כאן ולא כאן: להצליח בלי להילחם במציאות

בזמן האחרון, אני שמה לב שדווקא כשאני נאבקת עם המציאות שלי, כשאני כופה עליה את רצוני, הדברים נעשים קשים מנשוא וכלום לא הולך לי. כל זמן שאני מרגישה איזו מצוקה, הלב קצת מתכווץ, העלבון והכעס עולים, והתגובה הטבעית שלי נעה בין תחושת התקרבנות לחוש צדק מוגזם, וכל אלה מערבלים לי את המחשבות לבליל של שטויות דמיוניות שרודפות אותי. זה כמו סיוט קטן שיכול לחזור על עצמו כל יום ויום, ויש ימים שגם כמה פעמים ביום.

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים" אמרו חז"ל, ומוסיף בעל התניא "בכל דור ודור ובכל יום ויום". מצרים ממשיכה לרדוף אותנו ועלינו לצאת ממנה. הבעיה היא, שמציאות הבורא בעולם אינה גלויה כמו בזמן חציית ים סוף, מה שמוביל לכך שאנחנו אמורים להוציא את עצמנו כביכול.

ואיך מוציאים את עצמנו מהבוץ? בכוח. ואם זה לא הולך? אז בעוד יותר כוח – לעבוד על האמונה, להוסיף עוד קדושה, והכי חשוב: לחשוב טוב. כל זה דורש מאמץ, מאבק והתנגדות. אני מוכנה לעבוד קשה אבל הבעיה היא שלא תמיד זה מצליח, כי אני ממשיכה ליפול לתוך הבוץ וגם קשה לצאת ממנו. אז מה האלטרנטיבה? לטבוע? להתבוסס? לתת לבוץ למשוך אותי למטה? זאת כמובן אופציה, אבל היא לא תעזור לי להתגבר. אז מצאתי שיטה אחרת: לא לכאן ולא לכאן. אני פשוט מרפה, עוזבת, שוכבת בבוץ ומרגישה את החמימות שלו עוטפת אותי. נושמת את אדי הסירחון ואומרת לעצמי, "לא אכפת לי בכלל, זה אפילו די נחמד. אני ממילא לא יכולה לו – למצרים הזה. עדיף לי לא לעשות כלום ולתתלקב"ה לחצות לי את ים סוף".

כשאני משחררת ככה, אבל באמת משחררת (זה לא כזה פשוט כמו שזה נשמע), כשאני רואה שהבוץ שלי הוא לא נורא, ובעצם, הוא אפילו די נעים, אז היצר הרע רואה שאין לו "קייס" והוא עוזב.

זאת עובדה קיימת שאין ואקום בעולם שלנו – או שקיימת קדושה או לחילופין הטומאה. אין באמצע. לכן כשהיצר הרע בורח למקום אחר, נכנסת במקומו קדושה מתוקה, השכינה שורה לה והקב"ה שולח ישועה. זה די פשוט בעצם, צריך רק לשחרר את עצמי מהסיטואציה. אבל אז האגו מתנגד, "מה יהיה? אם לא אעשה אז מי ישמור? מי ינהל פה את הכל?". עם הילדים זה מאתגר במיוחד, כי נטבע בנו האינסטינקט כאימהות לספק את כל צורכם של התינוקות שלנו. הבעיה היא, שאנחנו לא משתחררות מהאינסטינקט הזה גם כשהם גדלים ועדיין חושבות שעלינו לספק את כל צורכיהם. לכן גם הילדים, מצידם, נשענים עלינו בלי פרופורציה, מורגלים שאמא פותרת להם את כל הבעיות.

מאמרים נוספים בנושא:

לגעת בשמים

תפרשי כנפיים, ילדה

הרחמים גלויים לכל

הופה, אמונה סטייל!

עכשיו, זה רק רצון

הרפו ודעו

קבוע אבל בטוח!

חוף מבטחים

קפה עם מלאכים

אז בזמן האחרון, אני מעדיפה להיות ניטרלית ומוציאה את עצמי מעמדת השופט, השוטר והפקח. אני לא זונחת את תפקידיי חלילה. אני מכינה אוכל, מכבסת ועוזרת בשיעורי הבית. קוראת סיפור לקטנים, מדגדגת, מחבקת ומנשקת. אבל אני לא עושה סיפור מכל דבר. וכשהדברים נהיים קשוחים, אני פשוט נעלמת לכמה דקות עד יעבור זעם. "איפה אמא?" אני שומעת אותם מבקשים את הבורר. "באמבטיה" אני צועקת מאחורי הדלת, ולא חוזרת עד יעבור זעם.

לא תאמינו, אבל העניינים נרגעים מיד וכשאני יוצאת ההרמוניה שורה על הבית.

העניין הוא, להיות מדויקת עם עצמי. 'מה בא לך עכשיו?' אני שואלת את עצמי. 'לעשות קצת ספורט, להתאוורר' עונה קול בתוכי. 'אז מה מנע ממך לצאת?' אני מקשה, 'הילדים צריכים אמבטיה'. 'לא יקרה כלום אם תעשי להם עוד חצי שעה או שתבקשי מהבנות הגדולות לקלח אותם', עונה קול פשוט בתוכי.

"יצאתי לחצי'ש הליכה" אני מודיעה כשאני כבר בפתח הבית, ולא נשארת לשמוע את התגובות. 'אבא זה עליך', אני משחררת את השליטה לקוני וממשיכה לדבר איתו בדרך.

כשאני חוזרת הבית נמצא על מי מנוחות, הילדים שמחים ורגועים וגם אני. תחושת תודה והודיה גודשת אותי. "תודה אבא" אני מכירה לו טובה, ושוב אני נוכחת שכשאני לא נוכחת השכינה כאן, שורה לה באהבה.

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com