לגונן בלי לחנוק

טעויות בהווה הופכות לבדיחה קלילה
בעתיד, ולא סתם, כי הכישלונות מתגלים
בסופו של דבר כסולם להצלחה! לא צריך
לפחד לטעות, זה לא הסוף. ככה זה בחיים.
 
 
האימה הסמויה שמלווה כל יצור אנושי היא החשש הנורא מפני טעות. אנשים מפחדים לטעות, כאילו הייתה הטעות סוף החיים. טעות מצטיירת כמו חותמת כישלון, וחותמת שכזו היא תעודת שחרור ממועדון מצליחני החיים.
 
האמת המפתיעה שמאחורי המוסכמה הבלתי נכונה הזו היא, שאת ההצלחות הגדולות גרפו מצליחני החיים דווקא מן הטעות. ניסיון חיים, הרזומה בו מתהדרים אלו שעשו כאן כברת דרך כלשהי, מורכב ברובו ממעידות כאלו ואחרות. בלשון הווה הן נקראות 'כישלונות', בלשון עבר הן הופכות ל'אתגרים'. טעויות איומות בהווה, הופכות בדיחה קלילה בעתיד. כישלונות מתגלים כסולם הצלחה, אמצעי נפלא לקניית תובנות והרחבת אופקים. ככה זה בחיים.
 
אבל כל המידע הזה, לא מצליח לחולל תמורה של ממש ברף החרדה האנושית מפני טעות וכישלון. האימה הזו תופסת אותנו לא רק בנוגע לחיינו האישיים. באופן חמור ומסוכן יותר, היא תופסת אותנו כשמדובר בעתיד ילדינו.
 
הורים כמו הורים, חשים בדחף טבעי לגונן על ילדיהם. הם רואים בהם יצורים אפרוחיים, נטולי הגנה, תמימים ובלתי אחראיים. העולם הגדול אותו הם חווים כבוגרים, נדמה להם מאיים ואכזר כשעל פתחו ניצבים ילדיהם הקטנים. ויש בזה קורטוב מסוים של צדק. הורה אמור לגונן על ילדיו, להנחות את דרכם ולסלול עבורם תוואי חינוכי. אך באותה מידה, אסור לו לחנוק את רוחם הצעירה המבקשת לגעת בעולם באופן בלתי אמצעי.
 
ההבדל בין מתן חסות לגיטימית לחגורת חנק דאגנית, דק כחוט השערה. כהורים שופעי חמימות ואכפתיות בריאה, קשה לנו לזהות את החוט הדק הזה. איננו מספיק אובייקטיביים, והקו הזה נחצה שוב ושוב וגורם לעוגמת נפש בשני המחנות.
 
ולכן, כדי אולי לדבר על הנושא מכיוון מעט שונה. בואו נחשוב, מה בעצם מסוכן כל כך בכישלונות? מדוע מפחידה אותנו כל כך המחשבה שילדינו הצעיר ישגה, ירומה, ילך שולל או יפסיד משהו? כמובן, אנחנו אוהבים אותו, מה השאלה. ובכן, אם באהבה מדובר, מסתבר שהיינו מבקשים עבורו את מרבית התועלת. ואם היינו מגלים שדווקא כישלון מריר יניב עבורו תוצאות מרשימות לחיים, איך היינו נוהגים? מעניין.
 
המכשול כחלון הזדמנויות מנטאלי
 
"אין אדם עומד על דברי תורה", אומרים לנו חז"ל, "אלא אם כן נכשל בהם". הכישלון, כשמדובר בקניין תורני מהותי, הוא צעד להצלחה. בלתי אפשרי לכבוש הצלחה של ממש מבלי לעבור קודם דרך קידומת של כישלון. הטעות יוצרת פתח מנטאלי לנפש, היא חושפת עולם חדש שהיה עד כה נעלם. רק מתוך טעות כלשהי ניתן לפרוץ לתובנה חדשה ועמוקה יותר. כך נברא האדם.
 
הטבע האנושי אטום בפני מודעות חדשה או כל מידע אחר. אדם אוהב להתגונן במרחב המוכר, לעולם לא יעלה על דעתו לטרוח ולהבקיע דרך לעולם פנימי יותר. רק טעות שתשבש את עולמו המפנק והרדום תוכל להוביל אותו לעולם חדש, עמוק ומשמעותי יותר. טעות היא כמו קיר שקרס וחשף אוצר שהמתין שנים מאחוריו. קריסת הקיר היא אובדן, נכון. אבל מעבר לכך היא הדרך אל האוצר.
 
מעגל החיים האנושי הוא מסלול מטמונים. מובילים את דרכינו כתבי חידה. החידות נרשמות על לוח הלב, קוראות לנו מתוך הגיגי המחשבה, מופיעות כשאיפות, תשוקות, תוכניות וכל דבר אחר. אדם עושה את דרכו בעולמו על פי קריאה פנימית. הוא צועד מתחנה לתחנה כביכול מתוך אינטרס כזה או אחר, בעקבות פחד, אהבה או שנאה. בסופו של דבר מתברר, שהסיבות הללו הובילו אותו למטרה לגמרי שונה. זה אומר ששום גורם, חיצוני או פנימי, איננו פועל לבד. בכל קריאה שכזו טמונה הוראה אלוקית. והמטרה האמיתית מסתתרת היטב בתוך חידה סתומה.
 
כולנו עשינו אי אלו תחנות בחיינו. אם נתבונן לאחור, נגלה שלא תמיד הזדמנו אל התחנה הנכונה מתוך החלטות נכונות. פעמים רבות דווקא שגיאות הובילו אותנו למה שהתגלה מאוחר יותר כהצלחות. כשמדובר בהצלחה חומרית הדוגמאות מוגבלות. אולם מי שמסוגל לזהות הצלחה רוחנית, יודע היטב שדווקא כישלונות ומשוגות, הם שהובילו אותו לאוצרות היקרים ביותר.
 
בין אדם למלאך
 
למעשה, הרצון להיות בלתי טועה הוא שאיפה נואלת לחיות חיי מלאך. הישות היחידה שאיננה יכולה לבצע טעות היא יישות אלוקית, ולמלאכים יש טבעים שכאלה. מלאך איננו טועה באותה מידה שאין לו את זכות הבחירה. המלאך איננו סוטה, כושל או מועד, משום שאין לו את הדרך לסלול דרך חדשה. מלאך גם לא מסוגל להעפיל מדרגה לדרגה. הוא מקובע במקומו הקדוש והטהור, ואיננו מסוגל לשנות בשום אופן את מיקומו.
 
מותר האדם מן המלאך ביכולת הצעידה. אדם נקרא 'מהלך' משום שיש ברגליו יכולת לעלות ולרדת, לרדת ולעלות. תנועה שכזו מולידה הילוך ותזוזה. ההליכה מחייבת עליה וירידה, מעידה וקימה. היומרה להיות 'בלתי טועה' היא וויתור על זכות הקיום האנושי. החמצה חמורה של התכלית הנעלה ביותר, לעלות תמיד מדרגה לדרגה.
 
השאיפה הזו הופכת לחרדה של ממש כשמדובר בילדינו. אנו חשים בדחף בלתי נשלט להתוות את מהלך חייהם, מתוך ניסיון חיינו. מבקשים למנוע מהם לשגות, ולחסוך מהם צער. בפועל, אנו גורמים את ההיפך. כפי שאת ניסיון חיינו רכשנו מתוך כישלונות, כך הם, את ניסיון חייהם, יוכלו לקנות רק מתוך פסיפס של טעויות אנושיות.
 
היומרה לנהל את חיי ילדינו שוללת מהם את זכות הבחירה ואת חוויית החיים. השתדלות מוגזמת למניעת טעויות חונקת את רוחם המחפשת, ועלולה להפוך אותם לרובוטים.
 
מה בכל זאת ניתן וראוי לעשות עבורם?
 
הדבר הטוב ביותר שנוכל להעניק לילדינו הוא הדרכה: איך לעבור בשלום טעויות ולצלוח מכשולים. והשיעור הראשון בתחום מתחיל ברגיעה מוחלטת שלנו כהורים. אם לא נחשוש כל כך מטעויות אפשריות שלהם, גם הם לא יפתחו אובססיה שכזו. אם נשדר להם שלטעות זה בסדר ונכון, גם הם יתייחסו לכך בהתאם.
 
יש כאן גם שיעור לא פשוט של אמונה. הוויתור על ניהול מהלך חיי ילדינו הוא פעולה ברורה של התמסרות. מעין מסירת מפתחות לידי ההשגחה. הורה חרד הוא הורה המבקש לאחוז בשתי ידיו את עתיד ילדיו, ואין לנו יכולת שכזו. הדבר הבריא והאחראי ביותר שנוכל לעשות עבורם הוא, למסור את עתידם בידי ההשגחה. להניח לבורא עולם להתוות את דרכם. אין זה אומר התעלמות והפקרות מוחלטת, ממש לא. לא חסרים תחומי חיים בהם הנהגתו של ההורה חשובה וחיונית. הכוונה כאן היא לתחומים בהם גם אנו כהורים עומדים נבוכים ונעדרי יכולת. כאן דאגה וחרדה לא יעזרו, אמונה דווקא כן.
 
מותר להם לטעות
 
המתנה הגדולה ביותר שנוכל להעניק לילדינו, בגבולות הראויים והרצויים כמובן, היא הרשות לטעות. אדם שיודע לטעות יכול גם להעפיל ולטפס מעלה. אם נמנע מהם בכל דרך להיכשל ולמעוד, לעולם לא תהיה להם ההזדמנות ללמוד איך ללכת.
 
הליווי המומלץ בהחלט היא תפילה. זהו המעשה החיוני ביותר. מעבר לכך נוכל ללמד אותם איך לספוג נכון כל נפילה. התבודדות וחשבון נפש הם האמצעי היעיל ביותר לניצול ירידות לצורך עליה. מי שחייו מתנהלים מתוך שיחה מתמדת עם ריבונו של עולם, לעולם לא יפסיד מטעות. החיים מבוססים על טעויות אנושיות, וכשעושים כל צעד מתוך שיחה והתבודדות עם השם, גם צעדים שגויים הופכים כברת דרך להצלחה ועליה.
 
חינוך הוא מצווה, לא מושא דאגה וחרדה. הורה אמור להורות את הדרך הנכונה לילדיו, לא לחיות במקומם. חשוב מאוד שנזכור תמיד, שעם כל הרצון הטוב, לא נוכל לחסוך מילדינו את כברת הדרך אותה הם אמורים לחצות. לכל אדם מסלול חיים, ולכל מסלול תוואי מסוים, מפגשים ומאורעות שונים ומשונים. הטעויות האנושיות הן חלק בלתי נפרד מתגלית החיים, בתנאי שמתייחסים אליהן באופן הנכון. התייחסות נכונה לטעות, היא פתיחות שנובעת מענווה ומוכנות לקבל תובנה חדשה ועמוקה יותר. את החינוך הזה דווקא ניתן להעביר הלאה. ההתייחסות שלנו לטעויות ילדינו תעצב בעזרת השם גם את ההתייחסות שלהם בהתאם.