ליום הזה יש מסר

יהודים רבים ששרדו את השואה
מספרים על כוח האמונה, הניסים
וההשגחה הפרטית שליוו אותם באותם
ימים. ביום הזה כולנו כואבים, אבל
גם מתחזקים עם המסר העצום שיש
בו, ולא רק לנו!

יום השואה מציין את מה שקרה לששת מיליון אחינו ואחיותינו היהודים שנספו בשואה, הי”ד. אי אפשר כמעט לתפוס בשכל את המספר האסטרונומי הזה – שישה מיליון… זה כמעט מספר תושבי/אזרחי מדינת ישראל כיום. אם נעשה הקבלה מספרית, זה כאילו להשמיד, חס ושלום, את כל התושבים פה במדינה… זה לא נתפס.

“ובכל דור ודור באים עלינו לכלותינו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם…” את המשפט המדהים הזה קראנו לפני יותר משבוע בליל הסדר, מתוך ההגדה של פסח. אכן, בכל דור ודור ישנו ניסיון ברור ובולט שמתובל באנטישמיות נוראה, שנאה ורוע, בניסיון להשמיד אותנו ח”ו. הניסיון הלא מוצלח של פרעה לשעבד אותנו לנצח, המן הרשע שרצה להשמיד אותנו: “ישנו עם אחד מפורז… אומה אחת היושבת בדד”, מסעי הצלב בהם הייתה מגמה ברורה שיהודים ימירו את דתם ויתנצרו, אינקוויזיציה בה עונו ונרצחו יהודים רבים, ליל הבדולח, מאורעות תרפ”ט, עלילות הדם, שואה, רצח הספורטאים במינכן, פיגועים, סדאם חוסין, אחמדיניג’אד, נאצים, ניאו נאצים שמתכחשים לשואה ולרצח הנורא עלי אדמות (בטענות סרק ושווא כמובן) ועוד ועוד…

הרבה ניסיונות חווה ועדיין חווה העם שלנו. למה? משום שאנו יהודים. שאלתם את עצמכם פעם, מדוע רוצים להשמיד אותנו מתוקף היותנו יהודים? כלומר, האם אפשר לשנוא אותי כל כך לעומק עד כדי רצון להרוג אותי רק משום שאני יהודי? מהיכן זה בא? האם יש עניין רוחני ולא רק תירוצים כאלה ואחרים שמשתנים עם הזמן והאירועים, שלא פעם אנו ממציאים כדי לתרץ את השנאה הזאת? ובכלל, מה זה להיות יהודי? מה התכלית של יהודי בעולם הזה?

לאורך כל ההיסטוריה של עמנו, אנו רואים ששום רודן או רוצח חולני, גם אם ניסה והוציא לפועל כדוגמת היטלר ימ”ש, בסופו של דבר לא עלתה בידו. אנחנו עם סגולה. ילדיו האהובים של הקב”ה. בני ישראל שיצאנו ממצרים, משעבוד לגאולה, קיבלנו את התורה במעמד הר סיני כאשר כל נשמות היהודים (גם אלו העתידים להיוולד) נוכחו במעמד הזה. אנחנו העם הנבחר מבין שבעים אומות העולם. אנחנו אמרנו אז, במעמד הר סיני – “נעשה ונשמע”! אנחנו שרדנו את השואה למרות התופת והכאב, ששום שכל אנושי לא מסוגל לתפוס ולהבין.

השואה, אם כן, היא לא משהו פיזי-גופני-גשמי, אלא גם, ובעיקר, רוחנית. שואה רוחנית פירושה – מוות רוחני. חידלון. רוצח פנימי שקט ביותר שמכרסם אט אט בנשמתנו, כמו גלי הצונאמי שדוהרים אל החוף במהירות עצומה ומפחידה ובדרך הורסים, שוברים, מנפצים ומשחיתים את כל מה שהם פוגשים בדרכם. כך, לעיתים, גם אנו הורסים ומשחיתים את נשמתנו מבלי משים. והתוצאות, הרות גורל הן. הנזקים, בשואה שכזאת, הם רוחניים וקשים מאוד.

כי כשאדם מאבד את החיות שלו, את החשק והרצון לחיות, ורואה רק את חצי הכוס הריקה, מביט על החיים במשקפיים שחורות וחש ריקנות, עצבות, בדידות – גם זה נכלל בנזקי השואה הרוחנית וגורמיה. אדם, אמנם, יכול לתפקד כפונקציה גשמית, אך במובן הרוחני הוא מהלך כ”חי המת”. הוא יכול לבצע פעולות שונות כמו רובוט בלי להתייחס להיבט הרגשי, כאילו שהוא לא קיים. ובני אדם, כידוע, אלופים בתירוצים והמצאות, בהקמת חומות הגנה ומגננות לאינסוף.

חוסר הרצון לחיות הוא אמנם קיצוני ומהווה סוג וביטוי של שואה שכזו. אבל, גם אם נסתכל על הספקטרום הרחב, ולא בהכרח הקיצוני, כדוגמת דיכאון, ייאוש, רדיפה עצמית וכן הלאה – נגלה שאף הם מהווים שואה רוחנית, מכיוון שהם מחלישים ומדכאים את הנשמה, וגרוע מכל, ממיתים אותה.

נשמות ישראל, כידוע, נחצבו מכסא הכבוד של הקב”ה, שם בודאי הכל טוב, טהור, נשגב, נאצל, שלם ומלא. אין לו תפישה והשגה בממדיו של הטוב הזה. אבל כאשר הנשמה מגיעה לעולם הזה, ועוברת את המסלול המיועד לה, היא עלולה, אט אט, לנגוס גם בחלקים רעים שאינם חלק ממנה, ואלו באים ודורשים את קיומם. גם בצד הרוחני יש קיום ממשי, וכאשר אדם נפגע או נעלב התחושות לא מאחרות לבוא. הוא מרגיש אי נעימות, הוא כועס ומתעצבן, משתמש לא פעם בשפה לא יפה וקיטונות של גועל עתידים להישפך ממנו החוצה. גם הגוף, בתגובה פיזית, מזרים אדרנלין וכמויות דם רבות. וגם אם נרגעתם, לכאורה, המוח עדיין ממשיך לעבד את המידע ושומר את הפגיעה במאגר הזיכרון תחת קטגוריית האגו, וזה יישלף בזמן ובמקום המתאים כמגננה.

בדרך זו אדם צובר ערימות של תסכולים, פחדים, ייאוש ועצבות. והנשמה, כיצד זה משפיע עליה? היא הולכת ונחלשת, מתעייפת ואפילו דועכת. אז מתחילה הבריחה – על כל גווניה ושלוחותיה – אלכוהול, סמים וכדומה, העיקר לא להתמודד עם המציאות שטומנת בתוכה את האמת, כי היא הרי ‘מפחידה’. אבל הרבה יותר מפחיד וקשה לחיות עם השקר, הזיוף והמוות הרוחני. הנשמה זועקת ‘הצילו!’, אבל אנחנו לא פעם מתעלמים, בוחרים שלא להתייחס, או לחילופין, מחפשים פתרונות אינסטנט שברוב המקרים רק ממשיכים להמית את הנשמה, משום ששורשם של פתרונות אלה לא בא מן האמת.

ואז אתה רואה אותם, את האנשים, עפים כמו עלה נידף ברוח, בלי חשק לקום מהמיטה ולעשות פעולות בסיסיות ופשוטות. האין זו שואה רוחנית? האין זה חידלון של הטוב? האם כך הורגלנו לחשוב ולחיות, או שכך אנו בנויים מראש – חלשים ורפויים?

ביום השואה שיחול השבוע, בתוך כל חשבון הנפש שאנו עושים ביום זה, כמדי שנה על מה שאירע לנו בשנות הזעם, ניתן מקום בחשבון נפש זה גם לצד הרוחני שלנו, למקום בו נמצאת הנשמה החייכנית והמתוקה שלנו. נסתכל על סולם העדיפויות שלנו ונראה היכן ממוקמים השאיפות והרצונות, אם הם לא הספיקו להיעלם אי-שם מכל הקורה אותנו. והמטרה כמובן אינה לשקוע חלילה במרה שחורה. ההיפך! עלינו להתבונן בישוב-דעת מתוך רצון כנה וכוונות לשקם ולטפל, להתבונן היטב ולא לתת לחידלון, למוות הרוחני לשלוט בנו. להבין שביום הזה – יום השואה, היה רצון להשמיד אותנו בגשמיות, לא ניתן יד גם לרצון הזה מבחינה רוחנית.

אחד הדברים שגורמים למצב זה הוא חסרון האמונה. אדם שחי ללא אמונה – חייו אינם חיים והם מלאים בייסורים (גשמיים ורוחניים כאחד) אומר לנו רבי נחמן מברסלב.

אז איך מתמודדים? איך משיגים אמונה? איך מחזקים אותה ביום הזה?

בשתי מילים: בגן האמונה.

בודאי שמעתם על הספר של הרב שלום ארוש, בו הוא עונה על השאלות מן הסוג הזה, ומסביר גם על הדרישה ההכרחית בחיינו להיות בשמחה אף על פי ולמרות הכל! זהו ספר שנותן תקווה ודרך חיים ממשית, תפישת עולם יציבה, אמיתית וכנה. חיינו הרוחניים חשובים לא פחות מאלה הגשמיים, ואולי אף יותר, מכיוון שהם מעניקים את החיות, הלב והנשמה וכמובן את השמחה. אי אפשר לעמוד מנגד. יהודים רבים ששרדו את השואה (דתיים ושאינם דתיים) בסיפורם האישי מספרים על כוח האמונה, הניסים הגלויים וההשגחה הפרטית שליוו אותם אז, והיום.

יום השואה, אותו אנו מייחדים לכאב והאובדן הנורא, טומן בחובו מסר עצום, מסר של אמונה.