חלק ב-תורה פח

צריך ליזהר מאד, שלא לאכול פרי שלא נתבשלה כל צרכה. וכמו שאסור לקוץ אילן בלא זמנ,ו כמו שאמרו רז"ל (ב"ב כו), כן אסור לתלוש פרי קודם בישולה, וכן אסור לאוכלה. והאוכל פרי קודם גמר בישולה, יכולה להזיק לו מאד לנשמתו, כי יוכל לאבד נפשו על ידי זה, כי הפרי כל זמן שהיא צריכה להתגדל, יש לה כח המושך, כי היא צריכה חיות להתגדל, ועל כן בודאי יש לה כח המושך, שמושכת יניקתה וחיותה, וכשתולשין אותה קודם זמנה, קודם שנתבשלה עדיין כל צרכה, עדיין יש לה כח המושך, כי כשמתבשלת כל צרכה, שוב פסק ממנה כח המושך, כי אינה צריכה עוד למשוך חיות, אבל כשצריכה להתבשל עוד, עדיין יש לה הכח המושך, ועל כן זה האוכלה קודם גמר בישולה, תוכל הפרי למשוך לעצמה חיות הנפש של זה האדם, מאחר שעדיין יש להפרי כח המושך כנ"ל, על כן תוכל הפרי להמשיך לעצמה חיות נפשו, ויוכל לאבד נפשו. ועם כל זה, אם מברך הברכה של הפרי בכוונה וביראת שמים, אזי יוכל להינצל מזה, וגם אם הוא חזק ביותר בעבודת ה’, יוכל גם כן להוציא עוד חיות מהפרי, ולמצוא שם אבידות.

 

כי יש דברים אבודים, ויש בזה דברים נפלאים, סודות נסתרים ונוראים מאד, רזין עילאין. והעיקר, שהאדם צריך ליזהר מזה מאד, היינו שלא לאכול פרי קודם שנתבשלה כל צרכה. ודע, כי גם כשמבשלין הפירות בביתו אינו מועיל לזה, אבל אם הפירות שלא נתבשלו כל צרכן על האילן, הם מונחים איזה זמן עד שנעשין מבושלין מאליהן בתלוש, זה מועיל, ומותר לאוכלן. וזה דומה כמו האדם שהוא יגע, והוא מרחף רחיפות הרבה בפיו (שקורין סאפין), עד אשר ינוח, כמו כן אלו הפירות שנתלשו קודם שהתבשלו כל צרכן, צריך להמתין עד שינוחו מרחיפתן, ואז יש היתר לאוכלן. והדברים סתומים:

 

ודע, שיש מלאך, ותחתיו כמה ממונים, וכולם אוחזים בידם שופרות, והם עומדים וחופרים תמיד, ומחפשים תמיד אחר אבידות, והם תוקעים תקיעה תרועה, ואח"כ חוזרים ותוקעים תקיעה, וכשהם מוצאים איזה אבידה, נעשה רעש ושמחה גדולה. כי יש כמה דברים אבודים, היינו מה שאובדים אבידות הרבה ע"י התאוות, בבחינת (תהלים קיב): תאות רשעים תאבד, ואפילו מי שהוא צדיק, הוא אובד גם כן לפעמים, בבחינת (קהלת ז): יש צדיק אובד בצדקו, ואפילו הצדיקים החופרין ומבקשים אחר אבידות, הם אובדים גם כן לפעמים, בבחינת (תהלים פג): יחפרו ויאבדו – שאפילו החופרים אחר אבידות חוזרים ואובדים לפעמים, וזה בחינת (קהלת ג): עת לאבד. וזה: ת’אות ר’שעים ת’אבד – ראשי תיבות: ת’קיעה, ת’רועה, ת’קיעה, כי המלאכים המחפשים אחר האבידות, שהם בחינת תאות רשעים תאבד, הם אוחזים בידם שופרות ותוקעים תר"ת, כנ"ל: