליע את שכר השבת, תבוא עליו ברכה. ומותר לדבר עמו על זה בשבת, ואף מותר לו שיקבל על זה שכר, אך לא יקבע כמה שכר.