להתעורר מתוך הדולרים

רק אחרי שחטפנו אבן בראש, אנו
נזכרים להרים את העיניים למעלה
ולראות מי מעיז לזרוק עלינו אבנים,
מי מפריע לנו בשגרת החיים, כי כל
עוד מדובר בדולרים אז "הכל בסדר".

סיפר פעם אדם שנתקע במרומי בניין בן 50 קומות ללא יכולת יציאה: "הייתי אובד עצות ולא ידעתי כיצד אני יוצא מהמקום. לבסוף גיליתי תושייה והחלטתי לזרוק מהחלון דולר, הצצתי לראות מה קורה למטה והאם תהיה תגובה מצד הולכי הרגל כשיראו את הדולר, אז יישאו מבטם אל על ואוכל לבקש את עזרתם. אך אפס, הראשון שראה את הכסף הרימו כלאחר יד, דחף אותו לכיסו והמשיך הלאה בדרכו. חשבתי לעצמי, אולי זה בגלל שזרקתי רק דולר אחד. אז שלפתי מכיסי שטר של 100 דולר (!) והעפתי למטה בתקווה לתגובה כלשהי… הו, כעת רצו לעבר השטר יותר אנשים בניסיון לתפוס אותו ולהלאימו לעצמם. בסוף, הזריז מביניהם זכה בו. אך שוב, כולם ממשיכים הלאה, אפילו לא מעיפים מבט קל למעלה לראות מיהו האלמוני שזורק את הכסף לעברם. בהחלטה של רגע, חפנתי בידי כמה אבנים קטנות והשלכתי אותן בתנופה למטה. הפעם הסיפור השתנה – כל האנשים שקיבלו מכה והרגישו את נחת האבנים על בשרם, הרימו בו ברגע את ראשם ובכעס רב צעקו: ‘מי זה שם למעלה, תפסיק לזרוק אבנים…’"

יכול להיות שהסיפור הזה התרחש במציאות ויתכן שלא. אך לנו הוא מהווה מסר נוקב – כשהשם יתברך מיטיב איתנו ונראה שהכל ‘דופק’ כמו שצריך: ילדים, פרנסה, בריאות ובקיצור – חיים טובים, אז אנחנו אומרים: "זה מצב נורמאלי, זה נוהג העולם, בן אדם עובד – יש לו פרנסה, לא?" אתה קם כל בוקר לתוך גוף מחודש וזה נראה לך שכך צריך להיות. האם אתה יודע כמה אנשים לא זכו לקום בבוקר? כמה מתמודדים עם ניסיונות כה קשים וכמה זוגות משוועים לקול תינוק שיצהיל את ביתם ויציפו באור יקרות? כולם ממשיכים הלאה במרוץ החיים ומשדרים "עסקים כרגיל". אבל, כשבאים ניסיונות ומצבים לחוצים שלא התכוננו אליהם – אז – כן, רק אז, אנו נזכרים להרים עיניים למעלה ולראות מי מעיז לזרוק עלינו אבנים, מי מפריע לנו בשגרת החיים. אהה.. אז נזכרים שיש השם בעולם והוא מסובב כל הסיבות, הוא הביא עלינו את הצרה כדי שנישא אליו עיניים, שניזכר בקיומו.

אבל למה להגיע למצב כזה? תגידו אתם, למה? מדוע אי אפשר להתעורר ולהתקרב לקב"ה מתוך הטובות וההשפעות? הבה ניזכר בהשם יתברך מעתה, נבין את קריאתו ונפנים את המסר. שלא כמו אותם נערים שעמדו באמצעו של כביש ושיחקו להנאתם כשלפתע הגיחה מן העיקול מכונית, הנהג שראה אותם צפר לעברם שוב ושוב אך אין מענה. כלומר, הנערים לא מפנים את השטח. לאחר כמה צפירות שחזרו ונשנו, הסתובב אחד הנערים וקרא לעבר הנהג: "שמענו, תפסיק לצפור". ענה לו הנהג: "יופי ששמעתם אך זה לא מספיק – אני צריך שגם תזוזו!"

השם יתברך שולח לנו משמים סימנים שונים, מעין צפירות שבאות לרמוז: "בניי, חיזרו אלי, אני חפץ בקרבתכם". אך אנו ממשיכים כרגיל וכביכול אומרים: "בסדר, השם שמענו…", אבל זה לא מספיק, צריך גם לזוז, כלומר להמשיך ולהתקדם בדרך העולה מעלה. השם מצפה לשמוע אותנו קוראים אליו – "אבא". זוהי הנחת הגדולה ביותר לאבא – לשמוע שבנו קורא לו, מכיוון שזה מחדיר בו את הידיעה שילדו בוטח בו וסומך עליו. המשוב מצד הילד נותן לאב כוחות להמשיך ולתמוך בו ביתר שאת.

מסופר על רבי ישעיה ברדקי שהיה רב חשוב מחכמי פולין, ולאחר מכן כיהן כרב גם בארץ ישראל. אחרי מות אשתו הראשונה גמלה בליבו ההחלטה לעזוב את הגולה ולהשתקע בארץ הקודש. אמר ועשה, הוא לקח את בנו ובתו עימו ויחדיו עלו על האונייה העושה את דרכה לארץ ישראל. רוב הדרך עברה בשלום וחופה של חיפה כבר נראה מרחוק. אך אז, החלה רוח סוערת לנשב והרימה את הגלים לגובה עצום. במשך מספר דקות התמודדה הספינה ונעה כשיכורה בינות למים השוצפים וקוצפים, אך לבסוף גברו הם עליה והיא נבקעה והחלה לשקוע במצולות. חלק מן האנשים טבעו עימה, וחלק, ששפר עליהם גורלם, תפסו קורת עץ שניתקה מן האונייה ונתלו עליה. כך קרה גם לרבי ישעיה וכשבנו ובתו הקטנים אוחזים בו החל לשחות. החוף שלא היה כל כך רחוק נראה עתה כמתרחק יותר ויותר. לאחר שחייה מאומצת ללא הפסקה, במשך זמן כה רב, חש רבי ישעיה כי כוחותיו כלים והוא לא יכול להמשיך יותר. בצער ויגון רב הודיע לילדיו כי לא יוכל להמשיך עוד במסע כששניהם עליו, אז התפתח דיון הלכתי מי מהילדים צריך להינצל. הרב ניסה לדלות מזיכרונו מה ההלכה אומרת לגבי מקרה כזה ולבסוף נזכר שהתורה מכריעה לצד הבן שלומד תורה. כשדמעות בעיניו נפרד מבתו הקטנה: "את הולכת להתקרב עתה ביתר שאת לקב"ה. אנא העתירי בעדנו להצלחתנו. סליחה בתי שאני עוזב אותך כאן בלב ים, היי שלום יקירתי". וכך נשמטה ידו מידה והוא החל מחדש לשחות כשרק בנו עליו. לפתע פילחה זעקה מחרידה את הדממה: "א-ב-א", הילדה קראה בכל כוחה "אל תעזוב אותי כאן לבד, אני לא רוצה למות". קריאה זו שנבעה מעומק הלב הזרימה ברב כוחות מחודשים ושוב הוא תפס בבתו ולאחר זמן מה הגיעו בשלום אל החוף.

גם אנו נצעק בכל כוחנו לאבא שבשמים ובעיתות שבהן אין מילים אפשר רק לזעוק מקירות הלב: "אבא, אל תעזוב אותי! אני לא יכול לבד…" והשם יתברך ברוב רחמיו לבטח יאחז בנו ולא ייטוש אותנו לנצח נצחים.

שנזכה תמיד להתעורר רק מתוך ה"דולרים" ולא מתוך ה"אבנים" והשם ישפיע עלינו השפעות טובות עד בלי די, אמן!