כוח ההרגל – שני צדדים ל(מ)טבע

השפעתו של ההרגל על האדם גורמת לו לחוש בנוחות מעצם הפעולה אליה התרגל, ואף יותר מכך – הוא חש צורך לבצע אותה. אם היא חיובית – זה טוב, והיא תגרום לו להתקדם הלאה. אך אם היא שלילית?

5 דק' קריאה

מערכת ברסלב ישראל

פורסם בתאריך 06.04.21

השפעתו של ההרגל על האדם גורמת לו לחוש
בנוחות מעצם הפעולה אליה התרגל, ואף יותר מכך –
הוא חש צורך לבצע אותה. אם היא חיובית – זה טוב,
והיא תגרום לו להתקדם הלאה. אך אם היא שלילית?
 
 
אישיות האדם מגוונת בתכונות רבות, אשר באמצעותן הוא מפתח את עצמו, מתייחס לסובבים אותו, לעולמו הפרטי ולעולם בכלל. בעזרת תכונות אלו הוא שואף, אוהב ומרגיש, ובהשפעתן הוא יכול לתרום לזולת ולעצמו, להפוך לאישיות בונה ויוצרת, ומאידך – הורסת.
 
אחת המידות הבולטת, בעצם קיומה המתמשך, היא כוח ההרגל והשפעתה על אופיו של האדם היא רבת משמעות ואולי גם הדומיננטית ביותר.
 
תינוק שנולד בוכה בעת לידתו, זאת משום שאינו רוצה להיוולד מכיון שהתרגל לחיות ברחם אימו בתקופת ההריון, תקופה ללא לחצים, דאגות ושאר עניינים טורדניים. ומהצד השני – אדם לפני פטירתו, גם אם סבל רבות בחייו, יסרב להיפרד מחייו, דבר הנובע מעצם התרגלותו לחיות.
 
את כוח ההרגל אנו פוגשים בכל תחום בחיינו. באמצעות כוח זה אנו מתלבשים, אוכלים, שותים, יוצאים בבוקר לעבודה, חוזרים הביתה, ובעצם – אם לא היתה טבועה בנו מידת ההרגל, סביר להניח שהיינו נעים ונדים מדבר אחד למשנהו וממקום למקום, באופן קבוע כל ימי חיינו.
 
ההרגל, כפי שהזכרנו לעיל, יכול, מצד אחד, לבנות את האדם, ואילו מצד שני – להרוס. הכל תלוי, כמובן, מהם ההרגלים שלנו. הרגל טוב עוזר לנו ליצור ולהתקדם הלאה, לא לדרוך במקום. לעומת זאת, הרגלים רעים – לא רק שהם גורמים לאדם לדרוך במקום, אלא אף מדרדרים אותו מטה.
 
הרגל נעשה בסופו של דבר שלטון! ואם בשלטון עסקינן, הרי שמצווה עלינו לשאול – איזה שלטון יונהג בבירה?
 
בדרך כלל, כוח ההרגל הוא אחיזתנו בדברים המוכרים לנו, התחושות הממכרות שאנו אוחזים בדבר-מה המקנה לנו בטחון, שלא פעם מתגלה ככוזב ושיקרי, כי הכל בגלל שאנו רגילים, לכן אנו נוטים, לא פעם, לקבל "מוסכמות מקובלות" – דרכי חיים, דפוסי התנהגות וכדומה –  שהן שגויות. אבל שוב פעם, זה רק מכוח ההרגל.
 
השפעתו של ההרגל על האדם גורמת לו לחוש בנוחות מעצם הפעולה אליה התרגל, ואף יותר מכך – הוא חש צורך לבצע אותה. אם היא חיובית – זה טוב, והיא תגרום לו להתקדם הלאה. אך אם היא שלילית?
 
דוגמא לסיטואציה מוכרת לרבים וטובים מאיתנו, החוסכים פרוטה לפרוטה (ובהגזמה – אפילו חוסכים לחם מפינו) ומסתפקים במועט, וכל זה כדי לבצע קניה מסויימת (גם של דבר שערכו לא רב במיוחד). והנה, הגיע הרגע המיוחל – יום הקניה. רכשנו, נהננו, התלהבנו, שמחנו, כמובן גם שהראנו לחבר’ה ו…אחרי יומיים (ואולי גם שבועיים) זה מונח איפשהו בבית.
 
איפה ההתלהבות? איפה השמחה? איך שכחנו את הימים בהם חסכנו (וכמעט שלא הכנסנו לחם לפינו) בשביל אותה קניה? מה קרה?
 
פשוט מאוד, התרגלנו. זהו. חלפה ההתלהבות, ואנו מתכננים עוד כמה ימים של חסכון כספי (ולחמי) עבור הרכישה הבאה. זהו בהחלט צד שלילי של כוח ההרגל – להשכיח ולהקהות רגשות חיוביים כמו התרגשות, שמחה בהישגים שלנו, שמחת סימון ה"וי" אחרי כבישת המטרה בלוח היעדים וכו’.
 
דוגמא נוספת, ו"טיפוסית", להמחשה היא אדם מעשן. המעשן הוא אדם שזקוק לפעולת העישון מכוח ההרגל. כלומר, הדבר היחיד שיכול להקשות על אדם מעשן להפסיק לעשן, הוא רק כוח ההרגל לעשן, וזה אומר שמדובר בהרגלי הגוף בצריכת הניקוטין, בתחושת העשן שנכנס לריאות, באחיזת הסיגריה, בראיית העשן המיתמר בחלל החדר וכו’. כך הוא הדבר גם לגבי אדם שצורך אלכוהול, קפה, שוקולד (כי זה מרגיע) או לישון דווקא במיטה עם הכרית והשמיכה שלו (כי במקום אחר הוא לא ימצא את עצמו, מכיון שהשמיכה והכרית חסרות לו, גם המזרון, והמיטה, והחלון מול המיטה ו…)
 
אבל אפשר גם אחרת.
 
את ההרגל אפשר לנצל לתועלת האדם, ולא רק בעינייני חולין ושאר עסקי היום-יום. באמצעות ההרגל, מסוגל האדם להתעלות בעבודתו הרוחנית ולהגיע להישגים משמעותיים, וכפי שאנו אומרים בברכות השחר "ותרגילנו בתורתך" – להרגיל את עצמנו לעשיה שממנה נפיק תועלת.
 
למשל, כשאדם רגיל לקיים מצווה, הוא יכול להעביר את נקודת ההתמודדות שלו לשלב גבוה יותר של העמקה וחשיבה אודות המצווה אותה הוא רגיל לקיים, שהיא צו אלוקי, ובשלב נוסף – להשתדל ביתר שמחה ודבקות בקיומה. כך, בכל שלב של קיום המצווה, שאותה הוא מקיים מכוח ההרגל, הוא עולה יותר ויותר עד שהוא זוכה לקיימה בשלימות. לאחר שהוא "התרגל" והסתגל לקיומה בשלימות ולהפיכתה לחלק ממנו, הוא ממשיך בדרכו – למצווה אחרת, או כל עבודה רוחנית בסולם רוחניותו.
 
בעניין זה כותב ספר "החינוך" עבורנו יסוד שהוא מאבני הדרך של היהדות בהסבר מדוע צריך מצוות מעשיות, ויתירה מזאת – מדוע יש לחזור עליהן באופן קבוע, עד "להתרגלות" בקיומה (מצוה טז):
 
"בני, אם בינה שמעה זאת, והטה אוזניך ושמע. דע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו וליבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם, אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב. ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות…"
 
שיטה זו (להתרגל לקיים, ובמילים אחרות – להתמיד) מתאימה גם לעבודת תיקון המידות וההתפתחות האישית, שלב אחר שלב – עד לשלימות האישית. כך גם לגבי קניין הדעת ושאר קנייני הרוח. כלומר, כדי להעפיל אל השלבים הגבוהים בסולם הרוחניות (והגשמיות) – על האדם לצאת! לצאת מכוח ההרגל השגוי המוביל לדרדור מוסרי. להרפות את האחיזה מדברים, טבעים, הרגלים ומוסכמות שגויים הנובעים רק מכוח ההרגל ותו-לא!
 
"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" – הוראה קדומה זו, שציוה הקב"ה את אברהם אבינו ע"ה, היא הוראה לדורות.
 
כדי להתפתח, כדי לאפשר לעצמנו להתעלות, לצאת מהרגלים רעים שהופכים לשלטון והנהגה – על האדם ללכת:
 
מארצו – שהיא גשמיותו – כלומר, מהרגלי התאוות והמידות הרעות.
ממולדתו – מהאופי והטבעים המגבילים את ההתפתחות שלו (שאותם אפשר לשנות! מכיון שאופי אינו גזרת עליון שלא ניתנת לשינוי, אלא ההיפך).
ומבית אביו – מהאנשים הקרובים המונעים את התפתחותו (ולא בגלל שיש להם כוונות רעות, חלילה, יכול להיות שהכוונות הן טובות וחיוביות, אך לא בהכרח מסייעות לצמיחה הרוחנית).
 
מכל אלה (הסביבה והשפעתה, תכונות, הרגלים, אופי, חינוך) – על האדם לצאת על מנת שיוכל לבנות את עצמו ולהנהיג שלטון תקין בבירה. תהליך זה מלווה בפעולות מעשיות של דרכי התנהגות החוזרות על עצמן, מכיון שגם ל"צא!" אנו צריכים להתרגל, אולם בסופו של דבר הן מהוות אבני בניין איתנות באישיותו של האדם.
 
הרגלי הגוף והנשמה – המאבק
 
בורא עולם ברא את ההרגל כתכונה בעלת עוצמה רבה, משום שהיא אינה תכונה שולית אלא מרכזית ומהווה את אישיותו של האדם בעולם הזה ובעולם הבא.
 
לכן תכונה זו לא רק שהיא מצויה בגופו של אדם, אלא אף בנשמתו, ובאמצעותה מתבצעת ההתמודדות בין הגוף לנשמה. תפקידו של הגוף להגשים את הנשמה, ותפקידה של הנשמה להנשים את הגוף – ההתמודדות שלשמה בא האדם לעולם.
 
הגוף, מטבע בריאתו צורך דברים גשמיים: אכילה, בילויים, רכושנות, דיבורי לשון הרע וכו’. תפקידו של הגוף להרגיל את נשמתו שגם היא תזדקק לדברים אלה. הנשמה מטבע בריאתה צורכת דברים רוחניים, ועם תוצאות השפעת ההרגלים הללו, אדם מגיע לעולם הבא.
 
לכן, אם הרגלי הגוף הם מעבר למה שצריך, כלומר – אכילה מוגברת הנובעת מתאווה לעומת אכילה לצורך קיומי של הגוף, או רכושנות יתר הנובעת מאובססיה לצבירת רכוש ואי-הסתפקות במה שיש לנו וכו’, והם נובעים ממהרגלות והטבעים של הגוף – הרי שעל האדם לצאת מהרגלים אלה על מנת שלא יפגע בעצמו ובאחרים. לצורך יציאה מהרגלים וטבעים אלה (הנובעים מתאוות וכו’) על האדם לשאוף ולסגל את הרגליה של הנשמה – הדבקה ושואפת רק לטוב – על מנת לשפר את אישיותו, הן ברוחניות ובגשמיות, הן בין אדם לחברו (שהרי, למשל, הרגל של דיבורי לשון הרע פוגע בזולת ובאדם עצמו, וכיוצ"ב) ובין אדם לקונו.  
 
הרגל – מחסום לביקורת בונה
 
אי-הרצון לשנות הרגלים, הוא גם החוסם את הנכונות לקבל ביקורת, שרוב הפעמים הינה ביקורת בונה ומועילה. שהרי אם הטענות נגד האדם צודקות, הוא יצטרך לשנות את הרגליו, ולכן הוא יעדיף לראות ביקורות אלה כבלתי מוצדקות, מכל נימוק שהוא.
 
לכן, אם שינוי ההרגל מוביל בסופו של דבר לבניית אישיותו של האדם, יש מקום לפעול ככל האפשר לשנות אותו. אי-הרצון לשנות אותו עלול לפגוע בכל סוגי מערכות הקשרים שהאדם מפתח בחייו – משפחתו, חברים, קשרי עבודה, בן-זוגו וכו’.
 
הגשמת יעדים בעזרת ההרגל
 
כמו שאר התכונות, גם תכונת ההרגל נועדה לאפשר לאדם להגשים את יעודו. אם נתבונן בתכונה זו נבחין שההרגל מעצב את אישיותו של האדם. שהרי האדם מאופיין על ידי רצונותיו, שאיפותיו, פעולותיו ועיסוקיו, ואולי יותר מכל על פי הדברים שאליהם הוא נמשך, ואותם הוא שואף להשיג.
 
כשאנו פוגשים אדם, תחילה נתעניין בעיסוקיו, תחביביו ונושאי התעניינותו. תשובותיו נותנות לנו תמונה מסויימת להכיר את אישיותו. אולם אם נבחן את עיסוקיו ושאיפותיו, והתברר לנו שיש סתירה בין עיסוקיו ושאיפותיו, סביר להניח שקביעת דעתנו על האדם שדיווח לנו על עצמו תושפע יותר משאיפותיו מאשר מעיסוקיו. זאת משום שהשאיפות מבטאות את גרעין אישיותו, ומהוות שיקוף לגבי מה שמעסיק את מחשבותיו.
 
אין ספק שהשאיפות קשורות לחלוטין לתכונת ההרגל ובמידת-מה אף נוצרות שם. משום שהדבר המיוחד בתכונת ההרגל הוא הרצון להמשיך ולשאוף למה שהתרגלנו אליו. עיצוב אישיות זה נרקם ונבנה על ידי ההרגל. והוא זה הדוחף את האדם להמשיך ולנהוג בעיסוקים שאליהם הסתגל ולתור אחר שאיפותיו אליהן התרגל לשאוף. ואין ספק שההרגל לשאוף ולהתקדם הלאה עוזר לאדם להעפיל מעלה.
 
כוח ההרגל – שני צדדים ל(מ)טבע, חיובי או שלילי.
 
השאלה היא – לאיזה צד אנו מפנים את הכוח העצום הזה, את התכונה בעלת העוצמה הרבה, תכונה מרכזית המהווה את התפתחות אישיותנו?

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה