ילדי הריטלין

נדמה, שכאילו בבת-אחת לכל הילדים
שלנו יש בעיות חמורות הזקוקות לאבחון
וטיפול. התשובה "המנצחת" של ימינו היא
"תרופת הפלא" ריטלין שבאה, כך מספרים
לנו, לפתור את הבעיות. האומנם?
 
 
בזמן האחרון חוזר לאוזניי שוב ושוב אותו סיפור. הפרטים אמנם שונים אבל זו אותה הגברת בשינוי אדרת. כי לא משנה מאיזה אזור, גיל, מגזר או מעמד סוציו-אקונומי מדובר – נראה שפתאום לכולם נוצרה אותה בעיה והיא נשמעת בערך כך:
 
"התקשרו מבית הספר והזמינו אותנו לשיחה עם היועצת. הם רוצים שנשלח את הילד/ה לאבחון נוירולוגי", וכאן משתנה קצת האדרת ומתחילים האלתורים לפי הגיל/הילד/הסימפטומים שאובחנו – "הוא מתנדנד על הכיסא בשיעור ומזמזם לעצמו/ היא מקלפת את העור ליד האצבע ומשחקת עם הפלסטר כל השיעור/ הוא מתבלבל ואינו מבחין בין ימין לשמאל/ יש לו קשיים ביצירת קשרים"… ועוד טיעונים כאלה ואחרים, כיד הדמיון…
 
נדמה, שכאילו בבת-אחת לכל הילדים שלנו יש בעיות חמורות הזקוקות לאבחון וטיפול. כנראה שאף אחד יותר אינו נמצא בגדר הנורמה ולא משנה אם מדובר בילד בן שש או בנער בן שש-עשרה.
 
"תרופת הפלא" ריטלין, שידה של המערכת הרפואית כה קלה על ההדק בשימוש בה, עוזרת לילד להיכנס אל גדרות הנורמה ולהשתלב בה, אבל זה פתרון קל וזמני שעוזר לילדים ולמחנכים רק בכאילו להתמודד עם ההפרעות של הילדים.
 
הילדים בימינו מלאים גירויים מגיל אפס. צעצועים, אוניברסיטות ומוביילים צבעוניים בינקות. טלוויזיה וסרטים לפעוטות, קניונים עמוסים כבילוי אחר הצהריים בילדות. הילדים עמוסים בחוויות, צבעים ומסכים שזזים ומשתנים מהר, לכן קשה לצפות מהם ביום אחד לשבת בשקט בכיתה, להקשיב, להטמיע ולשתף פעולה. לפעמים הם פשוט חכמים מדי ומשתעממים מקצב הלימוד בכיתה, או שהם מרגישים שלא נוהגים בהם בכבוד. כל אלו ושכאלו יכולים ליצור ילד מפריע שההשתלבות במערכת קשה לו.
 
מלבד זאת, תפקידנו כמחנכים הוא לחנך. "חנוך לנער על פי דרכו". הווה אומר, בין השאר, שאם לילד יש מידה רעה אזי תפקידנו הוא לעזור לו להפוך את אותה המידה לדבר חיובי. לחזק את הטוב. למשל, אם ילד שתלטן, נעזור לו להיות מנהיג ולהוות דוגמא. אם הוא עקשן או פרפקציוניסט, ננסה לנתב זאת לכיוון עשיית טוב ועזרה וכו'.
 
זה מה שנקרא לחנך, להדריך, להורות. התפקיד המוטל עלינו הוא, לעזור לילד להגיע אל עולם המבוגרים עם כלים להתמודד עם המידות הרעות שלו, כדי שיוכל לתפקד בחברה בקלות ולהשפיע אור וטוב על העולם.
 
על ידי מתן התרופה אנחנו עוזרים לו להתרכז ולהשתלב, אך זהו פיתרון זמני. זה כמו פלסטר על פצע ללא חיטוי עמוק. אין חשיבה לטווח ארוך, לזמן בו הילד יהפוך לנער/ מבוגר שבמקרה הטוב ייאלץ להיות תלוי בתרופה כל ימי חייו, ובמקרה הרע ירגיש אבוד ותלוש ונידון לחיים של סבל ובדידות.
 
בתלמוד הירושלמי מסופר שלעתיד לבוא, ישב עשו בגן עדן וילמד תורה עם הצדיקים. אלא שאז יבוא הקדוש-ברוך-הוא ויגרור אותו החוצה. מדרש זה בא ללמד אותנו, שאפילו שעשו הרשע, שנולד כולו אדמוני ועם תאוות וכעס, יצליח "לעבוד" על הצדיקים ויראה שהוא כביכול צדיק וגדול בתורה, אולם השם יתברך יגלה את האמת ויגרור אותו החוצה נגד רצונו. כי על עשו נאמר: "ויבז עשו את הבכורה". ללמדנו, שהוא יכול להיות גאון בתורה ואפילו "לעבוד" על הצדיקים, אבל חסר לו את הרצון הבסיסי לעשות את עבודת הקודש ואת עבודת המידות (לפני חטא העגל הבכורים עשו את עבודת הכוהנים בבית המקדש).
 
במקום לדכא ולמתן את המידה הרעה, עלינו לבנות את הרצון של ילדינו. והרצון, הוא כוח חזק שיכול לנצח כישרון מולד, תכונות אופי והפרעות שונות. בעזרת הרצון אנחנו יכולים להשיג הכל. עלינו רק לרצות ולכוון. זה מה שצריך להנחיל לילדים – את הרצון לתקן, לשפר ולהרעיף טוב.
 
בית הספר אינו צריך להיות בית חרושת לציונים והישגיות. יש מקום להעביר וללמד חומר עיוני, אך אם נקדיש חלק מהזמן לפתרון בעיות שעולות בעזרת יצירתיות, סבלנות וקבלה, אולי נוכל להימנע ממתן תרופות וטיפולים כאלה ואחרים.
 
כשהילד שר או מזמזם בשיעור אפשר להצטרף אליו במקהלה עליזה, או להעביר חלק מהשיעור בזמרה. ילדה שמתעסקת עם הפלסטר באובססיה, אפשר ללמד אותה לסרוג, או להביא רופא לכיתה שיסביר על התאים בגוף האדם והתחדשותם. ילד שיש לו בעיות חברתיות, נאפשר לו ליצור סיטואציות בהן הוא יוכל להפגין את תכונותיו הטובות… הבנתם את התמונה, נכון?
 
יש לנו עבודה בעולם הזה. את המידות הרעות שנולדנו איתן עלינו ללמוד כיצד להסב אותן לעשייה חיובית, טובה ומועילה. עלינו לקחת אחריות על הדור הבא, לנסות להתמודד עם הבעיות שעולות וצפות בחינוך ילדינו בעולם המבולבל של היום. תפקידנו לתת להם כלים אמיתיים בעבודה ותיקון המידות, מהגיל הרך ועד שהם הופכים להיות אנשים בוגרים ועצמאיים, כדי לנסות להבטיח להם עתיד טוב יותר.