יומן מסע אל עיר הגעגועים

הם מסתכלים בעיון בעשרות התמונות שלי בשלל פוזות מול אבן שחורה ודוממת, ואומרים: "וואלה, באמת מדהים", אבל אני יודעת שזר לא יבין זאת, שהחוויה האמיתית לא נמצאת באלבום התמונות.

4 דק' קריאה

עדי (דוד) אהרון

פורסם בתאריך 06.04.21

הם מסתכלים בעיון בעשרות התמונות
שלי בשלל פוזות מול אבן שחורה ודוממת,
ואומרים: "וואלה, באמת מדהים", אבל אני
יודעת שזר לא יבין זאת, שהחוויה האמיתית
לא נמצאת באלבום התמונות.
 
 
ממש בימים אלו, כשרבים מבחורינו הטובים כבר עושים את סידוריהם האחרונים כדי לזכות לשיר את "אומן ראש השנה" על קברו של רבי נחמן באומן, חשוב שתדעו שגם אנחנו, הנשים, היינו שם, ואפילו קודם.
 
* * *
 
יומן מסע, אלול התשס"ו.
 
הכל התחיל בל"ג בעומר האחרון בקבר הרשב"י הקדוש. בעודי מתפעמת משלל הדוכנים שהוצבו בדרך אל הקבר, ניגש אלי ברסלבר חביב וביקש ממני, בשמחה האופיינית לברסלברים מסוגו, להחזיק בשרשרת שיש לו ביד. עשיתי כמצוותו והוא משך אותי עם השרשרת אל הדוכן של ברסלב. "זהו" אמר לי בהתלהבות "עכשיו את חייבת להגיע אל רבי נחמן באומן, עוד השנה, ותראי ישועות".
 
 "אבל…" גמגמתי, אמנם תורתו של רבי נחמן זה סבבה ואני אפילו מאד מתחברת אליה, אבל להרחיק עד אוקראינה האנטישמית?! חשבתי לעצמי, "זה ממש לא בשבילי".
 
"הצדיק מזמין אותך אליו!" ניסה לשכנע אותי בדבר ההזדמנות החד פעמית שנפלה בחלקי.
 
 "לא, תודה" פטרתי אותו בחיוך בוטח והלכתי משם, לא לפני שקניתי לי עוד ספר של רבי נחמן, שיהיה.
 
כעבור שלושה חודשים, תאמינו או לא, מצאתי את עצמי על ציון הקבר של רבי נחמן, באומן.
 
רק כשהייתי כבר על המטוס בדרך למסע אל רופא הנפשות הגדול, נזכרתי בסיפור המשעשע הזה וחייכתי. אכן, צודק הרב ארז משה דורון, שליווה את קבוצתנו בנסיעה, שאמר: "כל מי שנמצא פה קיבל הזמנה אישית מרבי נחמן. בחרו אתכם בפינצטה ומשכו אתכם לכאן".
 
שרשרת או פינצטה, צחקתי לעצמי, מה זה כבר משנה, העיקר שאני כאן.
 
"למה הגעתם לפה?" שאל אותנו את שאלת השאלות הרב ארז, ברסלבר מובהק שחיבר ספרים רבים אודות רבי נחמן ותורותיו, כשהגענו לאומן.
 
שתיקה.
 
"אין לכם מושג למה, אה?" ענה עבורנו בחיוך יודע דבר בראותו את מבטינו המבולבלים, ואני נשמתי בהקלה. מסתבר שאני לא היחידה שאין לה תשובה קוהרנטית וברורה לכל הציניקנים למיניהם, שהציקו לי עוד מהארץ, מה יש לי לחפש מול אבן שחורה ועוד לשלם בעבור התענוג המפוקפק ממיטב כספי, במקום לטוס לאיזה נופש אמיתי בקריביים, ועוד באותו הכסף.
 
"משל למלך שיום אחד, כטוב ליבו עליו, הציע לכל אחד מנתיניו לבקש ממנו כל בקשה שיחפוץ, והוא ימלאה בעבורו", המשיך הרב ארז בדרך הסיפורית והמהפנטת שלו, "הגיע אחד, מלא פצעים בכל גופו וביקש, אם על המלך טוב, להתגרד על ערימות הקש הרבות שבבעלותו של המלך, ובכך יוקל לו. המלך הסכים אך לא לפני שהוכיחו: ‘טיפש, הרי במקום זה יכולת לבקש ממני שארפא אותך לגמרי…"
 
הנמשל ברור. "כל האבידות נמצאות אצל הצדיק… ודע שצריך לנסוע לצדיק כדי לחזר אחר אבידתו" כותב רבי נחמן. "במחסן של רבי נחמן יש את כל מה שאיבדנו, בכל הגלגולים שלנו, וכבר התייאשנו מלחפש: החיוך, האהבה, התמימות. צריך רק לבוא, ולבקש את הדברים המשמעותיים באמת" מסביר הרב ארז. "לכל צדיק במיתתו, כמו בחייו, יש עבודה מיוחדת וכוח מיוחד, וכל העניין של רבי נחמן הוא לעזור למבקשים ממנו להגיע לתיקון שלהם, למרפא הנפש, ולכן ציון הקבר שלו הוא כמו חדר ניתוח. זה לא קסם" הזהיר, "זה כרוך גם בהרבה כאב".
 
כאב? חשבתי לעצמי, הרי מאז שהגעתי לאומן אני רק מסתובבת עם חיוך מאוזן לאוזן ולא יודעת למה, וזה לא נראה שאני היחידה…
 
הכאב היחיד שהצלחתי לחשוב עליו בקשר למסע הזה הוא רק שהמצלמה הדיגיטאלית שלי, שקניתי אך חודשים ספורים קודם לכן, ונגן המוזיקה שלי, התקלקלו לי ערב לפני הנסיעה…
 
הידעתם שאומן זה המקום הכי טמא בעולם כולו? כן, כן, ורבי נחמן בחר להיקבר דווקא שם.
 
יש לכך סיבות וסודות עליונים שבקצרה רק אומר, כי זוהי שיטתו של רופא הנפשות הגדול להילחם עם כוחות הדין והסטרא-אחרא (הצד האחר) שבעולם. וזה גם העניין שלנו להגיע למקום הטומאה הזה, שרווי בדם יהודים לאורך הדורות, שנרצחו רק בגלל היותם יהודים. חלקת הקבר הקטנה שהפכה זה מכבר לסמל, חובקת מסביבה מתחם מלונות, חנויות שהכל כתוב בהן רק בעברית, המאכלסות יהודים רבים לאורך כל השנה, זו שמוזיקה ברסלברית נשמעת בה מכל עבר, כאילו אנחנו מול ניידת הברסלברים המשייטת בישראל ולא בחוץ לארץ, "היא היא זו שנתקעת לכוחות הטומאה בגרון וגורמת להם להקיא אלינו את כל מה שלקחו מכל אחד מאיתנו לאורך הדורות והיא פתח הקדושה לעולם כולו", לדברי הרב ארז.
 
אחרי ההכנה הארוכה להשתטחות על קבר רבנו, הגיע הזמן לדבר האמיתי.  להגיע אל חלקת הקבר, מה שהפך ברבות השנים לסוג של מקדש מעט, לתת פרוטה לצדקה, לקרוא את התיקון הכללי ולחכות שרבנו יוציא אותי, כמו שהבטיח, מהמקום בו אני נמצאת אל המקום בו אני צריכה להיות.
 
מה אגיד לכם, ערבוביה כזאת של רגשות לא חוויתי כבר הרבה זמן: בכי וצחוק, התרגשות ותפילה, התבוננות ושתיקה. הרבה שתיקה. אני עומדת במתחם הקבר, מסביבי עשרות נשים מכל הגילאים, העדות, דתיות, חילוניות וחרדיות כאחד, שופכות את מר ליבן, ומתפעלת איך צדיק אחד, שנפטר לפני 200 שנה, יכול להביא למה שעשרות מפעלי קירוב לא יצליחו לעשות. אחדות כזאת, שרק הכותל הצליח לעשות לפניו. 
 
בתום 3 ימים ללא שינה, אצל רבי נחמן באומן, ואחרי אינספור פרידות מציון הקבר (מדהים כמה אפשר להיקשר למצבה דוממת…), מותשים נפשית ופיזית, עלינו לאוטובוסים כדי לשבות אצל הבעל-שם-טוב הקדוש במז’יבוז’.
 
נסיעה שארכה בערך 6 שעות, אבל מי סופר ולמי אכפת כשאתה בעיצומו של "מסע בין כוכבים", ולא כוכב נולד. ועוד כשבדיוק, באורח פלא, נגן המוזיקה המקולקל שלי החל לפתע לפעול, וגם המצלמה. "אני יכול לתקן כל הדברים שהתקלקלו" אמר רבי נחמן, וגם הפעם – הוא צדק.
 
השבת אצל הבעל-שם-טוב היתה מופלאה, בדיוק כמוהו, צדק מי שאמר שאצל רבי נחמן זה חדר הניתוח, ואצל הבעל-שם-טוב – זהו חדר ההחלמה.
 
במוצאי שבת, לא יכולנו לעזוב, השארנו את הבנים אי שם והשתלטנו, הבנות, על חלקת הקבר הקטנה. פרצנו בריקודים ובשירה אדירה. הרגשנו כאילו אנחנו מכירות שנים האחת את השנייה, ולא רק ארבעה ימים בקושי. פרצנו בפרצי צחוק בלתי נשלטים ובתפילות ספונטאניות מעומק הנשמה, קפצנו לשמים והחזקנו ידיים, עם אור בלתי מוכר בעיניים.
 
באחד משיאי הלילה, בערך בשלוש לפנות בוקר, שאלה אותי אחת הבנות שרקדה לצדי האם אני יודעת מהן התוכניות למחר.
 
"מחר?" הסתכלתי עליה והתגלגלתי מצחוק: "לא יודעת, נראה לי שמחר המשיח יבוא וישנה לנו את כל התוכניות…"
 
פרצנו כולנו בצחוק אדיר. באמת שהאמנו שהוא עומד להגיע בכל רגע.
 
למחרת, במפגש הפרידה שהגיע מוקדם מדי, היטיבה לתאר זאת אחת הבנות, בעיניים בורקות מהתרגשות: "אתמול, אצל הבעל-שם-טוב, המשיח בכבודו ובעצמו רקד איתנו!"
 
בתום חמישה ימי מסע מרתקים, אל האש הבוערת באומן ובברסלב ובמז’יבוז’, תם המסע. עלינו על מטוס אל-על המוכר, ריקות לגמרי משקיות של דיוטי פרי, וכעבור 3 שעות היינו חזרה בארץ ישראל.
 
"איך היה?" שואלים אותי כולם, ומלבד תשובות של פאקאצ’ות מתלהבות אינני מוצאת את המילים המתאימות, ופוטרת אותם עם אלבום התמונות שלי.
 
הם מסתכלים בעיון בעשרות התמונות שלי בשלל פוזות מול אבן שחורה ודוממת, ואומרים: "וואלה, באמת מדהים", אבל אני יודעת שזר לא יבין זאת, שהחוויה האמיתית לא נמצאת באלבום התמונות.
 
והמשיח? גם אם עדיין לא הגיע, רק תדעו שהוא בדרך.
 
אני יודעת, פגשתי אותו לא מזמן באוקראינה.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה