להיות מישהו אחר
אם הייתה לכם אפשרות, מי הייתם בוחרים להיות? או שמא הייתם מעדיפים פשוט להיות אתם? שרון רוטר לא מתבלבלת מהנוצץ והמוחצן.
בזמנו, כשיצא השיר שלי ארוץ אליך לרדיו וקיבל השמעות רבות, בד בבד, עם ההצלחה ופתיחת הדלתות, התווסף לו רובד נוסף שלא ממש לקחתי בחשבון. אולי זה היה כי הייתי צעירה מאוד, אולי כי הייתי אישה ואולי כי ככה זה בשואו ביזניס. אבל אם לפני שיצא האלבום הייתי עסוקה במסע מוסיקלי פנימי שעסק בחיפוש ומבע, אחרי שהוא יצא החיפוש הפך למבע חיצוני.
אני זוכרת ישיבה אחת עם מנהל של חברת תקליטים גדולה. לא הייתי חתומה אצלם, אך שקלנו להפיץ לחנויות את האלבום דרכם. תפקיד ההפצה הוא לתווך בין חברת התקליטים/ האומן לבין החנויות. בתקופה ההיא עדיין היו חנויות דיסקים בארץ ואנשים רכשו אלבומים, כמעט קשה להאמין שכך היה (או אולי קשה להאמין שהיום זה כבר כמעט ולא קיים).
בכל מקרה, אותו מנהל התווכח איתי רבות על התמונה שצריכה להופיע על עטיפת האלבום. כבר נכחתי בעבר בדיונים מסוג כזה אצל אומנים אחרים שעבדתי איתם, ובסופם כולם תמיד התקפלו לדעתו. במקרה שלי חשבתי אחרת ממנו – לקחתי צלמת מאוד אלטרנטיבית ואומנותית לצלם את העטיפה שלי, ובתמונה שבחרנו לעטיפה הקדמית הפנים שלי היו מכוסות לגמרי. הטיעונים של המנהל היו כולם נכונים, "לא מכירים אותך ואנחנו רוצים לחבר פנים לשירים" הוא אמר.
אבל אותי לא עניין להיות כמו כולם ולשים את פניי גלויות ונוצצות, ולהחצין את עצמי ככה. האמנתי במוסיקה ולא הרגשתי צורך להאכיל עם כפית. חשוב היה לי לבטא אומנות, גם בעטיפה. חשוב היה לי ללכת בדרך שלי.
אותו מנהל נעלב מאוד שלא הקשבתי לו. הוא היה גורו של המון אומנים באותה התקופה וכולם עשו כדברו. הוא מצידו לא יכול היה להכריח אותי, לא היה לנו חוזה והוא לא היה המנהל שלי. אבל מאותו היום הוא לא דיבר איתי כמעט, וגם "ירד" לו מהאלבום שלי והוא לא התאמץ יותר מדי לקדם אותו.
ישיבות נוספות באותה התקופה סבבו סביב חיפוש התדמית הנכונה בה ימתגו אותי. אני לא ממש הבנתי מה הם רוצים. איזה תיוג? מה זה תדמית? (הם חשבו על "נערת הרוק" החדשה…). כל ההתעסקות בחיצוניות מאוד צרמה לי. הרגשתי כמו בובה על חוט וזה מאוד נגד את הדרך שעשיתי, כי עד אז היה לי חופש מוחלט לבטא את עצמי בלי הגבלות חיצוניות. אפילו שהיה לי מנהל מאוד מאפשר, כזה שנחשב "אלטרנטיבי" ולא עניין אותו מיינסטרים, ואפילו שיכולתי בסופו של דבר להחליט על הכל, עדיין, מצאתי את עצמי עושה דברים שלא היו מדויקים לי.
מאמרים נוספים בנושא:
זה סבב סביב בגדים, איפור, סטיילינג, נראות – וזה אמלל אותי. עניין אותי לחפש בטקסטים ולחנים ביטוי למשהו פנימי, אבל זה ממש לא עניין אותי לשלב כמה בגדים ולנסות למצוא איזו שהיא אמירה בהם. הכל היה נשמע לי לא אמיתי, או במילים אחרות: שטויות במיץ עגבניות. הבעיה היא שכולם סביבי נתנו לשטויות הללו יותר מדי משקל, ואני אבדתי במסה הכללית. וזה מאוד תסכל אותי, עד שלבסוף בחרתי לוותר על הכל. הרצון לחתירה לאמת הוא שהכריע את הכף כשהחלטתי שאני מורידה את הדימר ועושה רק דברים שעושים לי טוב.
באותה תקופה התחלתי לעשות יוגה ומצאתי את האמת של הגוף. הגישה החדשה לאימון גופני לא הזכירה שום דבר שהכרתי עד כה. היא לא הייתה כוחנית ותחרותית ועסקה רק בפנימיות של הדברים. במובן הזה הרגשתי בפנים תחושה דומה כשיצרתי מוסיקה.
שנים אחר כך, כששמעתי לראשונה דיבורים מתורתו של רבי נחמן מברסלב, הרגשתי את אותן התחושות של אמת לא שכלית, אלא כזאת שמרגישים מבפנים כשהיא נכונה. אמת שמרחיבה ולא מכווצת.
עד היום אני משתדלת שזה יהיה המדד שלי להרגיש מה נכון לי – האם מה שאני עוסקת בו/ מה שאני שומעת/ רואה/ חווה – מקרב אותי לעצמי או מרחיק? גורם לי בהירות או בלבול? קלילות או כובד? שמחה או סבל? האם זה מכווץ לי את הבטן או מאפשר להרגיש חום נעים להתפשט שם? אם אני מרגישה צל של תחושה שלילית, אז זה לא נכון לי ולא כדאי לי להמשיך באותו כיוון.
זה נשמע פשוט וזה באמת ככה. אבל רק אם הולכים באומץ, מקשיבים ללב ולבטן ולא מאמינים לתדמית, לתיוג ולכל ההבל והשקר שיש לעולם הזה להציע לנו.
חודש אדר הוא הזמן הכי נכון לעסוק בפערים בין הפנים אל החוץ, לשחק קצת בלהיות מישהו אחר וכשנגיע לנקודה בה נסיר את המסכה נוכל לגלות שוב את עצמנו ביתר בהירות.
חודש טוב ושמח!
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור