שרים לחופש – פרשת השבוע בשלח
פרשת השבוע בשלח: שבת שירה, עם ישראל יוצאים אל החופש המיוחל. פרשנות מיוחדת של רבי נחמן מברסלב עם אמונה, תפילה ועוד...
חכם לב – יקח מצוות
נתאר לעצמנו נער שקיבל סכום כסף במתנה, והרשות בידו לקנות לעצמו כל מה שיחפוץ. הוא יוצא למרכז קניות גדול שבו יש חנויות ודוכנים לרוב לממכר ממתקים וצעצועים. כמו כן אפשר לרכוש שם ספרי קודש, ספרי קריאה, דברי מאכל, בגדים ועוד. הוא עומד נבוך, מתלבט מה לקנות והיכן, כדי להשתמש בכסף באופן הכדאי ביותר. לפתע הוא רואה אדם עני המבקש נדבה מהעוברים והשבים. האם יעלה על דעת הנער לתת את הכסף שבידו לעני? יש להניח שאפילו אם תעלה על מחשבתו אפשרות כזו, הוא מיד יאמר לעצמו: אינני חייב לפרנס את העניים שהרי הכסף ניתן לי לצרכי האישיים.
מצב דומה לזה, מצוי גם בקרב בני אדם מבוגרים. כאשר מזדמן להם סכום כסף שאינו נחוץ להם לצרכי היום-יום, הם מתלבטים בשאלה כיצד ינוצל הכסף באופן הטוב והמועיל. כל אחד לפי רצונותיו: אחד ישקיע בחשבון הבנק שלו, אחד ירכוש מוצר כזה או אחר, ויש כאלה שיאמרו שההשקעה הכדאית ביותר היא לעשות מעשה צדקה, ולכן הם ילוו את הכסף לבני אדם הזקוקים להלוואה, או יתרמו חלק מהסכום למטרה זו.
ברור שהנסיון בשני המקרים הוא גדול, וההחלטה להעדיף את "ההשקעה" בשוק המצוות על פני ניצול ההזדמנות לרכוש מותרות או להתעשר, היא קשה. גם בתוך עולם המצוות אנו נתקלים לעיתים במצוות חביבות וקלות מול מצוות שקשה לקיימן, ואנו נדרשים להחליט איזו מצווה אנו מעדיפים לקיים. גם זו החלטה קשה. כיצד אם כן יש לנהוג במקרה כזה, נוכל ללמוד זאת ממשה רבנו.
המדרש מגלה לנו כיצד זכה משה רבנו לזכות הגדולה, שהקב"ה בכבודו ובעצמו התעסק בקבורתו. וזו לשון המדרש: ולמה זכה משה שהקב"ה נתעסק עימו? אלא בשעה שירד למצרים והגיע זמן גאולתן של ישראל, כל ישראל היו עסוקים בכסף וזהב, ומשה היה מסבב את העיר ויגע שלושה ימים ושלושה לילות למצוא את ארונו של יוסף, שלא היו יכולים לצאת ממצרים חוץ מיוסף. למה? שכך נשבע להם בשבועה לפני מותו שנאמר: "וישבע יוסף את בני ישראל לאמור" (בראשית נ).
כאשר משה נתייגע פגעה בו סגולה (במסכת סוטה יג מובא שהיתה זו סֶרָח) וראתה שמשה עייף. לכן אמרה לו: אדוני משה, למה אתה עייף? אמר לה: ג' ימים וג' לילות סובבתי את העיר למצוא את ארונו של יוסף, ואין אני מוצא אותו. אמרה לו: בוא עמי ואראך היכן הוא. הוליכה אותו לנחל, אמרה לו: במקום הזה עשו ארון של חמש מאות כיכרים והשליכוהו בתוך הנחל החרטומים והאשפים. וכן אמרו לפרעה: רצונך שלא תצא אומה זו מכאן לעולם, העצמות של יוסף אם לא ימצאו אותן עד עולם, אינם יכולים לצאת. מיד עמד משה על שפת הנחל ואמר: יוסף, יוסף, אתה ידעת היאך נשבעת לישראל: "פקוד יפקוד אתכם אלוקים" (בראשית), תן כבוד לאלוקי ישראל ואל תעכב גאולתן של ישראל. מעשים טובים יש לך, בקש רחמים לפני בוראך ועלה מן התהומות.
מיד התחיל ארונו של יוסף מפעפע ועולה מן התהומות כקנה אחד. לקח אותו משה ושם אותו על כתפו והיה סובל אותו, וכל ישראל אחריו. וישראל היו סובלים את הכסף והזהב שנטלו ממצרים, ומשה סובל ארונו של יוסף. אמר לו הקב"ה: משה, אתה אומר שדבר קטן עשית? חייך, החסד הזה שעשית גדול הוא, ולא השגחת לכסף ולזהב. אף אני אעשה עמך החסד הזה ואתעסק עמך (דברים רבה, יא).
במסכת סוטה (יג:) נאמר: בוא וראה כמה חביבות מצוות על משה רבנו – שכל ישראל כולם נתעסקו בביזה, והוא נתעסק במצוות (בעצמות יוסף), שנאמר: "חכם לב יקח מצוות" (משלי י). לכאורה יש להבין: וכי שאר ישראל אשר עסקו באותה שעה בביזת מצרים לא קיימו מצווה, והרי ניצטוו על כך מפי הגבורה: "ויאמר ה' אל משה דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב" (שמות יא)?
והתשובה לכך מובאת בספר "בין אדם לקונו": מצוות רבות מזדמנות לבני אדם על כל צעד ושעל, אך לא הכל מבינים ויודעים להעריך ערכה של מצווה וכמה מאמץ כדאי להשקיע בה. לעיתים קרובות נמשכים מקיימי המצוות להעדיף קיום מצווה שקל ונעים לקיימה, על פני מצווה שיש להתייגע בקיומה. רק "חכם לב" היודע ומבין בחן ערכה של מצווה, "יקח מצוות" גדולות ויקרות. כך נהג משה רבנו, כאשר כל ישראל עסקו במצוותם הפרטית הנעימה וה"משתלמת", הוא עסק בצרכי הזולת מתוך עמל ויגיעה.
כאן מתגלה סודו של משה רבנו, בחכמת ליבו ראה את גודל המצווה של ההתעסקות בעצמות יוסף והשתוקק לקיימה. לשם כך ויתר על ביזת מצרים והתייגע יגיעות רבות במציאת ארונו של יוסף ובנשיאתו. לעומתו, אדם אחר היה מתייאש מיד ואומר: כיצד אוכל למצוא את ארונו של יוסף, והיה מעדיף להתעסק בביזה.
יש כאן לקח גדול עבור כל אחד ואחד מאיתנו. במקרים רבים אדם נמנע מעשיית מצוות ומעשים טובים, בנימוק שאין הדבר לפי כוחותיו. אך האמת היא שהוא מסוגל, רק שאינו רוצה. לפיכך אין כאן חוכמת לב דהיינו רצון פנימי, אלא שפתותיו מביעות רצון מדומה. כאשר הרצון הוא חיצוני ומדומה, נראים בעיניו ענייני התורה והמצוות כהר גדול שאי אפשר לכובשו. כל אחד נדרש להיות חכם לב, כי מצוות יש לקיים בשמחה ובחשק מתוך הכרה פנימית בערכה הגדול של כל מצווה ומצווה. כל מי שעבודת הבורא היא נטל ומשא כבד עבורו, אינו רואי לתואר "עובד ה'" והוא רחוק מלקיים את רצון ה'.
תפילה – מהדברים העומדים ברומו של עולם
חז"ל אמרו על התפילה שהיא מהדברים "העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם" (ברכות ו:). ידוע ידעו חכמינו ז"ל שאנשי כנסת הגדולה אשר התקינו את תפילת שמונה עשרה, גנזו בתוכה אוצרות נפלאים. באומרם: "ובני אדם מזלזים בהם" – לא התכוונו חז"ל לזילזול במובן המקובל של ביזוי והשפלה, חלילה. משמעות הזילזול בנידון היא אי מתן חשיבות במידה הראויה. כל זמן שהאדם אינו משכיל להעריך כראוי את גודל ערכה של התפילה, הוא נחשב למזלזל בה. עובדה זו נובעת מתוך חוסר הכרה באוצרות הטמונים "בארמון" התפילה. כמו כן מונים הם את התפילה בין הדברים הצריכים חיזוק (ברכות לב:), ואומר שם רש"י: "שיתחזק אדם בהן תמיד בכל כוחו". רבות הן הדרכים לחיזוק התפילה. אפשר לעשות זאת על ידי עיון במהות התפילה, או על ידי לימוד ביאור מילותיה. יתכן גם לעמוד על ההכרח ועל התועלת שבה, או לעורר את הרגשי הלב ואת המיית הנשמה לשפוך את צקון לחשנו לפני בורא עולם.
תפילה אינה אמצעי, אלא מטרה לכשעצמה
דוד המלך ע"ה אומר (תהילים קט): "ואני תפילה", ומפרש "המצודות": "אני איש תפילה". דבר הבא ללמדנו שתפילה הינה דבר היכול להוות הגדרה למהות האדם. הגדרה זו מעידה על קשר מיוחד בין האדם לבין התפילה, והדבר אומר דרשני. כיצד קיום חובת התפילה, הופך את המתפלל להיות "איש תפילה"? הרי, לפי התפיסה הרווחת בקרב הציבור, תפילה אינה אלא אמצעי להצלת אדם מצרות וממצבים קשים. כיצד אם כן, אמצעי זה יתפוס מקום כזה נכבד בסולם ערכיו של האדם, עד שאפשר יהיה להגדיר בני אדם מסויימים כ"איש תפילה"? – התפילה הינה מטרה לעצמה, והצרות באות לעולם כדי להביא את האדם לתפילה. לו היה מתפלל האדם כל הזמן, בכך היה חוסך מעצמו צרות רבות.
כמקור לתפיסה זו, היה מצביע על דברי חז"ל הפסוק: "ופרעה הקריב" (פ' בשלח), וזו לשון המדרש: ומהו פרעה הקריב – אלא, שהקריב את ישראל לתשובה שעשו…כיון שראו ישראל שהיו מוקפים מג' רוחות, הים סוגר והשונא רודף והחיות מן המדבר, תלו עיניהם לאביהם שבשמים וצעקו לקב"ה, שנאמר: "ויצעקו בני ישראל אל ה'". ולמה עשה הקב"ה להם כך – אלא, שהיה הקב"ה מתאווה לתפילתן.
בני ישראל כשהיו במצרים והיו משעבדים בהם, התחילו צועקים ותולים עיניהם לבורא עולם, שנאמר: "ויהי בימים הרבים ההם ויזעקו" (שמות ב). מיד – "וירא אלוקים את בני ישראל" – התחיל מוציאם משם ביד חזקה ובזרוע נטויה. והיה הקב"ה מבקש לשמוע את קולם פעם אחרת ולא היו רוצים. מה עשה – גירה לפרעה לרדוף אחריהם, שנאמר: "ופרעה הקריב". מיד – "ויצעקו בני ישראל אל ה'". באותה שעה אמר הקב"ה: לכך הייתי מבקש, לשמוע קולכם, שנאמר: "יונתי בחגוי הסלע השמיעיני את קולך" (שיר השירים ב). השמיעיני קול אינו אומר, אלא השמיעיני קולך – אותו הקול שכבר שמעתי במצרים. (שמות רבה כא).
מדברים אלו ברור, שרדיפת פרעה אחרי בני ישראל נועדה לעוררם להתפלל אל ה', כי ה' מתאווה לתפילתם של ישראל. אילו היו בני ישראל פונים מעצמם אל ה' ומתפללים, היו חוסכים מעצמם את רדיפת פרעה ואת הפחד והאימה. מכאן אנו למדים על מקומה ועל תפקידה החשוב של התפילה – מלבד עצם סגולתה כמבטלת גזירות, היא מטרה לכשעצמה. הקב"ה מבקש לשמוע קולנו, רוצה שנבקש ממנו צרכינו ושנפנה אליו בכל עת. זוהי משמעות איש תפילה, אדם שמתפלל תמיד אל ה', כזה היה דוד המלך – "ואני תפילה".
נזר הבריאה – תולה תפילתו בבוראו
הגמרא בשלהי מסכת יומא (עו.) אומרת: "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בר יוחאי: מפני מה לא ירד להם לישראל מָן פעם אחת בשנה? אמר להם: אמשול לכם משל, למה הדבר דומר – למלך בשר ודם שיש לו בן אחד, פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה ולא היה מקביל פני אביו אל פעם אחת בשנה. עמד ופסק מזונותיו בכל יום, והיה מקביל פני אביו כל יום. אף ישראל – מי שיש לו ארבעה וחמישה בנים היה דואג ואומר שמא לא ירד מָן למחר, ונמצאו כולם מתים ברעב. נמצאו כולם מכוונים את ליבם לאביהם שבשמים.
ירידת המָן באופן שבכל יום יקבל האדם רק מה שהוא זקוק ליום אחד, נועדה להפנות את ליבם של ישראל אל אביהם שבשמים. נתאר לעצמנו ראש משפחה במדבר קם בבוקרו של יום וחפץ להאכיל את עולליו. הוא מחפש אוכל בכל פינה בבית, בחצר, אצל השכנים ולא מוצא פירור. גם לקנות אוכל אין באפשרותו. בני הבית רעבים ושואלים ללחם. מה יעשה? לא נותרה ברירה אלא אחת – לפנות לבורא עולם מוציאנו ממצרים, ולהתחנן לפניו שיחוס עליו וישוב להוריד את המָן גם למחר. זוהי צורתו השלימה של האדם – עיניו נשואות השמימה בדרך קבע, בפנייה אל הבורא שייטיב עימו ויספק לו כל צרכיו. לכן נברא האדם חלש ונצרך יותר מכל היצורים, אף על פי שהוא נזר הבריאה. כי דווקא בגלל מעמדו המיוחד בין הנבראים, מתאווה ה' לתפילתו שבה הוא יביע את הכרתו בתלות המוחלטת שלו בבורא עולם. כל זמן שאינו מכיר בטובה, הרי הוא כבעל חיים. כי 'מותר האדם מן הבהמה' – הוא הכרה בבוראו. בכל פנייה מתחדשת הכרה עמוקה יותר, וזוהי ההטבה הגדולה ביותר שמיטיב ה' עם ברואיו – הזכות להכירו.
התפילה מטהרת ומזככת את האדם
חז" אמרו שהתפילה עומדת ברומו של עולם. ביאר זאת הסבא מקלם זצ"ל: "עולם" – משמעו האדם, שהוא עולם קטן. אם כן, נמצא, שהתפילה עומדת ברומו של האדם, דהיינו, מרוממת אותו ומביאה אותו למיצוי תכליתו בעולמו. על האדם לבקש על כל דבר קטן או גדול – ואז מתבטלת הגאווה והחמדה, מתבטלות גם הקנאה והשנאה וכל שאר המידות המגונות הממלאות את האדם. כי אז הוא שמח בחלקו ואינו חומד נחלת אחרים, נותן שבח והודאה ליוצר הכל על החסד שגמלו, ושהוא עתיד לעשות עימו ועם כל בני ביתו. – וכל זה נוגע באשר ל"סור מרע". ובמה שנוגע "לעשה טוב" – מתעלה האדם בתפילותיו עבור העולם כולו. כמו כן הוא חש בצערו של כל אחד ואחד, הן בצרכיו הגשמיים והן בענייניו הרוחניים. על כל דבר ודבר הוא מתפלל בלשון רבים, ואף מודה ומשבח בלשון רבים, גם לענייני ההווה וגם לענייני העתיד.
ברומו של עולם התפילה
"הביאני המלך חדריו, נגילה ונשמחה בך" – הצצנו מעט ואף התרשמנו על חשיבותה הנפלאה והעליונה של התפילה, למעשה הצצנו אל הקודש פנימה. התרשמנו מגודל עוז חפצו של הבורא בטובתנו, ובהתאוותו עקב זאת לתפילותינו. נוכל להבין מכך, שאם נתבונן מפעם לפעם, במהות התפילה, ונסקור בקצרה את מעלותיה, יהיה בזה כדי לרומם אותנו. כך נתעורר לתפילה מתוך הכרה שהיא מן הדברים העומדים ברומו של עולם – ברומו של האדם.
שירת הים – שירת מרים, בתופים וריקודים
לאחר קריעת ים סוף שרו בני ישראל את שירת הים. מרים לקחה את התוף בידה ויצאה עם הנשים בשירה וריקודים. מדוע היתה שירת הנשים נעלית משירת הגברים? ולמה חשו הן שמחה רבה יותר להיגאל?
נשות ישראל קיבלו קרדיט גדול על תרומתן לגאולת מצרים. חז"ל אמרו: "בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים". נשות ישראל היו נשים צדיקות, יוזמתיות, נחושות ודבקות במטרה. לאורך כל תקופת הגלות הקשה התאפיינו הנשים בהתמודדות מופלאה עם הקשיים מתוך אמונה. הן עודדו את בעליהם העובדים בפרך, והן המשיכו ללדת ילדים ולגדל אותם במסירות למרות הגזירות הנוראות על הילודה. וזה המשיך לבוא לידי ביטוי בכל מהלכי הגלות והגאולה.
כאשר הגיעו בני ישראל לשפת ים סוף, והבינו שמצרים רודפים אחריהם, הוכיחו בני ישראל בפעם הראשונה את חולשת אמונתם. הם צעקו למשה: "המבלי אין קברים במצרים, לקחתנו למות במדבר, מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים". נשות ישראל, לעומת זאת, כבר היו מצויידות בתופים שלקחו ממצרים, בשל בטחונן שהקב"ה יחולל ניסים גדולים והן ירצו להודות לו בשירה. על רקע חולשת הגברים מתחדדת עוצמת האמונה הנשית. מאמר חז"ל: "בזכות האמונה נגאלו אבותינו", משלים את המאמר הראשון: "בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו". שהרי האמונה חזקה יותר אצל נשים. הניסים הגדולים התרחשו, כפי שכולם יודעים. ים סוף נבקע, בני ישראל עברו ביבשה והמצרים טבעו עד האחרון שבהם. הקב"ה חולל ניסים גדולים שלא נראו כמותם לאורך כל ההיסטוריה. משראו משה רבנו וישראל את הניסים הגדולים נעמדו לומר שירה, היא שירת הים המפורסמת.
במקביל, יצאה מרים הנביאה בשירה עם הנשים. הן שרו את הפזמון המרכזי: "שירו לה' כי גאֹה גאָה סוס ורוכבו רמה בים", תופפו בתופים, ויצאו בריקודים ובמחולות.
שירת הים, ההודאה על הניסים, תופסת את החלק המרכזי של פרשת בשלח. שירת מרים היא קצרה יותר ומשנית לשירה המרכזית, הגברית. אם כן, מדוע מפטירים בשירת האישה, שירה דבורה, בעוד שלכאורה מתאים היה יותר להפטיר בשירת דוד המלך?
ההסבר הוא ששירת הנשים היתה נעלית יותר משירת האנשים. וכאשר תיקנו חז"ל את ההפטרה, הם מצאו לנכון לבחור בשירת דבורה כדי להזכיר את זכות הנשים ומעלתן.
מה היתה מעלתה של שירת מרים? התשובה לכך: השמחה. השירה היתה הבעת רגשות התודה כלפי בורא עולם. אצל הגברים היה זה ביטוי מילולי, של אמירת השירה. הנשים יצאו בריקודים ותופפו בתופים משום שהן חשו שמחה גדולה יותר להיגאל. נאמר: "לפום צערא אגרא" משמעו: כגודל הצער- השכר. כאשר זוכים לקבל משהו ללא עמל וללא צער, אי אפשר לחוש את אותו הטעם ואותה השמחה, כפי שחשים על משהו שמתייגעים עליו. כאשר משה רבנו והאנשים אמרו שירה על הצלתם המופלאה בידי הקב"ה, ועל השחרור מגלות מצרים החשוכה, הם לא יכלו לחוש את גודל השמחה, כפי שחשו האמהות: מרים וכל נשות ישראל.
קושי שעבוד הגלות והגזירות האיומות החלו בעיקר לאחר הולדת מרים. לכן נקרא שמה מרים, לשון מרירות, המדרש מפרש את השם מרים: ים-מר, של צרות.
גזרת הבנים היתה אחת החוויות האיומות ביותר שחוו הנשים. האם היהודיה סבלה בשל גזירה זו הרבה יותר מאשר האב היהודי. בשל סבלן הרב כל כך, שמחת הגאולה של הנשים היתה גדולה הרבה יותר והתבטאה בריקודים ותופים. למול האיפוק הגברי בולטת לעין פרץ השמחה הספונטאני של הנשים, כאשר לא רק הפה ממלמל מילות הודיה, אלא כל הגוף משתתף בריקוד ובשמחה.
"וישב הים לפנות בוקר לאיתנו" (ליקו"מ ח"א, ה)
צריך האדם לפנות ממוחו את החוכמות החיצוניות והמחשבות הזרות, ויפנה אותן מהחמץ – כלומר שלא תחמיץ חוכמתו בחוכמות חיצוניות ובתאוות, כדי שיוציא את הקול – שהוא קול הקדושה ממוחו ויהיה נעשה ממנו בחינת רעם (ברק ורעם). אולם כשמוחו אטום בטומאה, אזי אין הקול נשמע, וגם יראתו – שממנה מגיעים גם כן קולות הקדושה – אף היא נפגעת. על כן צריך לשמור האדם את יראתו, כדי שלא תהיה לו יראה חיצונית. ועל זה אמרו חז"ל (פרקי אבות ג): "אם אין חוכמה אין יראה – אם אין יראה אין חוכמה".
כאשר משתלשלות הגבורות, שהן היראות והחוכמות החיצוניות, ננעץ קנה בים – כמו שנאמר: "ירד גבריאל ונעץ קנה בים" (שבת נו:, ובסנהדרין כא:) – דהיינו שננעץ קנה בים החוכמה, ועל כן נשאר הקול נעוץ באטימות השכל ואינו נשמע. והעיקר הוא לשמור מוחו שלא יחמיץ – שלא תחמיץ החוכמה, כי כשננעץ הקנה שהוא החוכמה החיצונית בים החוכמה שבקדושה – נפגם המוח, וכשהקול פגום החוכמה פגומה. אולם כשאדם מצליח לשוב מהיראה הרעה שהיא הקול הפגום, מצליח הוא לתקן את חוכמתו ולהפוך את היראה, הקול והחוכמה לדבר טוב. כשהמוח נשמר מהחמץ ולא נעשה אטום, אז הקול הפוגע בו נעשה כמעין רעם ואז מתפשטת העקמימיות שבלב, ועל ידי זה זוכה האדם לשמחה. כמו שכתוב: "ולישרי לב שמחה".
ודע, שצריך האדם לשתף את הגבורות הנ"ל (שהן היראות החיצוניות) בחסדים, בחינת: 'שמאלה בימינה', כמו שכתוב (תהילים כ): "בגבורות ישע ימינו" – כי עיקר ההתגלות נעשית על ידי החסדים, וצריך לשתף אהבה בתוך היראה כדי שיעובדו הרעמים. על כך נאמר (שמות יד): וישב הים – שהיא החוכמה. לפנות בוקר – בוקר הוא בחינת אברהם אבינו: "אברהם אוהבי". לאיתנו – אלו הן הגבורות, שהן בחינת: "קול רעמך בגלגל" וכן (שיר השירים ח): "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" – כי עיקר ההתגברות נעשית על ידי האהבה והחסדים וכך יכול האדם להתגבר על אוייביו.
"ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" (ליקו"מ ח"א, ז)
דע כי עיקר הגלות אינו אלא בשביל חסרון אמונה, ואמונה היא בחינת תפילה, כמו שכתוב (שמות יז): "ויהי ידיו אמונה" – ותרגומו: פרישן בצילו. ומפרש רש"י: "ידיו של משה רבנו פרושות לשמים בתפילה נאמנה ונכונה".
הניסים הם למעלה מהטבע, כי התפילה היא למעלה מהטבע. הטבע מחייב שדבר יהיה בצורה מסויימת, אולם בכוח התפילה לשנות זאת כי היא למעלה מהטבע, ועל כן דבר זה הוא נס, ולשם כך צריך אמונה, שיאמין האדם שיש מחדש, ובידו לחדש כל דבר כרצונו. עיקר האמונה (שהיא תפילה וניסים) אינו אלא בארץ ישראל, כמו שכתוב (תהילים לז): "שכן ארץ ורעה אמונה" – כי שם עיקר עליות התפילות, כי א"י היא "שער שמים" (בראשית כח), ולכן כשפגם אברהם אבינו באומרו: "במה אדע" (בראשית טו), בזה פגם בירושת הארץ, שהיא בחינת אמונה ותפילה, על כן היתה גלות מצרים. ודווקא יעקב ובניו שירדו למצרים שהם שנים-עשר נוסחאות התפילה, ירדו בגלות מצרים – כי מצרים היא מקום היפוך הניסים, "ומצרים נסים לקראתו" – שאין מקום הניסים והתפילה במצרים, לכן כשפוגם באמונה ובתפילה (שהם א"י) יורד לגלות, כי עיקר הניסים הם בארץ ישראל.
"ויהי ידיו אמונה" (ליקו"מ ח"א, י)
העצה לבטל את הגאווה שהיא עבודה זרה, היא להתקרב אל הצדיקים בתרועה ובשמחה. וזה בחינת ריקודים והמחאת-כף, כי הריקודים נמשכים מבחינת הרוח שבלב. (ונראה בחוש שעל ידי שמחת הלב האדם מרקד ומוחא כפיים), כמו שנאמר – 'ליבו נשא את רגליו' – שעל ידי הרוח שיש בלב באים הריקודים, דהיינו על ידי הצדיק שהוא הרוח ובעזרתו זוכה לבטל את הגאווה, ומתבטלת עבודת האלילים ונמתקים הדינים, כי כל זמן שיש עבודה זרה בעולם יש חרון אף בעולם, וכשהם מתבטלים נמשכים החסדים.
הרגליים שמתעלות על ידי הריקודים הופכות להיות רגלי חסד. כך גם לגבי מחיאת כפיים – מתגלה הארת הידיים – וכל זה נעשה על ידי הרוח שבלב, שהוא הצדיק. על ידי זה מתבטלת הגאווה והכפירה, ומתרבה האמונה. על כן מתקיים (תהילים כו): "רגלי עמדה במישור" – שהוא בחינת אמונה, כי המינות והכפירה הן בחינת (מאמר אסף): "נטיו רגלי", וכשזוכה שרגליו יעמדו במישור מתקיים: "ויהי ידיו אמונה".
ודע כי התורה היא בחינת ידיים ורגליים – כלומר תורה שהיא בנגלה ותורה שהיא בנסתר.
הנגלה – היא בחינת ידיים, "דודי שלח ידו מן החור" – מן החור, דהיינו חָרות על הלוחות – היא התורה בנגלה.
הנסתר – היא בחינת הרגליים – כמאמר חז"ל (סוכה מט:) – "חמוקי ירכיך מה ירך בסתר".
עיקר כלליות התורה נקראת לב – שמתחילה באות ב' ומסתיימת באות ל' = לב, ששם משכן הרוח, התורה, הנושבת בנגלה ובנסתר.
"מקדש ה' כוננו ידיך" (ליקו"מ ח"א, כד)
כשזוכה האדם לעשות מצווה, אז יש כוח למצווה זו ללכת ולעורר את כל העולמות לעבודת הבורא. ועל ידי התעוררות והליכה זו נמשכת ברכה לכל העולמות, וזה בחינת: 'נצח הוד יסוד מלבישין חסד גבורה ותפארת' – שהם הידיים ומשם כל הברכות. ודע כי עיקר הברכה היא מהידיים, כמו שכתוב: "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם" (ויקרא ט), ועיקר הברכה המושפעת מהידיים היא השכל, וכמשגיע השכל למטה נעשה לכל אחד כפי רצונו, בחינת: "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון" (תהילים קמה). ומי שהוא בעל נפש צריך לכוון רצונו, שימשיך את ברכת השכל, בחינת: "מקדשך ה' כוננו ידיך" (שמות טו) – שהם החסד הגבורה והתפארת שמלבישים את החוכמה, הבינה והדעת. ולתוך ברכת השכל צריך להמשיך אמונה, כי אי אפשר לסמוך רק על השכל. ומקדש ה' – משמעו קודש, וקודש הוא המוח – ששם החוכמה הבינה והדעת.
"ויקח משה את עצמות יוסף" (ליקו"מ ח"א, ריא)
כשנוסעים בראש השנה לצדיקים – כי עיקר המתקת הדינים אינו אלא על ידי קדושת וטהרת המחשבות, כי שם שורשם. ואי אפשר לטהר את המחשבות ואת המוח כי אם על ידי ההתקשרות לצדיקים, כמו שכתוב (שמות יג): "ויקח משה את עצמות יוסף" – כי משה הוא בחינת המוח, ויוסף הוא בחינת הצדיק, כלומר שאין שלמות למוח אלא על ידי ההתקשרות לצדיקים. אם כן, ראש השנה הוא מקור הדינים של כל השנה, ולכן צריך לטהר מחשבתו ומוחו כדי להמתיקם – ואת זה עושים על ידי שנוסעים לצדיקים כדי לזכות לקדושת המחשבה והמוח.
כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" (ליקו"מ ח"ב, א)
בעניין המחלות יש חילוקי דעות. יש חולי שהוא בחינת צומח – כמו שזורעים גרעין בארץ והוא נרקב, וממנו יוצאת שמנונית ונעשים גידים שמתווספים אלו על אלו, עד אשר נעשה השורש וממנו יוצאים ענפים ועוד ענפים, עד אשר צומח הפרי. כך יש באדם חולי שגדל בו כמה שנים.
יש גם חולי באדם שהוא תולדה מאביו ואימו, חולי שעובר בתורשה, ולא מתגלה אלא לעת זיקנותו, כי בשעת צמיחתו וגדילתו נסתר הוא מעיני האדם ואף אחד לא יודע ממנו, חוץ מבורא עולם. אולם המחושים והכאבים שמתגלים בעת גידול החולי הזה, הם הסימנים להיות האדם חולה.
גם בעניין הרפואה, שנעשית על ידי העשבים, יש חילוקי דעות. יש חולי שניתן להתרפאות ממנו על ידי עשב מסויים, ויש חולי מורכב יותר שצריך להרכיב כמה עשים לרפואתו, ויש חולי שלא מועילה לו שום רפואה ושום עשב.
אולם כשאדם מתפלל לבורא עולם, זוכה לקבל רפואה מכל דבר, אפילו מלחם ומים, שאז מתרפאים כשרק מתחילה המחלה להתהוות, כשהיא נסתרת מהאדם אך לא מבורא עולם – ולכן יכול האדם בעזרת תפילה תמידית להתרפאות מכל דבר וזה בחינת: "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" (שמות טו).
על כך הקשו המפרשים: אם לא ישים חולי, לשם מה רפואה?
והפירוש לכך: 'כל המחלה…לא אשים עליך' – דהיינו שלא יביא את האדם לידי מחלה כלל, כי ירפא אותו מקודם צמיחת המחלה – שאז אין יודע ממנו, אלא רק אני בורא עולם, לכן ארפא אותך על ידי התפילה ועל ידי זה לא תגיע למחלה כלל.
כל זה תלוי בתיקון התפילה שעל ידה מתקיימים שלוש עבודות: "אם שמוע תשמע…והישר ובעיניו תעשה, והאזנת למצוותיו, ושמרת כל חוקיו".
והישר בעיניו תעשה – לא לבזות אנשים.
והאזנת למצוותיו – זה תיקון ושמירת הברית.
ושמרת כל חוקיו – זה תיקון פגם האמונה וביטול העבודה הזרה.
כשמקיימים את שלוש הבחינות הנ"ל, זוכים ל – "אני ה' רופאך" – כי אז התפילה נעשית בשלמות וניתן להתרפאות ממנה בעזרת כל דבר, אפילו בעזרת מים ולחם.
"וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן ויהם" (ליקו"מ ח"ב, עט)
התשובה היא למעלה מהזמן, וכתב רבי נחמן בספר המידות (אות ת'): יום שהאדם עושה תשובה, הוא למעלה מהזמן, ומעלה כל הימים למעלה מהזמן, וכן יום הכיפורים, הוא למעלה מהזמן.
התשובה, שהיא למעלה מהזמן, היא למעשה ביטול הזמנים ועל ידי זה זוכה האדם לשמוע את קול הקדושה ולהכניע את קול הטומאה (הסטרא אחרא).
קריעת ים סוף היא ביטול הזמנים, וכתוב (שמות יד): "וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן ויהם".
עמוד אש – זה הלילה.
ענן – זה היום.
הקב"ה עירבב וביטל את הזמנים. ולכן כתוב (שמות יח): "וישמע יתרו" (על קריעת ים סוף שהיא ביטול הזמנים) – ששמע את קול הקדושה ועל ידי זה זכה להתגייר ולהגיע לידי תשובה. כי בזמן ביטול הזמנים, שהיא התשובה, זוכים לקול הקדושה. ועיקר תיקון התשובה הוא על ידי קדושת המחשבה, שמבררת ומתקנת את כל הפגמים, כי עיקר העבודה של התשובה הוא לקשר ולבטל את בחינת הזמן, לעלות ולייחד את העבודה על ידי קיום המצוות – לבחינת למעלה מהזמן. כשזוכה לכך האדם מתבטלים הדינים וכל אחיזת הסטרא-אחרא וזוכים לשמוע את קול הקדושה, בחינת: "ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו".
ט"ז שבט התשע"ב
2/09/2012
אין מילים תודה רבה לכם על החידושים הנפלאים והמתוקים מדבש שחידשתם לי במאמר זה שהגיע לעניי בהשגחה פרטית מדויקת וכאילו נכתב במיוחד עבורי לפרטי פרטים . ישר כוח תזכו לעשות
ט"ז שבט התשע"ב
2/09/2012
תודה רבה לכם על החידושים הנפלאים והמתוקים מדבש שחידשתם לי במאמר זה שהגיע לעניי בהשגחה פרטית מדויקת וכאילו נכתב במיוחד עבורי לפרטי פרטים . ישר כוח תזכו לעשות