להכניס את הביטלס למקווה

אני לא רוצה להפסיק לשמוע את
המוסיקה שאני אוהב ותמיד אהבתי, אני
רק רוצה שהיא תהיה… כשרה. להכניס
את הביטלס ועוד רבים וטובים למקווה.
 
 
מי שמכיר אותי, יודע שהייתי מכור לרוק קלאסי הרבה לפני שהרוק הקלאסי נהיה קלאסי.
 
זה התחיל ב-1967 כשהייתי רק בן ארבע! אמא שלי יום אחד הגיעה הביתה עם שני להיטים, הלהיטים של אותה תקופה – אחד של להקת הקופים "אני מאמין", והשני של להקת הביטלס "פני ליין". כששמעתי את שני השירים האלה בפעם הראשונה, אני מאמין שמשהו קרה לי במוח, הוא עבר איזה תהליך של התמכרות, משהו כמו 'המשחק כבר מכור'…
 
השירים המדבקים האלה, ההרמוניה ההדוקה, הגיטרות החשמליות ועוד תוספות משמעותיות – והכל בקצב שמח – הוזרקו ישר למוח ולנשמה שלי ותפסו אותי ברשת. ההתמכרות הייתה מיידית. הטעם המוסיקאלי שלי נקבע באופן החלטי ונחוש. זה המצב. אין דרך חזרה.
 
פתאום, רציתי עוד קצת מה"ממתקים"-שירים האלה. ותודה לכל השמרטפיות ההיפיות שהיו לי, קיבלתי אותם. הם מילאו את פסקול הטרום-בית-ספרי עם תופים כבדים, גיטרות בס, וגיטרות מתגעגעות מנגנות סולו שהרעידו לי את הנשמה. ילדים בגילי, מן הסתם, בשלב הזה התוודעו לדמויות מפורסמות מעולם הילדים… אבל אני, אני גיליתי את מוסיקת הרוק הקלאסי – את האייקונים החשובים בתחום, כמו להקת האבנים המתגלגלות, הבירדס, סטפן וולף, ואן מוריסון ועוד רבים משנות השישים, ובהמשך, גם את אלה של תחילת שנות השבעים – זמרים ולהקות כאחד.
 
ומעולם לא יצאתי מזה. לא משנה איזה שיגעון מוסיקאלי חולף היה באותה תקופה – דיסקו, פאנק – לא משנה – בשבילי הייתה זו תמיד מוסיקת הרוק הקלאסי. אפילו כשהתחלתי לחזור בתשובה בתחילת שנות ה-80, והגעתי ללמוד בישיבה בישראל אחרי שסיימתי את לימודיי בקולג', התענגתי על הביטלס ובוב דילן אחרי יום עמוס בלימודי הגמרא.
 
ככל שעשורי חיי התרבו, כך גם אוסף מוסיקת הרוק הקלאסי שלי. ואז, עלתה אותה בעיה, בעיה אחת.
 
יום אחד התעוררתי (סוף סוף) לעובדה שהמוסיקה שאהבתי ושאני אוהב כל חיי היא בדיוק ההיפך מהרצון והכיסופים שלי להתקרב להשם יתברך. שירים מלאי השפעה אלה, מוסיקה מהסוג הזה, הובילו אותי, במחשבות בעיקר, למקומות שכבר לא רציתי להיות בהם. מקומות שאני, כבעל תשובה וכיהודי שומר תורה ומצוות, כבר לא אמור להיות שם. נזכרתי בכל מה שאנו מבקשים מהשם בכל שבת ויום טוב בתפילת שמונה-עשרה של שחרית: "וטהר ליבנו לעובדך באמת"… ועד כמה שאהבתי את הרוק הקלאסי, ידעתי שהמוסיקה הזו לא עוזרת לי לטהר את ליבי ובטח לא להתקרב אל השם. ההיפך. אנחנו מדברים כאן על מוסיקת רוק. אנחנו מדברים על ז'אנר מוסיקאלי שיש לו מוטו לא פשוט ומאוד הרסני, מוטו שסחף (ויכול להיות שעדיין) למקומות מאוד שליליים – "סקס, סמים ורוקנ'רול'.
 
ולא רק, מוסיקה היא דבר מלא עוצמה ומאוד משפיע. היא משהו שמכניס כוח לנשמה. וככל שהרצון שלי להתקרב אל השם גדל והתחזק יותר ויותר, רציתי לגלות זהירות בכל התחומים כולל בתחום המוסיקה, להיות זהיר עם מה שאני מזין את הנשמה במקביל למה שאני מזין את הגוף.
 
רבי נחמן מברסלב כותב בספרו המפורסם "ליקוטי מוהר"ן" (ח"א, ג) על כוח הניגון והשירים: "הנה, מי ששומע נגינה ממנגן רשע, קשה לו לעבודת הבורא, וכששומע ממנגן כשר והגון, אזי טוב לו… נמצא, מי שהוא כשר נמשכת הנגינה שלו מן השתי ציפורים חיות טהורות. וכתוב בזוהר (ויקרא נג, ע"ב) שהשתי ציפורים הנ"ל יונקים מאתר דנביאים ינקין (מהמקום ממנו יונקים הנביאים). לכך נקרא המנגן חזן, מלשון חזון, היינו לשון נבואה, כי לוקח הנגינה מאתר דנביאים ינקים. וכשהמנגן הוא רשע, אזי הוא לוקח הנגינה שלו מהציפורים אחרות שבקליפה (כוחות הטומאה)…"
 
מוסיקה מאדם כשר מעוררת באדם השראה, רצון לעבודת הבורא, ומקרבת אותו. אז איך התמכרות למוסיקת רוק קלאסי מסתדרת עם דברים כאלה? רציתי שהמוסיקה שאני שומע תעזור לי להתחזק ולחזק את הקשר שלי עם הבורא, לא למנוע אותו, לא לעכב. אבל מצד שני, אני לא רוצה להפסיק לשמוע את המוסיקה שאני אוהב ותמיד אהבתי, אני רק רוצה שהיא תהיה… כשרה.
 
למזלנו, מוסיקת רוק קלאסי כשרה אכן קיימת בנמצא. ורובה, מדהימה, נפלאה וערבה לאוזן.
 
למעלה מעשור (ואולי גם יותר) אנו נחשפים לזמרים/להקות מוכשרים ומעוררי השראה, אנשים עם יראת שמים (שרובם מישראל) כמו: עדי רן, אודי דוידי, גבריאל חסון, אברהם אבוטבול, יוסף קרדונר, שולי רנד, מיכאל עובד, אהרון רזאל, המדרגות, להקת המושב… חלק קטן מרשימה ארוכה ומעניינית.
 
אז במקום שירים על הצד האפל של הירח ובנות עם עיניים חומות, אפשר ליהנות ממוסיקת רוק קלאסי מתוקנת ומאוד מקרבת להשם. ומילות השירים? פסוקים מהתהלים, משניות, מהתנ"ך ומהליקוטי מוהר"ן של רבי נחמן מברסלב ועוד.
 
השיר "תהילה לדוד" של אברהם אבוטבול, למשל, נשמע כמו קטע לקוח מאחד האלבומים המפורסמים של הפינק פלויד מ-1969. שמעון לוי בשירו "יחד נלך" מזכיר את הבלדות של אריק קלפטון מהסבנטיז. ומשה לוי, בדיסק שלו "כל השירים", ממש משתמש במוסיקה של אחד הלהיטים של הבירדס מ-1965, שמבוסס על דבריו של קהלת (ג, א-ח) ומחליף את המילים באנגלית למילותיו של שלמה המלך בעברית.
 
למעריצים של הביטלס, מצאתי את גיל עקיביוב. שירו "באתי לגני" מזכיר מלודיה של הביטלס. כך גם שירו "אשרי האיש", "צחוק ילדים" ועוד.
 
מבחינה מוסיקאלית, זה כמו להכניס את הביטלס למקווה. זה נעים לאוזן, ובעיקר, לנשמה, כי זו מוסיקה יהודית, מוסיקת נשמה.
 
רוצים גם בלוז-רוק? יש לייזר לויד, שמזכיר את השירים של שנות ה-60, כמו פליטווד מק ועוד.
 
בקיצור, בשבילי, מוסיקת הרוק הקלאסית-יהודית היא מתנה גדולה. היא מאפשרת לי להתרחק בלי שום רגשות אשמה מהמוסיקה "הלא קדושה", ולהתענג ממילים של דוד המלך או רבי נחמן מברסלב. ליהנות מניגונים כשרים שיש להם כוח עצום להבעיר את הלב ולמשוך אותו לעבודת השם, כמו שאומר רבי נחמן מברסלב (שיחות הר"ן).
 
ורבי נתן מברסלב אומר (ליקוטי הלכות, נשיאת כפיים ה, ו): בעולם הגשמי הזה, בעיקר אם חטאנו והתרחקנו מאוד מאוד מהשם, הדרך העיקרית לקשר עצמנו אל השם היא הניגונים והשירים.
 
לאלה מאיתנו המעדיפים מוסיקת רוק קלאסי, יש מזל. ההיצע גדול, מעורר השראה ובהחלט דבק במטרה הראשונית שלו – לקרב אותנו לבורא עולם בעזרת הניגון והשיר.