ירושה מגן עדן

פעם בשבוע, ניתנת לאדם
הזדמנות אדירה לרשת את חלקו
בגן עדן, אפילו עם הכנה מועטה
לקראת היום הזה, שהוא מעין
טעימה של העולם הבא…

במאמר הקודם, אי של אמונה, למדנו ששמירת השבת ממחישה את אמונתו של האדם, לכן אנו יכולים להבין מדוע משווים את שמירת השבת לשמירת התורה כולה. מטרת התורה להביא את האדם לאמונה, כפי שהגמרא אומרת: "בא חבקוק והעמידן על אחת: אמונה, ככתוב: ‘צדיק באמונתו יחיה’" (מסכת מכות).

על פי המדרש, העם היהודי יגאל בזכות האמונה שלו בהשם. אכן, הכל הולך וסובב סביב האמונה. רבי נחמן מברסלב מסביר את הפסוק "ויהי ידיו אמונה" (שמות יב, יז) – שמעשיו של האדם מבטאים את אמונתו.

השולחן המבואר לומד מ"אור החיים" הקדוש, ששמירת שבת מביאה את האדם לאמונה אמיתית וכתוצאה, הוא ישוב בתשובה על חטאיו ובדרך זו יקיים את כל התורה. לכן, כאשר יהודי שומר שבת, נחשב הדבר כאילו שמר את כל התורה כולה. הקשר שהאדם רוצה עם השם ניתן להשגה ביום השבת והוא ידרבן אותו לשמור ולקיים את כל התורה.

בעל-תשובה אחד מקיבוץ רחוק מאוד מתורה ומצוות הושפע פעם מדבריו של רבי נחמן וחזר בתשובה, ואלה דברי רבי נחמן: "העולם אומר: ‘אם אדם אוכל חזיר, הוא לפחות צריך לתת לשומן לנטוף על זקנו כדי שלא יטעה את הסובבים אותו’. אבל אני אומר, ‘אם אדם אוכל חזיר, הוא לא צריך לתת לשומן לנטוף על זקנו, אלא לנקות אותו". אותו קיבוצניק החלק לקיים את עצתו של רבי נחמן וניסה, ככל יכולתו, גם אם זה אומר לנקות את זקנו מהשומן שנטף עליו, כדי לתקן ולשפר את מעשיו, עד שבסופו של דבר חזר בתשובה שלמה.

הלב אליהו זצ"ל כותב, שאף אם שני אנשים חוטאים באותו חטא, עדיין, ישנו הבדל גדול מאוד בין זה שהתחרט על מעשיו ובין זה שלא התחרט. השם לא מקפח משום אדם שכר על מעשים טובים. אפילו אם אדם רק מביע חרטה על מעשיו, השם מתגמל אותו רק על עצם החרטה. רגשות חרטה מראים שחטאו של האדם נעשה ללא מחשבה, כלומר ללא דעת. אולם אדם שלא מתחרט על חטאיו, זה מראה על פגם בדרך מחשבתו. לכן הוא גם לא יהיה מסוגל לראות היכן טעה.

דוגמא לכך הוא הסיפור שהתרחש לפני שנים רבות באירופה: שני בחורי ישיבה (רווקים) נתפסו בעת מעשה עם נשים. כאשר משגיח הישיבה שוחח עם שני התלמידים, אחד מהם הביע חרטה וצער עמוקים מאוד מכל ליבו על מעשיו. הוא בכה והתחנן בפני המשגיח שלא ירחיק אותו מהישיבה (וכמובן שלא יחזור על מעשיו). אולם התלמיד השני, כאשר הגיע תורו להסביר את מעשיו, פשוט משך בכתפיו ואמר: "מה כבר עשיתי רע? היא הלכה למקווה לפני כן!" (הבחור תכנן היטב את ההרפתקה אליה נכנס, כשהוא מוודא תחילה שהבחורה טבלה במקווה קודם המעשה. ומכיוון שעשתה זאת, הוא הצדיק את מעשיו ולא הרגיש שום חרטה או נקיפות מצפון). למרות שחטאו של הבחור השני היה, מבחינה טכנית, פחות חמור מזה של הראשון, מכיוון שעשה את מעשיו עם דעת (והצדיק את עצמו) – הורחק מהישיבה, ואילו הראשון נשאר.

הקיצור שולחן ערוך מסביר לנו: "… אדם ששומר את השבת (הלכותיה) זוכה בעולם הזה ובעולם הבא כפי שאומר הנביא…"

במילים אלה, ה"זר זהב" (קמרנה) מביא את הגמרא האומרת, שכל אדם שמתענג על השבת ניצל ממלחמת גוג ומגוג. רבי ישראל הבעל-שם-טוב-הקדוש זצ"ל אומר, שאדם לא ייענש אם הוא בוטח בהשם (משום שהביטחון בבורא העולם ימנע ממנו מלחטוא). במאמר הקודם למדנו, שהשבת מביאה את האדם לידי אמונה, ואמונה מביאה את האדם לבטוח בהשם (ספר המידות). לכן, אדם מתוגמל בעולם הזה על שמירת השבת, משום ששמירת השבת גורמת לאדם לבטוח בהשם, ואדם עם בטחון אמיתי בהשם תמיד שמח. אחרי הכל, אם אני בוטח בהשם, באבא האוהב שבשמים, מדוע שאהיה עצוב?

הקיצור שולחן ערוך ממשיך ואומר: אדם שרואה מעדן (מאכל) שלא יתקלקל, ישמור אותו לשבת. בערב שבת עלינו להשכים קום ולקנות את כל צורכי השבת. ועדיף לקנות אותם בערב שבת מאשר ביום חמישי" (המשנה ברורה כותב, שאם, מסיבה כלשהי, אדם יכול לקנות את צורכי השבת רק ביום חמישי, אז עדיף שיקנה ביום חמישי ולא יחכה ליום שישי).

בספר "עלים לתרופה" (מכתב רנ"א) כותב רבי נתן לבנו רבי יצחק זצ"ל את הדברים הבאים:

"…והעיקר – איך זוכין על כל פנים להתחיל משבת זו, כי בכל יום ויום צריכין להתחיל, מכל שכן וכל שכן בשבת קודש, שהוא כל חיות של כל ימות השבוע, והוא כולו תשובה באהבה ובשמחה מתוך עונג שבת, בבחינת אהבה בתענוגים וכו’. וגודל ריחוקנו משבת יודע כל אחד בנפשו, אך אף על פי כן כל אחד מישראל כפי הנקודה טובה שיש בו עדיין, כן נמשך קדושת שבת עליו, אבל אף על פי כן שבת ויום טוב צריכין הכנה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, ועיקר ההכנה הוא הרצון לזכור בפשיטות את השבת בכל יום ויום ולקיים מחד בשבת לשבתך, כמו שכתוב: "זכור את יום השבת לקדשו", זכרהו מאחד בשבת, מכל שכן וכל שכן כשמגיע מהתלתא יומא דקמי שבתא (שלושת הימים שלפני השבת), וכל אחד רץ ומתייגע לקנות קמח ובשר וכו’ לצורך שבת. מי יוכל לשער ההתנוצצות שבליבו, מה שנעשה מזה שעשועים נוראים בכל העולמות, אבל זה כל ישראל מקיימין בעזרת השם יתברך וגם אנו בכללם. בודאי שאשרינו, אשרי כולנו, שזכינו למתנה טובה ויקרה כזאת, שהייתה גנוזה בבית גנזיו ושבת שמה, ובודאי צריכין לקיים זאת בפשיטות, בלי חכמות, בשמחה גדולה, אבל העיקר – להכין עצמו בלבבו ונפשו לחשוב מחשבות, איך זוכין להמשיך על עצמו קדושת שבת קודש על כל פנים עתה ולבקש הרבה מהשם יתברך על זה… ברוך השם יתברך, אשר הזכרתי עצמי ואתכם קדושת שבת קודש, שהוא כלל ושורש כל הקדושות. ויש הרבה לדבר בזה, והעיקר – להתחזק ולבקש מהשם יתברך לקבל כל שבת ושבת בשמחה גדולה, באהבה וברצון טוב, ולגרש ולהרחיק על כל פנים אז כל מיני עצבות ויגון ואנחה, בפרט טרדת ודאגת הפרנסה ולהשכיח ולסלק הכל מדעתו, עד שיזכה להמשיך שמחת שבת על כל ימי החול, שגם בימי החול יתחזק בביטחון חזק תמיד וישמח בהשם בנקודותיו הטובים, בבחינת: "אזמרה לאלוקי בעודי". ותהילה לאל, אין לנו להתבייש להזכיר התורה הנוראה "אזמרה" אלפים פעמים בכל יום, כי היא חיינו וכו’".

והקיצור שולחן ערוך ממשיך ואומר לנו: כל יהודי צריך לקחת חלק בהכנות לשבת. גם אם יש לאדם עוזרים ומשרתים, על האיש והאישה לעשות אפילו פעולה קטנה שתהיה לכבוד השבת. רב חיסדא, למשל, היה חותך את הירקות לכבודה של שבת. מכיוון שזו זכות גדולה להכין ולטרוח לכבוד השבת אל יאמר האדם: "אין זה לכבודי לעשות עבודה נחותה שכזאת…"

ה"מקור חיים" זצ"ל מסביר, שעל הר סיני השגנו את המדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר כשאמרנו (בשבת) "נעשה ונשמע". אז עלינו כל כך גבוה, אפילו מעל החטא הראשון עלי אדמות, והמוות כבר לא היה מנת חלקנו. מאוחר יותר, בגלל חטא העגל, נפלנו ממדרגה רוחנית זו.

כאשר אנו מתכוננים לשבת, עלינו לעשות זאת עם הכוונה לתקן פגם זה ולחזור לדרגת "נעשה ונשמע". ובנוסף, עלינו להחדיר לתודעה שלנו שאנו משתוקקים להתגבר על היצר הרע שלנו כשאנו טורחים ומכינים לכבוד השבת. כלומר, כאשר אדם מתכונן לשבת עליו לעשות זאת עם כוונות שהוא מכין את עצמו בעולם הזה, כדי לרשת את חלקו בגן עדן.

זהו הקשר העיקרי בין שבת, גן עדן ועולם הבא – העולם שנמצא בדרגה של שבת. לאורך כל ימי חיינו, עלינו להכין לעצמנו מקום בעולם העליון הזה, כפי שכתוב בפרקי אבות: "אם אין אני לי, מי לי?". עלינו לפעול ולתקן את הפגמים שהיו מנת חלקנו בעבר ובהווה כאחד. מסיבה זו, הקיצור שולחן ערוך מספר לנו על רבנים, גדולי דורות, שטרחו והכינו בעצמם לכבוד השבת. עלינו לשאוף תמיד לתקן עצמנו באמצעות שמירת התורה ולעשות מעשים טובים. זו זכות אדירה להיות מסוגלים לעשות משהו כהכנה לעולם הבא, והשם משלם שכר עצום לאותו אדם על הכנות אלה, כפי שהזוהר הקדוש כותב: אדם עושה לבוראו נחת רוח ותענוגים בעולם הזה בזמן מוגבל, והשם מתגמל אותו בשכר נצחי בעולם הבא.

רבי נחמן מברסלב כותב שלכל מעשה טוב שאנו עושים יש שכר נצחי. כולם, יהודים ושאינם יהודים, מקבלים שכר על מעשיהם הטובים, חוץ מעמלק. מדוע? מכיוון שגם מעשיו הטובים, כביכול, של עמלק, לא נעשים עם כוונות אמיתיות, אלא רק כלפי חוץ, ומסיבה זו עמלק יושמד.