חלק שני פרק א – ד סיון

*כתוב: (במשלי יג, ז): יש מתעשר ואין כל, מתרושש והון רב. וסוף הכתוב (מתרושש והון רב) באורו הוא לפי מה שידוע: שמי שעושה תשובה מאהבה, כל עוונותיו שעשה מתחילה נעשין לו כזכויות, ונמצא, שכל מה שעשה יותר עוונות מתחילה ונעשה רש ביותר, ימצא אחר כך על ידי זה הון רב. והטעם אפשר כפשוטו, שמי שהוא עושה תשובה מאהבה, בודאי מתמרמר על כל עוון בפני עצמו, ובוכה ומתאונן איך מלאו ליבו לעבור על רצון הבורא ומחיה כל המציאות בחסדו וטובו, ממילא נעקר החטא מעיקרו, ומקיים בזה מצוות עשה של תשובה, ונמצא שבכל חטא שעשה מתחילה יש עתה מצוות עשה של תשובה.

 

*כך בענייני הנצח, יש לך אדם, שעושה תמיד מצוות ומעשים טובים, אכן יש לו טבע רע שבטבעו להטיל דופי על הבריות. איש כזה, כאשר יבוא לעולם העליון יראה שם שאין לו מאומה. וזהו שאנו אומרים בסוף תפילתנו: אלוהי נצור לשוני מרע ואחר כך אנו מבקשין פתח ליבי בתורתך, דאי לאו הכי אין התורה נחשבת לכלום.

 

כתיב (משלי כד, ל): על שדה עצל עברתי, ועל כרם אדם חסר לב.

 

והיינו, שיש שני מיני אנשים: אחד עצל להשיג לנפשו תורה ומעשים טובים, וזהו: שדה איש עצל, שלא למד או שכח על ידי עצלנותו, והשני חסר לב שיש בידו תורה ומעשים טובים, אבל ליבו חסר לדאוג עליהם שיתקיימו בידו. ומפרש על הראשון: והנה עלה כולו קימשונים שתחת נטיעות יפות מדברי תורה, גדלו קוצים וברקנים מדברים בטלים, ועל השני כסו פניו חרולים וגו’.

 

ובאורו הוא לפי עניינו, שכל דיבור של תורה וקדושה שדיבר, והיה באפשר לעלות ולעשות פרי הילולים קודש לה’, נכסה ונמשך עליו מלמעלה רוח הטומאה על ידי דיבוריו האסורים. וכמו דאיתא בזוהר הקדוש, פרשת פיקודי.

 

וזה לשון הזהור הקדוש: "ובהאי רוחא בישא תליין כמה גרדינין אחרנין דאינון ממונין לאחדא מילה בישא או מילה טינופא דאפיק בר נש מפומיה ולבתר אפיק מלין קדישין, וי לו וי לחייהון, וי להון בהאי עלמא, וי להון בעלמא דאתי, בגין דאילין רוחין מסאבין ונטלין ההיא מילה מסאבא, וכד אפיק בר נש לבתר מילין קדישין, אקדימי אילין רוחי מסאבי מילי ההוא מסאבא ומסאבי לההוא מילה קדישא, ולא זכי ליה בר נש, וכביכול תששא חילא קדישא". עד כאן לשונו.

 

פירוש: ומאותה רוח רעה תלויים כמה מעוררי דין אחרים, שהם ממונים לאחוז בדיבור רע או דיבור מטונף שהוציא אדם מפיו, ואחר כך מוציא דיבורים קדושים. אוי להם אוי לחייהם, אוי להם בעולם הזה, אוי להם בעולם הבא, מפני שאותן רוחות הטומאה נוטלות אותו דיבור טמא, וכאשר מוציא האדם אחר כך דיבורים קדושים, מקדימות אותן רוחות הטומאה, ולוקחות לאותו דיבור טמא, ומטמאים לאותו דיבור קדוש, ואינו זוכה לה האדם, וכביכול נחלש כוח הקדושה.

 

וכעין זה אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי יג, ג): "פושק שפתיו מחיתה לו", ובאר הגר"א, וזה לשונו: "מי שמרחיב שפתיו, אף על פי שיש לו נפש טוב ועושה מצוות הרבה וכמה גדרים הפיו יהיה לו מחיתה לכל". עד כאן לשונו.

 

***

 

 

אמרו חז"ל (ד"ר ח’-י’, ועיין ירושלמי פאה פ"א ה"א) בדורו של שאול היו צדיקים אלא שהיו בעלי לשון הרע, ולא הצליחו במלחמה, אבל בדורו של אחאב היו בעלי עבירה ועבודה זרה, רק שלא היו בעלי לשון הרע, ולכך הלכו במלחמה ונצחו.

 

 

ראו כמה גדול עוון לשון הרע, אפילו בעלי עבירות כדורו של אחאב לא היה דבר שהיה להרשיע המלחמה כי אם לשון הרע.

 

והטעם, כי בהסתת הנחש [שדיבר לשון הרע על בוראו] היה נעשה להט חרב המתהפכת לרע ולטוב, ולכך בשומרם עקב רב מבלי לעשות ואינם בעלי לשון הרע, ואז חרב נהפכת עליהם לטובה לעשות באויביהם נקמה, ואם תפשו מעשה נחש, אזי החרב נהפכת לרעה לעשות בהם כליה, ולכך נצחון המלחמה תלוי בלשון הרע.

 

 

וכל השומר פיו מלשון הרע כובש החרב המתהפכת, ולכך נאמר (תהלים קמ"ט, ו): "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה" וכו’. (יערות דבש דרוש ט"ו). 

 

 

על ידי שמירת הלשון ניצול מכל העונשים שבאים עבור זה החטא, כנ"ל. (שמירת הלשון שער הזכירה פי"א).