יונה במעי הדג

 

 

ביום הכיפורים, בעת תפילת מנחה, קוראים בבית הכנסת את ספר יונה כהפטרה שלאחר קריאת התורה.

 

לסיפור המרכזי שבספר, ישנן משמעויות רבות ואספקטים שונים. עיקרו של הספר הוא, שיבתם של אנשי ננוה מדרכם הרעה. אפשר שבגלל כך נקרא הספר ביום הכיפורים – יום התשובה הכללי.

 

אולם נושאים אחדים, הנמצאים בספר, אך אינם עוסקים בתשובה, לא זכו לטיפול מתאים בכל הנוגע בקשר שבינם לבין יום הכיפורים, אחד מאלה הוא שהותו של יונה במעי הדגה.

 

היש לנושא זה קשר ליום הקדוש? הבא ונראה!

 

ובכן, הזדמנות "מדעית" נדירה נזדמנה לו ליונה הנביא כאשר שהה בקיבתו של הדג האדיר: היה באפשרותו להתבונן ולבדוק את כל אשר סביבו.

 

ביולוגים וזואולוגים למיניהם, עמלים כבר מאות שנים, כדי לגלות את סודות הקיבה בעת הפעולה: את מערכת העצבים והשרירים המפעילה אותה, את הרכבם של המיצים הפועלים בתוכה, ומעל לכל – את סוד התפרקות החומרים העוברים דרכה, בניגוד לחסינותם של דפנותיה, הנשארים יציבים מול החומרים המפרקים.

 

יונה יכול היה, לכאורה, לענות על שאלות אלה. הוא יהיה יכול לקיים תצפיות ורישומים, לבדוק את הסובב אותו, לערוך ניסויים ולחבר, לאחר מכן, דיסרטציה מדעית מרשימה, שלא היתה כמותה, ואף קלושים הסיכויים שתחובר אי פעם אחת כמותה.

 

אם להמשיך ולהיות דמיוני – ולו לצורך ההרהור והמשל בלבד – ניתן גם להציע ליונה, להשתכן בתוך מעי הדג המופלא. הוא היה יכול להתפלל אל ה’, שיזמן לו שם חמצן, מזון ואישה, שירחיב לו את השטח ושיספק לו אפשרויות מחיה, הנדרשות כדי לקיים "התיישבות" וחיים במקום סתר זה…לאט לאט היה יונה מתאקלם במקום, מוליד ילדים, מפתח תרבות מקומית, ויבשת חדשה "נסתרת" היתה צצה על פני תבל.

 

ברבות הימים היתה מתפתחת שם חברה אנושית על כל מרכיביה הכלכליים, התרבותיים. יושבי ארץ "הקיבה" היו מפתחים ייצור מקומי ומסחר פנימי, וחוקרים היו מציבים טלסקופים אופטיים וצופים דרך עיני הדג על המתרחש סביבו. החיים היו זורמים להם, אפוא בנחת, כאשר מידי פעם היו מתגלות תגליות מדעיות מרעישות.

 

אחד ההישגים המרשימים היה לבטח אותה תגלית, האומרת, שבעצם אין יושבי הפלנטה ה"קיבתית" דורכים במקומם, הם לכודים בתוך יצור חי, הנמצא בתנועה מתמדת בתוך נוזל כימי המכונה…מים. מה גדול היה הישג מדעי אחר, האומר, שמעבר ליצור חי זה נמצאים יצורים נוספים, שאף הם חיים ואף הם נמצאים בתנועה. יש להניח שהיתה מוקמת אז "מועצה לחקר החלל", שתפקידה היה לבדוק ולחקור את המתרחש מעבר לדפנות שבמחיצתם הם נמצאים.

 

ועתה הגע בעצמך: אילו היה קם נביא, מתוך החברה האנושית ה"קיבתית", והיה מספר להם על קיומה של חברה אנושית אחרת, גדולה ומשוחררת, היושבת על מרחבי העולם, והיא בעלת ערכים וחוקים, בעלת תגליות מרשימות והישגים, ובעת יכולת טכנולוגית משוכללת, והיה מתאר לפניהם את תחילת ההתיישבות ה"קיבתית" ואת אבי ההתיישבות – יונה – שהיה אף הוא בן לחברה האנושית האמיתית, אך בגלל מקרה אומלל הוא נקלע לתוך קיבת הדג, והיה נביא זה דורש מהם, שיכירו בעובדה אחת: שהישיבה בתוך מעי הדג אינה אלא זמנית, בלתי מוצלחת ומקוללת, והיה מטיף להם להגיע להכרה, שהעולם החיצוני הוא העולם האמיתי, האם לא היה נתקל נביא זה בבוז וביחס לעג ואיבה גם יחד?

 

החברה האנושית ה"קיבתית" היתה ממשיכה להאמין במדעניה, שיגלו לה את האמת לאמיתה, והנביא היה נסקל או מוקע כנביא שקר וכהוזה הזיות. החברה ה"קיבתית" היתה ממשיכה לחיות את חייה ולנהל את ענייניה על מי מנוחות.

 

אך "לרוע המזל" הוחמצה ההתיישבות הזאת ונמנעה התפתחותו של ישוב חדש עם אנושות "קיבתית מיוחדת". יונה לא רצה. הוא סרב להישאר בבטן הדג, ואף סרב לנסות ולהעלות מסקנות מדעיות זעירות לפחות, באותן שלוש יממות, שבהן נאלץ היה לשכון בתוך מעיו של הדג המיוחד.

 

המדע יצא, אפוא נפסד, והוא יצטרך עתה, לעמול שנים רבות מאוד, עד שיגלה חלק מאותם דברים שהיו בהישג ידו של יונה. יונה הבין, כנראה, שאסור לו להיות מוקסם מן הסובב אותו, ולפיכך לא נגרר אחר הפיתויים, שהמקום הציג לפניו. הוא ידע, אולי, שאם יתפתה, הוא עתיד להתמסר לחקר הסביבה, ועלול לשכוח את העולם האמיתי, הנרחב והמעניין, שממנו הוא בא.

 

הוא אף ידע, שהימצאותו בתוך מעי הדג אינה אלא עונש ואולי ניסיון, לבדוק אם, אמנם, מצפה הוא לחסדי ה’ ומוכן לבצע את השליחות שהוטלה עליו. יונה עמד, אפוא, בניסיון, וזעק "נגרשתי מנגד עיניך – אך אוסיף להביט אל היכל קודשך"! הוא ראה במקומו החדש "ארץ גזירה" בלבד, וכל תשוקותיו ומאווייו היו מופנים כלפי העולם שממנו הוא גורש וסולק.

 

עד כאן יונה, וממנו אל עצמנו.

 

מאז ומתמיד שאף האדם ללמוד ולהכיר את עצמו וסביבתו. לצורך כך הוא שקע בלימודים, בניסויים, בחיפושים ובמחקרים, ואי אפשר לומר, שהעלה חרס בידו. נהפוך הוא: הישגיו מרשימים ומרתקים. לאורך כל הדורות הצליח האדם לגלות בכל התחומים והשטחים גילויים חדשים, שלא נודעו קודם לכן: באסטרונומיה, במתמטיקה, בתעשייה ובחקלאות, ברפואה ובפילוסופיה, ובמה בעצם לא?

 

במיוחד במאה העשרים וכיום – ישנם הישגים אדירים ומרשימים בכל תחומי החיים והטבע. התגליות עצומות והטכנולוגיה מפתיעה. האדם יכול לטפוח על שכמו ולציין, שאכן הוא הולך ומפענח את צפונות היקום. אולם אט אט מתברר, עד כמה גדולים הם עדיין האתגרים המצפים לו. וביחס לאלה – עד כמה דלים עדיין הישגיו. אך אין בכך כדי להרתיעו או להביאו לנסיגה. להיפך: התאווה לחקור ולבדוק, לערוך ניסויים ולהסיק מסקנות – הולכות וגוברות. האין זה נפלא?

 

מה גם שאנו יכולים בקלות (יחסית) להגיע להישגים מרשימים ולפענח צפונות. ואמנם אנו עוסקים בכך במלוא הרצינות וחרדת הקודש. אך דא עקא: אותם מחקרים ותגליות, אותה נהירה סקרנית אחר ידע, ואותו צימאון לכל פירור מידע צפון – משכיחים מאיתנו, אט אט, את קיומו של עולם חיצוני, רוחני, אמיתי וקדוש. העוסקים בחקר עולמנו זה שוכחים לפעמים, שהם חוקרים את הפרוזדור בלבד, ומזניחים את הטרקלין העומד לו מבויש ללא תשומת לב.

 

דומה, שיונה שולח לעבר כל אחד מעמנו אצבע מרשיעה ואומר: אל נא תשקע בעולם אפל זה! הזהר מן הסובב אותך! אלה מסוגלים להרדים אותך ולהשכיח ממך את העולם האמיתי ממנו באת. זכור, שכל פעולותיך כאן הן פעולות לוקליות, זמניות ובנות חלוף. שאף, אם כן, דווקא בעזרת אותם מכשירים שברשותך, להתעלות ממקומך זה ולהדבק בעולם חיצוני אחר – עולם הטרקלין והנצח.

 

יום הכיפורים, שהוא היום האחד והיחיד מבין כל ימות השנה השייך להקב"ה, שבו מצליח האדם להתרומם מעט מעל לסביבתו הגשמית ולהתקרב אל עולמו הרוחני של הקב"ה – הוא, אולי, היום המתאים ביותר לצורך מטרה זו. אפשר שביום זה מוכשרים הלבבות להבין, כי העמל הרב המושקע בחקר עולמנו זה – אינו אלא זמני, והיגיעה הרבה המוקדשת להכרת היקום – אינה אלא דבר חולף, ואילו העיסוק בעולמנו הרוחני, הוא נצחי וקיים לעד, כלום כדאי הדבר להחליף עולם נצחי בעולם חולף?

 

הנושא הנדון שבספר יונה מלמד אותנו, כי הצפייה והמבט אל העולם הרוחני, צריכים לתפוס את המקום הראשון, שאר העיסוקים הם משניים בלבד.

 

יום הכיפורים מסייע, אולי, להכרת אמת זו.

 

 

(מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית)