חמץ שעבר עליו הפסח,מכירת חמץ ועוד

 

 

א. כל המשהה חמץ ברשותו בפסח, ביטל מצות עשה, שנאמר: "תשביתו שאור מבתיכם", ועובר על לא תעשה, שנאמר: "לא יראה לך חמץ", לפיכך קנסוהו חכמים ואסרו החמץ בהנאה, בין לו בין לאחרים, ואפילו אם לא ידעו אותם אחרים שזהו חמץ שעבר עליו הפסח, היודע חייב להודיעם שלא יאכלו ממנו. (חזו"ע ב/מג. יחו"ד ג/כח)

ב. גם מי שבדק את החמץ, וביטלו, אסור לו מדרבנן להשאיר חמץ בעין ברשותו בפסח, ואפילו תערובת חמץ, אלא ימכרנו לגוי באמצעות הרבנים שומרי משמרת הקודש. ואם לא מכר את החמץ, הרי הוא אסור בהנאה, ואפילו אם השאיר החמץ ברשותו באונס. ויש אומרים שאפילו אם ביטל, והיה אנוס במניעת ביעורו, נאסר בהנאה, ויש חולקין, ובמקום הפסד מרובה, יש להקל באונס ובביטלו, ואם הפקיר החמץ בפני עדים, וביטלו, מותר לזכות בו אחר הפסח, כשיש הפסד מרובה, וטוב שירבה עליו חמץ אחר המותר באכילה. (חזו"ע ח"ב עמ’ מד)

ג. גוי שהביא לישראל חמץ בשביעי של פסח סמוך לערב, אין לקבל ממנו על מנת לאוכלו במוצאי החג, וגם לא יהיה ניכר מתוך מעשיו שהוא חפץ בו, ונכון שיאמר בפירוש שאינו רוצה שתקנה לו רשותו. (יחו"ד ח"ב עמ’ רמ, וסי’ סד. וח"ג סי’ כח)

ד. מותר לאכול חמץ בשבת שלאחר שביעי של פסח, ואין בזה איסור משום מוקצה, ובלבד שלא יטול מהחמץ בעצם יום השביעי של פסח, שאם כן הרי הוא עובר עליו בבל יראה ובבל ימצא. וגם הוא חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה. (יחו"ד ח"ב סי’ סד)

ה. מי שגזל חמץ מחבירו קודם הפסח, ועבר עליו הפסח, ואמר לנגזל אחר הפסח, הרי שלך לפניך, אסור בהנאה לנגזל. (הערות מרן אאמו"ר שליט"א בספר חכמה ומוסר)

ו. יש אומרים שחמץ שעבר עליו הפסח, אסור גם להריח בו, אם נותן ריח. (יבי"א ח"ו סי’ לדמ סק"ד)

 

 

 

 

ז. כבר פשט המנהג לסמור על מכירת החמץ שעושים בערב פסח, ואין להרהר אחר המנהג.

ח. המוכר את חמצו לגוי באמצעות הרבנות, נכון שלא יכלול את הכלים. שנמצא החמץ בתוכם, בשטר המכירה, ואם עבר וכלל הכלים במכירה, יש להצריכם טבילה בלי ברכה, בין בכלי מתכות, בין בכלי זכוכית. (שו"ת יבי"א ח"ו חיו"ד סי’ יא. ושו"ת יחו"ד ג/כד)

ט. אין לקנות שום מצרך שיש בו חמץ, לאחר הפסח, אלא מבעלי מכולת שמכרו את החמץ באמצעות הרבנים, בין מאכל ובין משתה. (חזו"ע ב/מד. שו"ת יחו"ד ג/כח)

י. לכתחילה אין ראוי למכור את החמץ באופן עצמאי, שהרי יש מחלוקת בפוסקים באיזה קנין הגוי קונה. ולכן צריך למכור את החמץ באמצעות רבנות מקומית וכדומה. ומיהו מי שעבר ומכר את החמץ לגוי באופן פרטי, כגון בקנין כסף וכדומה, אין החמץ נאסר בהנאה כדין חמץ שעבר עליו הפסח, אלא המכירה תופסת מספק, וספק דרבנן לקולא.

יא. זקן או חולה שאינו יכול למכור את החמץ בעצמו, יכול למנות שליח שיחתום במקומו על השטר של הרבנות וימכור את החמץ בשבילו. ומי שמכר את החמץ של שכנו בלי להודיע לו, וחשב בדעתו שיש בזה מצד זכין לאדם שלא בפניו, בדיעבד המכירה מועילה שלא לאסור את החמץ, מדין חמץ שעבר עליו הפסח. אבל לכתחילה אין למכור את החמץ של חבירו בלי לקבל ממנו רשות ושליחות, כי יש אומרים דזכין לאדם שלא בפניו, אבל לא זכין מאדם שלא בפניו. (קצות החושן סי’ רמג)

יב. מי שמכר את החמץ ופירט את המקום שהחמץ נמצא בו, ואחר הפסח נתברר לו שהיה לו בקבוק ויסקי [חמץ] בתוך הארון שלא ידע על קיומו, בדיעבד אין הויסקי נאסר כדין חמץ שעבר עליו הפסח.

יג. מי שהגיע מארצות הברית ונתן הרשאה למכור שם את החמץ שיש לו שם, ומכרו בארץ ישראל אחר שהגיע זמן איסורו, בדיעבד המכירה תופסת, למרות שהבעלים היו בארץ ישראל. אך לכתחילה נכון שיאמר להם שימכרו את החמץ בזמן שגם בארץ טרם הגיע זמן איסורו.

יד. שליח שנתמנה על ידי הרבנות המקומית לערוך את מכירת החמץ, רשאי למסור את שמות המוכרים לרבנות באמצעות הטלפון, ואינו צריך שיבוא בעצמו לרבנות למסור את השמות. אולם אם יש לו אפשרות לבוא בעצמו ולמסור את הרשימה, עדיף שיעשה כן. ויש אומרים שנכון לדקדק לשלם לרב איזה תשלום עבור טירחתו במכירת החמץ.

טו. בעל חנות מכולת הרוצה לקנות קודם הפסח כמות גדולה של איטריות, ועוגיות יבשות [קיסמין מלוחים] ומשקה בירה, כדי שיהיה לו למוכרם מיד אחר הפסח, ומוכר את כל החמץ שקנה לרבנות, לכתחילה אין ראוי לעשות כן,

טז. המקדש אשה בחמץ האסור מדרבנן, ובשעות דרבנן, יש לחוש לקידושיו, וצריכה גט.

 

 

 

 

יז. ישראל ששאל או לווה כיכר חמץ מחבירו קודם פסח, צריך לפורעו כיכר אחר לאחר הפסח, ואם אינו פורעו, יש בו משום גזל, ומותר לפורעו מעות אפילו בפסח. (חזו"ע ב/סט).

 

 

 

 

יח. כלים שמשתמשים בהם בחמץ, אסור להשתמש בהם בפסח מבלי שיכשירם, ומשעת איסור אכילת חמץ בערב פסח אסור להשתמש בהם בלי הכשר. וכפי תשמישו של הכלי כך הכשרו, וכמו שיתבאר להלן. (חזו"ע ב/סט)

יט. בכל כלי הולכים אחר רוב תשמישו לענין הכשרתו לפסח, שאם השתמשו בכלי זה ברוב פעמים באמצעות רוטב, הכשרו בהגעלה, ואם רוב פעמים השתמשו בו ביבש, כמו תבניות של תנור חשמלי, היכשרו בליבון. ואולם כלי שרוב תשמישו היה בהיתר, ופעם אחת השתמשו בו בחמץ, אין הולכים בזה אחר רוב תשמישו, אלא כלי זה צריך הכשר. ולכן מיחם של מים חמים שנותנים עליו איזה פעמים בורקס לחממו, אין להשתמש במיחם זה בלי הכשר לפסח כדת. וכן סכין המיוחדת לחיתוך לחם, אם השתמשו בסכין זה פעם אחת לחיתוך עוגה חמה, וכדומה, צריך להכשיר את הסכין. וכן תיון המשמש למי-תה בלבד, אם נגע בלחם כשהוא חם, צריך הכשר כדת.