להרגיש כמו כולם
איך אפשר לנצל את אפקט העדר, ההרגשה של להיות כמו כולם, על הצד הטוב ביותר בלי לפגוע בערכים שלנו ובסובבים אותנו? שרון רוטר על האפקט וההתנסות מול הטיעון המנצח.
לבת הבכורה שלי יש טלפון משלה. אני שונאת את זה, ועם זאת, מרגישה שאין לי ברירה אלא להשלים עם המצב.
אני זוכרת כשהייתי קטנה, אמא שלי לא הרשתה לי לראות את הסדרה "דיינסטי" (שושלת – בעברית). בבוקר, למחרת הקרנת הסדרה בטלוויזיה, הייתי מגיעה לבית הספר ומרגישה החמצה איומה כשכולם דיברו על העלילה ואני לא הייתי בעניינים. היה נדמה כאילו לכולם מותר ורק לי אסור. אני לא יודעת איך אמא שלי עמדה בהפצרות שלי, כנראה היא הייתה מהסוג שאינו נכנע לטיעון "כולם" – לכולם יש, כולם רואים, כולם הולכים ורק אני לא…
בדיעבד, היום אני מבינה ומעריכה את אמי, אבל זה לא סותר את העובדה שלחלק מהתחושות החזקות שהרגשנו כילדים יש השפעה עלינו כהורים. אמא שלי הייתה בטוחה ונוקשה – כשהיא אמרה "לא" זה היה לא ואי אפשר היה לשנות את דעתה. שוב, בדיעבד, אני מעריכה את הביטחון שלה, ויודעת גם שלא קל לגדל שלושה ילדים כשאת אם חד הורית בכלכלה מצומצמת ובלי אלוקים, תורה ומצוות.
ובכל זאת, ההשפעה של התחושות הקשות שעלו בי בגלל חוסר צדק ושוויון משפיעה עלי עד היום, ובעיקר, משפיעה על החינוך שלי. אני לא מסוגלת להכיל את העובדה שכולם הולכים לבאולינג ורק הבת שלי לא תלך, או שכולם יצאו למסע בבני עקיבא ורק שלי לא תצא, או שלכולן יהיה טלפון ולבת שלי לא. אני פשוט לא יכולה.
נכון שהטיעון "כולם" הוא לאו דווקא טיעון מנצח, ונכון שיש אמא אחת או שתיים שזה לא משפיע עליהן, אבל אני לא כזאת. אצלי "לא" זה אולי. אני לא יכולה להיות כה נוקשה, לא יכולה לאטום את אוזניי לטיעונים שיעלו מצד ילדיי. זה נראה לי חוסר כבוד בסיסי, גם אם זה מונע מרגשות העבר.
מאמרים נוספים בנושא:
פעמים רבות המודעות ללמה אנו פועלים כמו שאנו פועלים לא מבטלת את המעשים שלנו, כי זה כמעט אוטומטי, מן ברירת מחדל.
ההשלכות של אי החזקת סלולרי בחברה שלנו הן רבות – במסגרת האולפנה של בתי לא מרשים להוציא טלפונים בזמן ובשטח בית הספר, ועם זאת ישנו שיעור של פעילות עם הטלפון (מבוקרת). כמובן שילדה שאין לה מכשיר תקבל את המכשיר של המורה, אבל היא תרגיש את השוני והזרות, ובגיל הזה זאת התחושה הכי גרועה מבחינתן.
גם התקשורת ביניהן היא בהודעות ובקבוצות. מי שלא בקבוצה לא יודעת על פעילויות והתארגנויות רבות, היא כביכול "לא בעניינים".
אני מבינה ומזדהה עם התחושות של בתי, רוצה שהיא תרגיש חלק, שתהיה מקובלת ואהודה כי אני יודעת שהיא חברותית ושזה מאוד משמעותי עבורה. מצד שני, מאוד קשה להיות בפיקוח ושמירה על המכשירים הללו.
איך אפשר לנצל את אפקט העדר ולנצח גם כש"כולם" הוא לאו דווקא הטיעון המנצח?…
לפני כמה ימים קראתי בסתר את ההודעות ששלחו לה. מצאתי שם הודעות מבנים שמבקשים להיות איתה בקשר. היא מצידה דחתה את כולן. כל כך הייתי גאה בה, וגם גאה שהיא אהודה ומבוקשת. ממש התרגשתי שרוצים את הבת שלי, אפילו שהרגשתי קצת אשמה שזה מה שאני מרגישה במקום בהלה ופאניקה. אולי זה בגלל העבר שלי נטול ההגדרות שיש בי היום, ואולי זה בגלל שהיא הגיבה כמו שהגיבה דבר שאפשר לי להירגע ולנוח על זרי הדפנה.
אבל כשהיא גילתה שקראתי את ההודעות שלה היא הרגישה שחדרתי לה לפרטיות. באתי אליה הפוך על הפוך וגיליתי לה שזה ריגש אותי שהיא מחוזרת. באותו רגע כל הכעס שלה נעלם והיא רק אמרה: "ראית איך נפנפתי אותם? רק פעם הבאה אמא אל תעשי את זה מאחורי גבי, תבקשי ממני לקרוא ונעשה את יחד".
נדהמתי שזה עבר כל כך חלק, ושמחתי שהשם הטוב עזר לי לא לצאת מפרופורציה.
החינוך של הנוער שלנו היום הוא על סף הבלתי אפשרי. אך בכל פעם שמגיעים לעמק השווה בין הרצוי למצוי, בין החומר לרוח ובין עבודת השם וקיום המצוות להבלי העולם הזה, אני מרגישה שלמה יותר ומלאה בהודיה. זאת בעיניי גאולה שהיא כבר כאן ועכשיו.
* * *
שרון רוטר, מוסיקאית יוצרת זמרת וכותבת, מקדמת נשים יוצרות. רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור