ללטש את החיים

הרוב היו מסכימים שאם היה להם יותר כסף ונכסים היו יכולים לממש את עצמם יותר, נכון? אבל, ועובדה זו יכולה להישמע קצת צורמת באוזן, ההיפך הוא הנכון!

4 דק' קריאה

יהודה אסייג

פורסם בתאריך 05.04.21

הרוב היו מסכימים שאם היה להם
יותר כסף ונכסים היו יכולים לממש את
עצמם יותר, נכון? אבל, ועובדה זו
יכולה להישמע קצת צורמת באוזן,
ההיפך הוא הנכון!
 
 
היהלום, חלק 1
 
העבודה שוחקת וכאילו לא מתקדמים… נשמע מוכר? הידיים עוסקות בעניין אחד, ואילו הלב עסוק בדברים אחרים שהיינו בודאי מעדיפים לעשות עכשיו. ובכל זאת, חייבים לשאוב כוחות ולהמשיך לעבוד יום אחרי יום…
 
מעשה בעני אחד – כך מספר רבי נחמן מברסלב באחת מסיפורי המעשיות שסיפר – 'חופר הטיט', שהתפרנס עצמו מחפירת טיט למכור. פעם אחת חפר טיט ומצא במקום שחפר אבן טובה שהייתה שווה הון רב מאוד, אך הוא לא ידע את שוויה. לכן הלך לאומן שיאמוד אותה בשווייה. ענה לו שאין בזה המדינה מישהו שיוכל לשלם שוויה, וצריך לנסוע ללונדון לעיר המלוכה. אבל הוא היה עני ולא היה לו כסף לנסוע. והלך ומכר את כל אשר לו, והלך מבית לבית בשביל נדבות, עד שהספיק לו לנסוע עד הים. ורצה לעלות על הספינה ולא היה לו כסף, והלך לרב החובל והראה לו את האבן. ולקח אותו תיכף רב החובל בכבוד גדול ואמר לו: אתה בטוח גדול! ונתן לו חדר מיוחד במחלקה ראשונה ובכל התענוגים כאחד הנגידים הגדולים.
 
ובחדר שלו היה לו חלון לתוך הים. והוא היה תמיד משמח את עצמו עם היהלום, ובפרט בעת האכילה, שעל ידי השמחה והרחבת הלב-טוב ורפואה שיתעכל המאכל בנקל. ופעם אחת ישב לאכול והיהלום היה מונח על השולחן והוא ישן. בינתיים, בא המשרת ולקח את המפה והפירורים ולא ידע מהיהלום, והשליך הכל לים. וכשהקיץ מהשינה והבין כל זה היה לו צער גדול, וכמעט שיצא מדעתו. מה יעשה? הרי רב החובל הוא גזלן שיהרוג אותו בעד מחיר נסיעת הספינה… על כן עשה עצמו שמח כאילו לא ידע.
 
ודרך רב החובל היה בכל יום לדבר איתו איזה שעות, וכן בא ביום הזה והוא עשה עצמו שמח עד שלא הכיר בו שום שינוי. ואמר לו רב החובל, הלא אני יודע שאתה חכם וישר לב ואני רוצה לקנות תבואה הרבה למכור בלונדון, ואוכל להרוויח הרבה ואני ירא שלא יאמרו שאני גונב מאוצר המלך, על כן יהיה הקניין על שמך, ואני אשלם לך במיטב. והוטב בעיניו (בעיני העני) ועשו כן. ותיכף שבאו ללונדון, מת רב החובל ונשאר הכל אצל זה האיש, והיה כפל כפליים משוויה של היהלום.
 
וסיים רבי נחמן, שהיהלום לא היה שלו, והראיה שנאבד ממנו, והתבואה הייתה שלו, והראיה שנשארה אצלו. וכל מה שהגיע לעניינו, הוא רק כי החזיק מעמד.
 
נקודה קטנה של אור
 
עמוק עמוק בתוך הטיט וחוסר התכלית, בשיא החושך והגשמיות ישנו יהלום. "הטיט", זה העולם החומרי שלנו, אשר ממנו עשוי גופנו הגשמי. ודווקא בתוך הגוף הזה, שהוא היפך המהות הרוחנית, שם הוא הגילוי של היהלום.
 
מדוע ניתנה הנשמה של האדם, אשר היא מעולה ומיוחדת, דווקא בגוף גשמי וכבד? ממש כמשל יהלום קטן הזרוק בתוך טיט גדול! ומשמעותו – שהטוב והעיקר שבאדם, כלומר הנשמה שבו, מאירה לו במידה קטנה ומצומצמת. למה? כי אם לא היה כך, לא היה בבריאה את המצב המוכר לנו של עיקרון הבחירה החופשית.
 
אם הטוב למשל היה גדול וחזק יותר, וברמה האנושית – הנשמה הייתה יותר חזקה ומאירה בגוף מלכתחילה, מצב זה היה שולל את אפשרות הבחירה, משום שלא הייתה התנגדות ותחרות נאותה בין הטוב לרע, וכך לא היה שום ניסיון ואף לא חיפוש. כולם היו טובים ובלי שום טעויות… ולכן גם לא הייתה התעלות – שהיא ההתגברות על הטבע האנושי הנוטה לגשמיות.
 
בין חושך לאור
 
אחרי החושך הגדול, כשמגלה האדם שיש בתוכו "יהלום" – דבר יקר ונוצץ, ישנה סכנה של סנוור, ובהכרח אי יכולת הערכה עצמית. וכיוון שאדם אינו יכול להעריך עצמו נכונה, נובעות מכך בעיות נפשיות, לרוב גאווה, כשמעריך את עצמו בליבו יותר מהאחרים, ולעיתים גם קורה ההיפך – חוסר הערכה עצמי. ובגלל שאף אחד לא יודע את ערכו האמיתי של היהלום, כלומר נפשו וסגולתה הפנימית הייחודית, לכן כל אחד מחפש שיעריכו אותו, עד שזה הופך למהות חיים – הביקוש אחר הערכה, כבוד והערצה.
 
אם היינו מפנימים את העובדה שבעולם הזה אי אפשר להעריך אותנו באמת, החיים היו נראים אחרת! לא היינו עסוקים ברדיפה סופית אחרי רוב הדברים שרודפים בעולם… וזה הכלל הגדול והבלתי נתפס: אין מי שיכול לתגמל ולהעריך אותך כראוי בעולם הזה כלל! וכל סירוב להכיר באמת הזו גורם למפח נפש. כי חיי העולם החומרי זמניים, לכן אינם יכולים לתגמל את הנשמה הנפלאה האינסופית, ולכן כל 'שכר' שמקבלים בעולם הזה הוא חלקי וחסר, וכעבור זמן-מה גם לא מספק.
 
הרוב היו מסכימים שאם היה להם יותר כסף ונכסים היו יכולים לממש את עצמם ורצונם יותר, נכון? אבל ההיפך הוא הנכון, כי הכלי להשגת שלמות הנשמה הוא דווקא הניסיון והמעבר שלה דרך החיסרון. מדוע? מכיוון שאי אפשר להשיג שלמות מבלי להרגיש ולחיות קודם את החיסרון הגדול. ומהי הרגשתה של נשמה בגוף? הרגשת געגועים למוצאה הנפלא והנעלה! הרגשה הפוכה מהרגשת שובע ושלמות.
 
לבד אי אפשר
 
הרגשת החיסרון הנפשי מניעה את האדם לצאת ולזוז. ואז ביקוש השלמות העצמית דורש ממנו גם התמסרות גדולה. עד כדי כך שהוא נצרך לוותר על כל מה שהשיג עד עכשיו, ומעתה אף לנדב מאחרים. למה עכשיו הוא נזקק לאחרים? כי התמסרות – זה לעשות מעבר ליכולת האישית! לכן חייבים עזרה מאחרים. וזה מה שמסמלת ההגעה אל "הים" בסיפור שלנו. על ידי העזרה מאחרים זוכים למידה של השתוות עם הכלל, כדוגמת השתוות פני הים.
 
אכן, ההתמסרות היא התמודדות לא קלה וארוכת טווח, ויש תמיד פיתויים לקיצורי דרך – לקפוץ מהר קדימה רגע לפני שנגמרת ההכנה הנחוצה… או, אם ה"יהלום" זה משהו שאפשר לחשוף ולהראות בקלות – זה לא באמת הנשמה, אלא גילוי שטחי.
 
"היהלום" מבטא את ההתגלמות החיצונית של הנפש. זהו דבר המוכר בשם "אגו", אשר הוא רק הקצה הנוצץ של התוכן האמיתי והעמוק יותר של חלקי הנשמה. לכן כשמישהו מקבל מהר "אישור" על אישיותו, כלומר על הביטוי החיצוני שלו, תיכף ימצא את עצמו ב"הפלגה" נפלאה – אך מחוץ לעצמו האמיתי. ידמה לו שהוא מתקדם, אך לא באמת…
 
הרי רק עכשיו נמצא היהלום! אם כן זו עדיין רק ההתחלה. צריך את הזמן הנחוץ לצמוח ולגדול!
 
בדרך כלל, הבעיה שהתביעה העצמית ליחס וכבוד באה מוקדם, וללא הכנה מתאימה למעמד כזה! אז נמצא האדם במצב של התפתחות רוחנית מועטה המקבל חשיבות שגדולה עליו בכמה מידות.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה