יהלומים שלי

אהבה גדולה הייתה לי לאבנים
הנוצצות האלה, יהלומים. תמיד הם
נצצו בראש שלי, בכל הגדלים ובכל
הצבעים. יהלומים 24/7. הסיפור
של רחלי רקלס.
 
 
אני זוכרת ששמעתי באחד הדיסקים של הרב ברוידא את המשפט הבא: "מה שהעיניים רואות, הלב חומד". והאמת, שהמשפט הזה מפעים אותי כל פעם מחדש. זה משפט מלא באמת טהורה, ואם מתבוננים בזהירות אפשר למצוא את האמת הזו בכל פינה ולידינו ממש.
 
למה נזכרתי בזה?
 
בחזרה למיאמי. אהבה גדולה מאוד יש לי לאבנים הנוצצות האלה, יהלומים. תמיד הם היו בראש שלי. טבעות יהלומים, שרשרת יהלומים, צמיד יהלומים… כל מה שגרם לעיניים שלי לנצוץ. אוי, כמה שחיפשתי אותם, את היהלומים האלה. רק לראות אותם, להחזיק אותם…
 
עד שעלינו לישראל. באורח פלא באמת לא מובן וכזה שאי אפשר להסביר אותו, האובססיה ליהלומים נעלמה. היהלומים כבר לא 24/7 בראש שלי. ואיך זה קרה? אין לי מושג. אלא, שלא מזמן הנושא הנוצץ הזה שוב עלה על הפרק, ביום הנישואין שלנו.
 
בכל שנה, כשבעלי שאל את השאלה השגרתית "מה אתה רוצה ליום הנישואין?" השבתי את התשובה העוד יותר שגרתית "לא יודעת". ואז רצתי לחפש משהו שיתאים לתקציב שלנו. ולמרבה הפלא, מצאתי את עצמי בוהה בחלונות הראווה של חנויות התכשיטים, מנסה לאתר את חתיכת התכשיט הזה שיעשה את שנינו שמחים.
 
מאמרים נוספים בנושא
בחיים יש גם הפתעות
הברכה  הגדולה
סמוך על סחבק, נעשה מיליונים
 
ובימים ההם, את שאר 364 הימים הנותרים של השנה (התסריט הזה חזר על עצמו כמעט כל שנה ביום הנישואין וביום ההולדת שלי) העברתי בלחלום על היהלום הגדול הנוצץ והמדהים שיום אחד יהיה שלי.
 
בימים האלה, השנה למשל, אותה שאלה-תשובה שגרתית שוב נזרקו לחלל האוויר. אלא שעכשיו, למרות שיש חנות או שתיים של תכשיטים במקום בו אני גרה, אבל יהלומים לא תמצאו שם. גם לא תכשיטים 'שמדברים' אלי.
 
זו הסיבה שאת החיפושים המשכתי בערוץ האונליין.
 
ואז זה הכה בי. אותה הרגשה שגורמת להזיל ריר מהפה, בדיוק כמו זו שהרגשתי באותם ימים – 'שהוא חייב לי להיות שלי, התכשיט המהמם והנוצץ הזה'. הלסת התחתונה כמעט נפלה ממקומה כשראיתי את כל הטבעות עם האבנים הנוצצות ומנקרות העיניים.
 
"אבל כבר יש לך כמה טבעות" אמר בעלי כשגילה מה אני מחפשת בכזו קדחתנות.
 
"כן, אבל אני חייבת שגם זו תהיה שלי", עניתי.
 
האמת, יש לי תכשיטים יפים שלא ענדתי כבר תקופה ארוכה. למה? א. בגלל שעכשיו הטבעות קצת קטנות עלי. ב. אין לי לאן ללכת איתם. ג. אופס! שכחתי בכלל שיש לי אותם.
 
היהלומים  האמיתיים
מי יתנני  עוף
בעמק  היהלומים
 
וכאן זה קרה. פתאום הבנתי שתשובה "ב" היא המפתח. באזור שאני גרה יש כמה נשים, אבל ממש מספר בודד של נשים, שמסתובבות עם תכשיטים יקרים עליהן. אבל זה לא מתקרב לתצוגת האופנה היומית של תכשיטי הנשים כמו זו שהייתי עדה לה במיאמי. כאן, אין כל מיני לוחות מודעות עם כל מיני פרסומות נוצצות שמשאירות אותך עם הלשון בחוץ, אין שטיפות מוח שגורמות לך להאמין ש"אהבה אמיתית באה עם היהלומים של… (שם החברה)".
 
אני אומרת לכם, החיים במקום בו גרתי – מיאמי – היו כמו לחיות בעולם אחר, במציאות אחרת, שונה מכל מקום אחר בעולם, כל שכן בישראל. שם יש יותר מדי אנשים עם יותר מדי כסף, או לפחות יותר מדי אנשים שמבזבזים יותר מדי כסף. ואולי גם שניהם.
 
לכל מקום שהפנית את הראש, בכל חנות אפילו הקטנה, יחסית למיאמי כמובן, הייתם מופצצים בתמונות של יהלומים. אז מה הפלא שאני כל כך רוצה אותם?!?
 
מכוניות יוקרתיות, בתים יוקרתיים, מסעדות יוקרתיות – לא משנה מה זה, הכל יוקרתי, והשורה המוחצת והנכונה היא: ככל שאנחנו רואים יותר אנחנו רוצים יותר.
 
החיים בחברה עם גישה כזו גורמים לנו לחשוב שזה הדבר היחיד שצריך לחיות בשבילו, זו הסיבה בהא הידיעה לחיות, הסיבה לנשום, הסיבה לעשות משהו עם עצמך. אבל זה לא! ואני יודעת את זה מקרוב! איך קרה שהחיים כאילו הפכו את עורם ונהיו כאלה גשמיים וחיצוניים? איך הם הפכו להיות נוצצים? מצד שני, מי יכול להאשים אותנו שעל זה אנחנו חושבים? תראו מה קורה בחוץ? תראו מה קורה בפרסומות? תראו מה משווקים כולם – חיצוניות, חיצוניות, נוצץ ונוצץ…
 
החיים במקום מרוחק מכל ההמולה, באיזו עיירה קטנה בלי לוחות מודעות בגודל של בניינים ונשים נוצצות, ואני מתכוונת לכל הנשים ולא רק לדוגמניות, הם שונים. מי בכלל היה חושב על יהלומים, בגדים ושאר דברים נוצצים ומנקרי עיניים? מי היה חושב על תחרותיות? הלב של מי היה חושב על מה שהעיניים לא ראו? אתם חושבים שבלי בתים ששווים מיליוני דולרים ופרארי בחנייה החיים שלנו לא נחשבים?
 
ואולי הכוונה שלי היא, שדווקא חיים במקום צנוע בכל המובנים, מסגנון חיים ועד לבוש, היו גורמים לנו להסתפק בדיוק במה שיש לנו. לא היינו רוצים חצי מהדברים שאנחנו חושקים וחולמים עליהם.
 
לי זה גרם לחשוב הרבה.
 
בשבילי, זה כמו להיאבק בקרב שהתבוסה בו כל פעם מאיימת עליך מחדש. גדלתי בחברה גשמית מאוד, במיאמי, שחינכה אותו לחשוב, לנשום, לאכול, לראות ולהיראות גשמיות. לא קל להתמודד עם זה, לא קל לזרוק מהראש את כל היהלומים שנוצצים שם, אבל אני לא מתייאשת. עצם העובדה שאני כבר לא שם, בשבילי זה צעד אמיץ וגדול בקרב הזה. אני חושבת שזה אפילו 1:0 לטובתי, נכון?
 
אתם יודעים מה, אני חושבת שזה אפילו 2:0 לטובתי, כי עצם העובדה שהילדים שלי לא חיים בחברה הזו, אלא במקום הרבה יותר נעים, צנוע, אוהב, כזה שרואה את הנשמה ולא את הגוף, את הרוח ולא את החומר, מקום שמקנה להם ערכים אמיתיים, כאן בארץ ישראל, זה בהחלט ניצחון גדול.
 
וזה היהלום האמיתי.