חסכת – הרווחת!

אין לך אדם שאין לו מטבע של חמישה שקלים בכיסו. אבל כמה פעמים קורה שבדיוק בשעה שאתה זקוק למטבע הזאת – היא איננה?

7 דק' קריאה

הרב ברוך לב

פורסם בתאריך 06.04.21

אין לך אדם שאין לו מטבע של חמישה שקלים בכיסו.
אבל כמה פעמים קורה שבדיוק בשעה שאתה זקוק
למטבע הזאת – היא איננה? כך בנוגע למטבעות-הרוח
הקטנות, הפשוטות והשיגרתיות, שבשעה שהאדם זקוק
להן כדי לייצב את מצבו הנפשי – הן אינן.
 
 
ממרומים, נגזר עלי באחת השנים האחרונות לעבור על בשרי גזירת-שמים קשה – בהיותי מוטל על ערש דוי במשך תקופה ארוכה.
 
באותה תקופה נפלה עלינו מהלומה נוספת כאשר עוד מי מבני המשפחה נפל לחולי קשה. משפחתנו נקלעה למערבולת קשיים לא קלה בכלל, הכל רעד והזדעזע תחתינו. הידיעות הקשות והבשורות הנוראות הלמו בנו אחת לאחת.
 
יום ולילה, התמודדתי בעולמי האישי והקטן, נוכח שאלות ותהיות החותכות בבשר החי: מה יהיה? מה ילד יום? המצוקה והחרדה ליוו אותי בוקר וערב, ואכן עזרה משמים עמדה לי, רחמים וחסדים, שנתברכתי בחברים שעזרו לי לייצב עמדה ברורה ומרגיעה, שהשיבה לי תמיד את שיווי המשקל וסייעה לי לעבור את גל המרור.
 
מי אנו שנבין בכלל על מאורעות האדם, הבאים עליו מידו הרחומה של הקב"ה. אולם בעזרת ה’ ניתן להתייצב ולהתמודד מול כל פחד הכובש בעוצמה שטחים נרחבים בקרב הלב.
 
אני הדל, ניצבתי נוכח פחד זה שעה אחר שעה, משך תקופת איוב קשה וארוכה, וברוך ה’ אכן זכיתי לעיתים למגרו ולהטביעו, לגבור עליו. אמרתי בליבי, יהיו השברים לתועלת לעוד רבים-רבים מישראל.
 
הדברים פשוטים וידועים, כתובים ומפורשים – אלא שהם נשכחים ונעלמים בדיוק בשעה שהאדם כה זקוק להם.
 
משל קטן לזה: כמעט אין לך אדם שאין לו מטבע של חמישה שקלים בכיסו. חמישה שקלים? מה הם חמישה שקלים, סכום שיגרתי בשטף היומיום?
 
אבל כמה פעמים קורה שבדיוק בשעה שאתה זקוק למטבע הזאת – לפני עליה לאוטובוס, לצורך כניסה בשער אוטומטי, לצורך רכישה קטנה דחופה כלשהי – והמטבע איננה? חיפוש כאן ושם, בחליפה, בכל הכיסים ובכל פינות התיק, ואתה נותר כגולם ברחובה של העיר.
 
יש לך אלפי דולרים – אבל בתוכנית חיסכון. יש לך אלפי שקלים – אבל בבנק. יש לך ארנק מלא שטרות – אבל בבית. ברשותך קופה מלאה מטבעות ערך של חמישה שקלים – אבל השארת אותה על שולחנך במשרד. בשלב זה אתה ריק ומרוקן, זקוק להגיע לחסדיו של אדם הניצב בסמוך לך.
 
כך בדיוק בנוגע לכל מטבעות-הרוח הקטנות, הפשוטות, המובנות והשיגרתיות – שלעיתים דווקא בשעה שהאדם זקוק להן כדי לייצב את מצבו הנפשי – הן אינן. נשכחו אי שם בארונות הספרים הרבים, בעשרות שיעורי החיזוק ששמע בחייו, טבעו בתהום נשיה של המוח והלב. זקוק הוא לשמוע אותן מחדש.
 
ידיד אמת, קרוב ללב ולנפש, גמל עימי את החסד הזה בשעות הקשות: השמיע באוזני את מה שהייתי צריך לשמוע, ערך לפני משנה סדורה שלמדתי אותה היטב, העניק לי מטבע אמונה קטנטן שתמיד סבור הייתי כי מצוי הוא בכיסי – והנה בהיותי זקוק לפתיחת שערים נעולים, פשפשתי בכל כיסי-ליבי ומצאתי אותם ריקים לחלוטין, רק פחד היה בהם, רק מצוקה מרה.
 
חברי לימד אותי אז, בשעות של הקלה ובימי הטבה, פרקי יהדות יסודיים – מהם העליתי ב"ה השקפה חדשה על חיי הדוויים. החל מן הכותרת הבאה אגולל את הכללים הברורים שנחקקו בנפשי בתקופה ההיא, אחת לאחת.
 
מטבע 1
 
היו לי שעות שמלבד עצם הפחד, קיננה בי מעוקה מצפונית: "מדוע אני מפחד? הרי אני יהודי ועלי להישען על רחמי שמים?!". יסורי מצפון אלו מתישים את הנפש ואינם נכונים. יש להכיר בכך שהפחד הראשוני הינו טבעי ומובן. בכל יציר מפעפע רצון חיים, וכאשר הוא חש מאויים – אין פלא אם הוא חרד ונבהל לרגעים.
 
אלא – וכאן אנו באים אל הכלל הראשון שהוא כלל גדול בחיים: אילו היינו נבראים רק עם גוף בלבד, כהרבה יצורים וזוחלים – או אז, אכן היה זה טבעי כאשר נותרים היינו עם הפחד המשתק, עם הפחד הראשוני.
 
אולם, מכיון שבנוסף על הגוף, נופחה בנו נשמה רוחנית טהורה, חלק אלוק ממעל – הרי שבנוסף לפחד הטבעי קיים שלב נוסף, גם לנשמה יש תחושה טבעית בשעה של מצוקה, גם לה יש מה לומר. עלינו להטות אליה אוזן. יהיה זה בלתי הגיוני להעניק את הרסן רק לידי הגוף המבוהל, יהיה זה בלתי סביר להניח לו שליטה מלאה – בעוד שקיימת בקירבנו הנהגה נוספת אשר כוחה יפה עליו, יתירה ונצחית ממנו.
 
כאשר מטה יהודי את אוזו לקולה הזך והבהיר של הנשמה הרוחנית, הוא יוצר בקירבו שיווי משקל והוא מסוגל להישאר לעמוד. נתאר לעצמנו אדם שדחפו אותו לאחור, סביר להניח שהוא כמעט יפול, אולם ברגע האחרון נאחז במשהו ומכח כך התייצב ולא נפל. הפחד הטבעי דוחף אותנו לאחורינו, ממוטט את כל מוסדי נפשנו, אולם גם בשעה זו עלינו לתפוס ולאחוז על מנת לא ליפול. ויש לנו במה להיאחז.
 
מותר להיבהל, המצב האיום והקשה מעורר באופן טבעי לאימת מוות. יש בנעשה כדי לטשטש דעה צלולה ולהדיר שינה. אולם זהו קול רדוד, טבעי ואנושי, של מה שקורה בשטח. אך מתחת פני השטח בוקע ועולה אלינו קול נוסף, זורח לעברנו מבט יותר צלול.
 
זהו כלל ראשון, נחוץ לכל המשך: אל תיבהל מעצם הבהלה. בנוסף אליה – הרשה לעצמך להיעזר נפשית ולהיתמך במשענת ומבטחים.
 
מטבע 2
 
כלל נוסף: אין מצב אשר בו דברים קורים מאליהם.
 
זכור לי כאשר הלכה המחלה והתפשטה, והכאבים העיקו על חלקים רבים בגוף עד כי היתה להם השלכה על מערכות הגוף השונות – הטרידה אותי מחשבת טעות מרה כי הנה כבר יצאו העניינים מכלל שליטה. מה שקורה – קורה כבר מאליו, המחלה זורמת באפיקים משלה מבלי שיהיה עליה ניהול ופיקוח. והמצב השתלט עלי ואני אסיר מעונה תחתיו. אין מה לעשות.
 
באותה תקופה היתה לי שיחה מועילה עם גיסי, ומתוך השיחה עימי דלה ממני גיסי את התחושה הפנימית הזאת. בדעת ותבונה העמיד אותי על טעותי:
 
"המאמר ‘אין אדם נוקף אצבעו למטה עד שמכריזים עליו מלמעלה’ תקף וקיים גם כאשר מתבצעת, לא עלינו, נקיפה פתאומית לחמישה אצבעות וחמישים גידים ושרירים פנימיים. אין בעולם מושג שבו דברים קורים ללא שליטה וניהול עליון.
 
ארצנו הקדושה חוותה זה לא מכבר (היה זה בשנת תשנ"ו – 1996) שניה אחת(!) שבה מחבל פוצץ את עצמו בקניון הומה אדם. ברגע קט שחור-משחור ניקפו בבת אחת מאות אצבעות, נקרעו בהרף עין עשרות זרועות ונפצעו בני אדם רבים בגוף ובנפש – וכל זה באותו רגע איום ונסתר שבמהלכו גם הושם קץ לחייהם של עשרות בני אדם ולשלוות נפשם של אלפים.
 
תהיה זו טעות בלתי הגיונית ובלתי מאמינה לומר שהנפץ ומטען החבלה חולל את הדברים בכוחם ההרסני – מבלי שיהיה עליהם שליטה וניהול – מי ינצל ומי יעלה באותה שעה למחיצת הרוגי מלכות הי"ד.
 
הטעות נובעת מכיון שהאדם מביט על יכולת ההשגחה העליונה, באותו מבט שהוא מביט על היכולת האישית שלו. כאשר הוא זה שמבצע דברים רבים בבת אחת, אזי אכן אין לו שליטה על מה שקורה. אולם מה דמיון יש בינו לבין ההשגחה העליונה? הרי היא בעלת היכולת הבלתי מוגבלת, בעלת כל הכוחות כולם. אין לדידה הבדל בין דבר אחד המתבצע ברגע, לבין מליוני דברים המתבצעים באותו רגע.
 
גם כאשר אגרטל מושלך ארצה ומתנפץ לאלף רסיסים, קיימת השגחה על כל רסיס ורסיס. אין דברים הקורים מאליהם, וכפי שלימד רבי ישראל הבעש"ט הקדוש את תלמידיו, שגם בהיות העץ משיר רבבות עלי שלכת – יש עילה וסיבה ומסובב לכל עלה".
 
ימים עברו ובהמשכם חשתי כיצד הדברים האלה מהווים עבורי משקל-נגד לרגש היאוש ההרסני והמסוכן.
 
כאמור, במהלך תקופת החולי התוודעתי לכך כי מישהו נוסף מבני משפחתי חלה לפתע והתאשפז. ניסו להסתיר זאת ממני, אך גיליתי את הדבר. הזעזוע הראשוני שלי היכה עלי עצב מדכא ונורא. הרגשתי שפשוט "נשכחתי כמת מלב", כל הצרות והמועקות נקבצו ובאו עלי, כל הסבל והכאב, לכל הדאגה והחרדה שבעולם – אני הכתובת.
 
המחשבה שהשתלטה עלי היתה אחת: הושלכתי, הורחקתי, לא חפצים בי, כועסים עלי, מרחיקים אותי. העולם – כיתה, ואני הילד הנזוף, המוכה והמבוייש שוצא מן הכיתה בחרפה.
 
אלו מחשבות טבעיות ואנושיות, אדם אינו מלאך, גוף אינו נשמה. אולם בשלב מסויים התנערתי לשמוע את הצד הנוסף, לחזק את עצמי בדברים ששמעתי מגיסי. הרי אין כזה מושג של "הושלכתי, הורחקתי". אין נסתר מנגד עיני ההשגחה, אין דברים המתחוללים ללא שיכריזו עליהם במיוחד.
 
"העניינים בשליטה מלאה", לחשתי לעצמי אלף ואחת פעמים, "יש מנהיג ויש סיבה ומסובב לכל". אם העניינים בשליטה – אז הכל יסתדר ב"ה, הילדים ימצאו את מקומם, ישוגו הכספים הנדרשים – כי יש שליטה, יש הנהגה מדוייקת על כל פרט וניע אצבע.
 
אני מודה שלא הייתי איתן בתחושה זו. מצבי רוחי נדו ונעו כמטוטלת, אבל דבר אחד אני יכול לומר: הידיעה הברורה הזאת עזרה לי להתמודד. בלעדיה עלול הייתי להיות מוטל במצב נפשי קשה, נוסף על מצבי הגופני, ולהידרדר לדיכאון כצמח נובל חסר חיים. בעטיה ובקיומה של אמונה בהירה לרגעים – החזרתי את עצמי לחיים לשעה קלה, קיבלתי מעט כוחות.
 
מטבע 3
 
בטרם עברתי את הניתוח הסבוך – שהיה עבורי גורלי וקובע מאוד – הייתי נתון במתח קשה וחרדה איומה. במצב הזה הכל קדר מולי, ראיתי רק שחורות, חשתי שכל הטבת ההשקפה שהיתה עימי עד עתה – נלקחה ממני כליל. הוצפתי מרירות וסבל נפשי עד גדות הנפש.
 
ידיד קרוב, הניח אז בסמוך למיטתי דף נאה ובו ארבע נקודות למחשבה: "מידת הבטחון הינה גלולה בעלת כח-הרגעה הרבה יותר חזק ממורפיום וכל סם אחר", אמר לי, "דליתי ממנה ארבע נקודות אור שתוכל לאחוז בהן ולהירגע קצת מכוחן. ברגע טוב קח את הדף לידך ועיין בו".
 
‘רגע טוב, רגע טוב’ – קשה היה לי לדמיין אינך נראה רגע כזה עלי אדמות. אולם באחד הבקרים, אחרי שחלף עלי ליל שינה מועיל, מצאתי את עצמי מעיין בדף. הדברים שהיו כתובים בו אכן טופטפו אל ליבי והטיבו עימו. עם הזמן, כמדומני, עיינתי בדף הזה אלף פעמים ויותר, וכך הוא כתב:
 
א. דע כי המצב הנוכחי שלך אינו חדש, כבר היו לעולמים מצבים קשים שהקב"ה הביא להם פתרונות ממקומות בלתי צפויים. אין זה לראשונה שמתרגש מצב כה סבוך ומסוכן. רבים היו המקרים שבבת אחת זרחה השגחת הבורא-יתברך והטיבה הכל לחלוטין. יש בידיעה זאת כדי להקל עליך.
 
ב. גם אם לדעתך המצב שלך הינו כה מסובך ורב-בעיות עד כי לא היה כזה מעולם – חזור והיזכר כי הקב"ה רב כוחו להושיע וכביר יכולת הוא. אחרי שהתעוררה הצרה וכבר הגיעה למצב הסבוך הנוכחי שלה – אין זה גורע כחוט השערה מן היכולת הגדולה, הס למהזכיר. לפני הקב"ה אין הבדל בין מצב סבוך למצב קל. כוחו יפה לשניהם. אם אתה מאין בפלא הגדול שהיית פעם בריא – תאמין גם שתוכל לשוב ולהיות בריא. מי שעשה את זה, יוכל גם לעשות את זה. אין מושג של קושי לפני הקב"ה במרום.
 
ג. דע כי רחמי ה’ יתברך גדולים ועצומים יותר מן העבירות של האדם וחטאיו, חלילה. אם עולה לפניך מחשבה בנוסח "דברי עוונות עברו מני" חשוב גם על המשך הפסוק "פשענו אתה תכפרם". הקב"ה טוב וסלח, ליחיד ולכלל. לא על צדקותינו אנו באים, כי אם על רחמיו הרבים אשר אין לנו מושג בעוצמתם והיותם הומים ונובעים כמעיין אין סוף המתחדש לנצח, ללא הרף.
 
ד. הנה לך אחי כלל גדול מאוד לסיום. סיום – אולם הוא התחלה לכל התחלה. כלל אחד שהוא נטווה משניים. כתוב אותו היטב על לוח ליבך:
 
עצם החרדה – מן המחלה או מאדם מסויים – היא עצמה "שכחת ה’". מחמתה עלול, חלילה, להתרגש ולבוא על האדם מה שלא היה בא עליו אילו היה נמנע מן החרדה ומתחזק באלוקיו.
 
מחד – על האדם לנקוט בכללי זהירות כי זוהי חובתו. אולם עליו לבצעם מחמת החובה, ולא מחמת הפחד. מאידך – מידת הבטחון הינה כה עילאית וספוגת רחמים וחסדים, אשר אף אם נגזרה על האדם צרה שהיתה ראוייה לבוא עלו – ינצל וישוגב ממנה בשכר הבטחון. מקרא מלא הוא (משלי כט): "חרדת אדם יתן מוקש, ובוטח בה’ ישוגב".
 
אל לו לאדם לכפוף עצמו רק תחת ידי בשר ודם ולהתנתק מן ההשגחה העליונה של השליט היחיד. אולם אם הנך בוטח ונרגע, אומר אתה בקול כי סמוך אתה ובטוח רק על ה’, הינך מבצע ניתוח אך אינך פוחד ממנו, כי אין בידו להעלות ולהוריד מאומה ללא רצון ה’. מפַנה אתה, אפוא, את הפחד ישירות אל ה’ אשר הכל ממנו, נשען עליו ושואב ממנו עוז וחוסן.
 
כי זהו הבטחון המחליף את הפחד, כי אז אומר הקב"ה: "הואיל ובי בטח – יוושע".
 
* * *
  
חסדי הבורא ליוו והוציאו אותי מאפלה לאורה. זכיתי להבריא לחלוטין ולצאת כליל מן המצב הקשה אשר בו הייתי שרוי תקופה ארוכה. רחמי הבורא נהגו עלי והעבירו אותי במעלה תקופה מוארת של התאוששות וחזרה מוחלטת לחיים.
 
כיום מנוהל ביתי על פלגי בריאות אושר ב"ה. תמה חלפה ועברה מן העולם אותה תקופה קשה ומרה. כולנו כיום בבית, במצב בריא ומאושר, מתוך הודיה ושבח אינסופיים לה’ יתברך.
 
בעוונותי הרבים, סבור הייתי כין אין מנוס מתקופתי הקודרת וחשוכה, לא היה לי ספק שממנה אדרדר אל היותר גרוע, והנה ב"ה אני חי וקיים בחסד וברחמים.
 
זו העת לשאת תפילה לא-ל חיי. הרי האדם הינו עולם קטן. כשם שבעולמי האישי והקטן זרחה אורה של ישועה והצלה, והקב"ה השיב אותי לביתי ולמשפחתי, כמעט כמו שלא היו דברים מעולם – כן יאיר השם-יתברך ארץ מכבודו במהרה, ובקרוב בימינו נצא כולנו מצרה לרווחה, ומשעבוד ואפלה לאור גדול של ישועה וגאולה. אמן.
 
 
(מתוך "נפלאותיו לבני אדם" – חלקים 1, 2, 3 מאת המחבר)

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה