לא סופרים אתכם!

מי שעדיין לא הבין כמה בורא עולם אוהב אותנו, אז הנה עוד הוכחה וסיבה נפלאה להרים את העיניים לשמים ולשמוח באבא הכי מתוק שלנו – הוא לא אוהב שסופרים אותנו!
 
"אין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי – אלא בדבר הסמוי מן העין"! כך אומרים חז"ל (גמרא). אם סופרים אותנו, אם מונים או מודדים אותנו – מה יהא על הברכה? עדיף – כפי שהוא מלמד אותנו בימי דוד המלך שמנה אותם ואז נענשו ישראל במגיפה – להיות סמויים מן העין.
 
מתי כן הספירה מועילה? כאשר הקב"ה מבקש ממשה למנות את עם ישראל, אבל לא לספור אותם ממש אלא לצוות על עם ישראל לתת שקלים כדי לכפר על נפשם ולהצילם מעין הרע, כפי שמפרש הרמב"ן – שהמילה 'פקידה' היא מלשון זיכרון וגם מלשון שמירה – פיקדון. והזוהר הקדוש אומר, שכאשר הקב"ה מנה את עם ישראל הוא בירך באופן אישי, את כל אחד ואחד מהם! וכלשון הזוהר (על פרשת במדבר) "ה' זכרנו יברך" – אלה הגברים, שהיו עולים במדבר והקב"ה מברך אותם ומוסיף עליהם בכל זמן. כלומר, כאשר הקב"ה מונה את ישראל המניין הזה לא מזיק להם, מכיוון שהבורא מברך את עם ישראל בכלליות ובאופן פרטני, לכן המספר של בני ישראל אינו גורם להם מניעת ברכה. אדרבה, מרבה אותם בבחינת "יוסף ה' עליכם ועל בניכם, ברוכים אתם לה'". ולא רק, המניין מנשא ומרים אותם, כפי שמסבירים המפרשים על לשון "שאו את ראש בני ישראל" – מניין הבא להדגיש את חשיבותו של כל אחד מעם ישראל בפני עצמו, כפי שאומר ה"כלי יקר" על פסוק זה: "כל איש מישראל מושגח בפרטיות ואפילו אחד מהם חשוב כאומה שלמה"!
 
מאמרים נוספים בנושא:
בלי  עין הרע
בן פורת עלי עין
סגולות  וקבלות
 
אבל כל זה טוב ונכון כשהקב"ה בעצמו מונה את ישראל, כפי שהזוהר הקדוש מגלה לנו, דברים שכדאי מאוד לתת עליהם את הדעת: המניין מזיק לאדם לא רק במניין ומספר, אלא בכל דיבור שאדם משבח את חברו! לפי זה ניתן לומר שהמילה 'מספר' היא גם מלשון סיפור דברים. ועוד, שכל שבח נקרא מניין ומספר כמו שאומרת המשנה (באבות) 'הוא היה מונה בשבחן', וזו לשון הזוהר (בתרגום): "בוא ראה, מי שאומר שבח חברו, של בניו או של ממונו צריך לברכו ולהודות עליו בברכות. מנין לנו? ממשה רבינו ששיבח את ישראל, כמו שכתוב "והנכם היום ככוכבי השמים לרוב", ואחר כך מה כתוב? "ה' אלוקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים" וגו'. כלומר, שמיד לאחר ששיבח אותם בירך אותם כדי להגן עליהם ולשמור אותן מעין רעה. שתי ברכות היו: אחת – "ה' אלוקי אבותיכם יוסף עליכם", והשנייה – "ויברך אתכם כאשר דיבר לכם", להודות עליהם, ברכות על ברכות".
 
מדברים אלה לומדים כלל חשוב מאוד: כל המספר בשבחו של חברו, כגון שאומר עליו שהוא חכם, יפה או מוצלח וכדומה, או כאשר משבח את בניו או מספר על עושרו – חייב לברך אותו ולהודות לבורא עולם על השפע שנתן לחברו!
 
כל עוד יש לאדם שפע והצלחה בכל תחום – לא מדברים עליו ולא משבחים אותו! מסביר מחבר ה"מתוק מדבש" וממשיך, מכיוון שאז אין כוח לחיצונים להיאחז בו והוא חי ומצליח בכל. אבל כשמספרים בשבחו מעוררים את החיצונים להתקנא בו ולגרום להמעיטו, לכן צריך לברכו מכיוון שהברכה היא מגן שמגן על האדם מהחיצונים, דבר שגם מתקן את הנזק שנגרם מהשבחים שאמרו עליו. ולא רק, אלא שצריך להודות על השפע של חברו כדי להצילו מעין הרע, כי כאשר אתה מודה על השפע של חברך אתה מראה שיש לך עין טובה ושאתה רוצה בהצלחתו, ובזכות זה יש ערך לברכה "טוב עין הוא יברך".
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
עיניים  שלי
משנים את  הפריזמה
אלהא דרבי מאיר, ענני!
 
אבל אדם שלא מברך את חברו – הוא ניזוק ראשון! כפי שאומר הזוהר הקדוש: ואם הוא מונה את שבח חברו ולא מודה עליו ברכות – הוא נתפס בתחילה מלמעלה, כי בגללו החיצונים רוצים להיאחז בחברו ולכן הוא נתפס תחילה וניזוק. ולמה זה כך? מכיוון שכאשר אדם מספר בשבח חברו הוא גורם שידונו את חברו בשמים ושתשלוט עין רעה באותו אדם ועל ידי זה מעורר עליו דינים. זו הסיבה שהוא נחשב כמוסר דין על חברו והוא נענש תחילה, וכפי שאומרת הגמרא "כל המוסר דין על חברו הוא נענש תחילה".
 
כלל נוסף שאנו למדים: אם צריך להיזהר מאוד בדיבור טוב, קל וחומר כשזה דיבור רע – כמה אדם צריך להיזהר מדיבורים רעים ואסורים על חברו!
 
וממשיך הזוהר ואומר: כיצד צריך לברך את חברו כדי שלא ישלטו בו החיצונים ולא תשלוט בו מידת הדין? ואם הוא מברך אותו – הוא מתברך מלמעלה, ואת הברכה צריך לברך עם עין טובה, לא בעין רעה, ובכל הקב"ה רוצה אהבת הלב! כלומר, המשבח את חברו, מברך ומודה על הברכות – הוא מתברך ראשון. למשל, אדם מספר שיש לחברו ילדים ואז והוא מברך ומודה: 'יהי רצון שיהיו לו עוד ילדים טובים, ותודה רבה לך בורא עולם שנתת לו ילדים טובים וכו'…' אבל, אומר הזוהר הקדוש – צריך לברך את חברו בעין טובה! ולא רק כדי לצאת ידי חובה. מדוע? כי הוא יכול להזיק לו. ואם מברך אותו רק בפיו ובשפתיו, ולא מהלב, מכיוון שהוא לא רוצה להינזק – זה לא יעזור לו, אלא חייב לברכו באמת ובכוונה. כיצד זה בא לידי ביטוי? שיחפוץ בריבוי הון חברו, שירצה שלחברו יהיה שפע וטוב!
 
עין טובה היא רק רצון. כאשר אדם רוצה שכולם יצליחו ולכולם יהיה טוב – הוא זוכה להתברך, כפי שאומר הזוהר הקדוש: הקב"ה רוצה את אהבת הלב ואת הנפש החפצה, ולא מברכות שהן מן השפה לחוץ. וגם כאשר מברך את חברו – צריך לברכו בעין טובה באמת, וכלשונו, "ומי שמברך את חברו רוצה הקדוש הוא שיברך אותו בעין טובה, בלב טוב. ומי שמברך את הקב"ה – על אחת כמה וכמה שצריך עין טובה ולב טוב ואהבת הלב. בגלל זה כתוב 'ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך וגו'". מדברי הזוהר הקדוש מבינים שלאדם יש עין רעה אפילו על הקב"ה, וסימן לכך הוא – שהוא לא מברך את הבורא בכל לבבו. אולם אדם עם עין טובה מברך את הבורא באמת וחושב על כל מילה ואומר אותה בכוונה ובלב שלם.
 
מכאן ילמד כל אדם, שאם רוצה לברך את חברו – הוא צריך תחילה שתהיה לו עין טובה על כולם. אך העיקר הוא, כפי שמסביר הזוהר הקדוש, שלכתחילה עדיף בכלל לא לדבר על אף אדם בעולם כדי לא לעורר עליו או על עצמו (המדבר) דינים מיותרים, וכפי שאומר רבי  נחמן מברסלב: "כשאדם יושב לדבר בחברו, זה בחינת ראש  השנה, שהוא יומא דדינא (יום הדין) שהוא יושב ודן את חברו. וצריך להיזהר מזה מאוד ולהסתכל על עצמו היטב אם הוא ראוי לזה, לשפוט את חברו"!
 
אם אתה אוהב את חברך – אל תדבר עליו בכלל!ובפרט, אם דבר זה לא פעם נכלל באיסור של אבק לשון הרע, כפי שאומרת הגמרא על הפסוק "מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם קללה תחשב לו" – לעולם אל יספר אדם בטובתו של חברו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו, ויש אומרים שמתוך טובתו בא לידי גנותו. וכותב מחבר "מרגניתא טבא" בפתיחת ספרו בסעיף הראשון: "שלא לשוח מבני אדם ולא להזכיר שמם אם לא בהכרח גדול, או לומר הלכה משמו, וכן מכל אבק לשון הרע – שלא לדבר בגנות שום בריה בעולם, כמו שאמרו חז"ל – 'אל תהי בזה לכל אדם'".
 
כאן אנו למדים כלל מרכזי וחשוב בחיים של כל אחד מאיתנו: תתרכז בחיים שלך! למה אנשים אחרים צריכים לעניין אותך? הרי "זה מעשה לו וזה מעשה שלי"! אל תדבר על אף אדם אפילו לא בשבחו, כי גם אם תברך אותו ותודה על הברכות בעין טובה ואמיתית – גם זה לא לכתחילה. מה כן? שתתעסק במה ששייך לך בחיים ובצמיחה הרוחנית שלך. למה אתה צריך לדבר על השני? "מה לנו לדבר מאחרים"?!?
 
הדיבורים והעיסוק באנשים אחרים חוץ מעצמך הוא סימן לכך שעדיין לא מצאת את התכלית שלך. וזה הדבר הכואב ביותר – לראות אנשים שכל חיותם הוא לדבר על אחרים. איזו ריקנות! איך אדם מגיע לריקנות כזו? איך הוא מגיע לניתוק כזה מעצמו ומהחיים שלו, עד כדי כך שכל עיסוקו הוא סביב אחרים?… לעומת זאת, אדם שעסוק בחייו ובתכלית שלו מרגיש שאין עוד אנשים בעולם (מההיבט החיובי, על מנת לא לדבר על אף אדם) טוב לו עם עצמו, עם החיים שלו, הוא לא מתחרה עם אף אחד, אין לו בעיה עם ההצלחה של אחרים, הוא שמח בחלקו ויש לו עין טובה על כולם.
 
אומרים שהקנאה מוציאה את האדם מעולמו שלו – שהוא לא חי את החיים שלו, וכאשר הוא לא חי את חייו הוא למעשה לא חי בכלל. כי אדם שלא מוצא את עצמו נמצא בחושך גדול, הוא לא טעם את טעם החיים – המתיקות הנפלאה של התפילה והתורה. אוי, כמה אומלל הוא האדם שאת כל חיותו מקבל מכישלונותיהם של אחרים!…
 
מסופר על רבי  נתן מברסלב שסבל רדיפות, השפלות וביזיונות. פעם אחת שאלו אותו, 'רבי נתן, מניין לך הכוחות להתגבר ולא לענות למתנגדים ולחולקים עליך? השיב להם: רבינו הקדוש, רבי נחמן מברסלב, נתן לי כזה סדר יום ויש לי כל כך הרבה מה לעשות בחיים שלי, אז לא רק שאין לי זמן לענות להם אין לי אפילו זמן לשמוע אותם…' כן, רבי נתן חי את החיים שלו! ולחיות את החיים שלך זה הדבר הכי יפה שיש בעולם, ואף אחד לא יכול לקלקל לך את זה. זו הסיבה שהבעטלער החירש (הקבצן החירש מ"מעשה בשבעה קבצנים", סיפורי  מעשיות של רבי נחמן) חי חיים יפים. הוא לא שמע את הקולות של העולם הזה.
 
רבי נחמן מברסלב אומר, אדם שרוצה לחיות את החיים שלו – שימלא אותם בעשייה, וכלשונו (שיחות הר"ן): "נכספתי מאוד להמשיך את העולם אל עשייה, שיהיה חיוב אצל כל אחד ואחד ללמוד כך וכך בכל יום ולא יעבור וכיוצא". למה? כי אז אין זמן לדבר על אחרים. וגם כשנפגשים עם חברים מדברים רק דברים מועילים, מתחזקים בצמיחה הרוחנית וכדומה.
 
יהי רצון שנזכה לעסוק בעניינים שלנו ונתחזק לדעת שכל ימינו מנויים וספורים, שזה המניין היחיד שאמור לעניין אותנו, לכן נראה כיצד למלא ולנשא כל יום בחיינו, להרחיבם בתוספת קדושה ודעת ונזכה לאריכות ימים ושנים ובאהבת ישראל אמיתית, אמן.