ללמוד ברגע האמת
כאב לי שאת המסר האדיר הזה למדתי דווקא ברגע האמת שהילד ואני ישבנו בחדר המיון מחובקים וכואבים, הוא ביד ואני בלב. מצד שני, אם לא אותו אירוע איך הייתי משתנה?
שבת בבוקר. האצבע של הבן שלי כמעט יצאה מהמקום והאגודל נותרה תלויה על חתיכת עור דקה, איך אומרים? כחוט על שערה. האמבולנס הגיע תוך שניות.
התסריט הזה התרחש כאשר כמה דקות קודם לכן הילדים ואני נהנינו משבת בבוקר קסומה כשביקרנו בירושלים. הילדים שיחקו בזמן שאני למדתי. הספר בגן האמונה לנוער ותלמידים של הרב שלום ארוש היה באותם רגעים פתוח בפרק שעסק במסר שכל אירוע מחיינו קורה רק לטובה.
נפלא.
אחר כך הלכנו לבית כנסת קרוב כדי שהילדים יראו את ספר התורה. לפני שיצאנו, אמרתי לילדים שתיכף אחזור והלכתי לנוחיות. ואז זה קרה. בלי לשים לב מי החליט ללכת בעקבותיי סגרתי את דלת הנוחיות. ואז שמעתי את בן השנתיים שלי צורח.
"הדלת! הדלת", מישהו צעק מבחוץ. פתחתי אותה וראיתי את זה. האצבע שלו נפצעה קשה מאוד ודם רב זרם ממנה, כמו ברז מים.
תוך דקות התאספו מלא אנשים טובים לעזור לי. החזקתי את האגודל שכמעט יצאה ממקומה והילד היה מפוחד מאוד. הייתי במרחק חמש דקות הליכה מהבית, בלי טלפון ואת הילדה הגדולה ממנו היה צריך לקחת לבית. האמבולנס הגיע. כשהתיישבתי והצמדתי את הילד שלי קרוב אלי, חשבתי לעצמי איך הרגע המזוויע הזה גם הוא לטובה…
עד לפני אותו אירוע, לילד ולי היה קשר לא רגיל. כלומר, היינו קרובים אבל באותו זמן גם רחוקים. לא היינו ממש מחוברים. אפשר לומר שלא היה בינינו 'קליק' מיוחד. אני מניח שזה בגלל ההחלטה שלי להכניס אותו למעון בשלב די מוקדם של חייו, במקום לחכות עוד קצת שהקשר בינינו יתחזק ויהיה טוב יותר.
במעון הוא היה טיפוס אאוטסיידר כזה, כאילו כל הרגשות שלו כבו. הוא למד לא לבכות למרות שהוא רצה כשנפרדנו ממנו. יום אחרי יום, חודשים על גבי חודשים, חשבנו כהורים חדשים שככה זה צריך להיות. "הוא יתרגל לזה". כך הוא העבר שעות כל יום במעון עם עוד ילדים. הקשר בינינו נחלש והוא כמובן אף פעם לא אהב את המעון. הילד הקטן שלנו פיתח זעם לא רגיל וכל דבר גרם לו להתנהג בצורה אגרסיבית יחסית לגילו, היו גם ריבים מרובים עם אחותו הגדולה. זה מאוד ציער ובלבל אותי כי לא ידעתי מה אני צריך לעשות.
מאמרים נוספים בנושא:
מרגישים למעלה
שלום ולא להתראות
פקק תנועה
רק מילה אחת
חושך, זה ילד בלי חיבוק
בחדר מיון הילד ישב על הרגליים שלי, שלא הפסיקו לרעוד מחוסר שליטה. כשהמנתח בדק אותו, מחשבות לא מעטות חצו את מוחי שמא ואולי הוא יאבד את האצבע שלו… במקביל לכל תסריט הכאב והטראומה שנינו פתאום הפכנו קרובים מאוד, דווקא בדרך שהכי לא חשבתי, ואני מניח שגם הוא, לפי תפישתו הקטנה, שזה יקרה.
"צריך לנתח כדי לתקן את האצבע" אמר הרופא. ההרדמה מצריכה בטן ריקה, כלומר שש שעות בלי אוכל. נזכרתי שכמה דקות לפני שהדלת נטרקה לו על היד אכל חתיכת עוגה די גדולה, מה שהשאיר אותנו קרובים אחד לשני עוד חמש שעות על כיסא בזמן ההמתנה לאור הירוק לביצוע הניתוח. רוב הזמן הוא ישן למרות ההתשה הרגשית והכאב שחווה. זה כמובן נתן לי עוד זמן, הרבה זמן, להמשיך לחשוב ולהרהר בעניין.
'דוד' אמרתי לעצמי, 'אתה חייב להירגע. תתחיל לחשוב רק טוב. תחשוב אמונה. תחשוב על שלושת כללי האמונה – הכל מהשם, הכל רק לטובה, ויש סיבה לכל דבר'.
באותו רגע החלטתי שדברים יהיו אחרת. בכל רגע שיתאפשר לי אבלה עם הילד הזה זמן איכות. אעניק לו. אקח אותו בכל הזדמנות מהמעון, לא משנה מה אני עושה. אקח אותו לטיולים קצרים ביחד. אוציא אותו מוקדם יותר מהמעון ואקדיש לו זמן איכות נפלא של אבא ובן. זה יבנה את הקשר בינינו.
כל יום הלכנו לפארק ואכלו ארוחת בוקר ביחד. שיחקנו וגילנו את היער הקסום שנמצא במרחק הליכה מהבית שלנו. הוא העניק לי אהבה ואני, כמובן, שמחתי לקבל ולהעניק לו כפליים. הזעם שלו פחת וההתנהגות האגרסיבית כמעט נעלמה.
הילד שלי הפך לילד שמח וזה היה מדהים.
אשתי ואני החלטנו לאמץ את הגישה הזו כתוספת מושלמת לחינוך הילדים שלנו – להיות יותר קרובים לילדים למרות כל המחויבויות, העבודות, חיי היומיום התובעניים, הסידורים וכל מה שבאמצע. כן, גם אם זה אומר "לוותר קצת" מרשימת הלעשות האינסופית שלנו. הבנתי דבר מאוד פשוט – לא יכול להיות לנו זמן אם לא נעשה זמן, אם לא נפנה דברים כדי שהוא יהיה ונחיה אותו לא רק לעצמנו, אלא גם עם הילדים.
הבונוס: חיזוק הקשר שלנו עם הילד הפך כל בוקר כייפי ונעים יותר, המעבר מהבית למעון נעשה חלק.
אל תחכו שמשהו יקרה כדי שהשעון יצלצל לכם חזק באוזן, עכשיו זה הזמן לעשות בדק בית ולראות מה צריך לשנות…
המחשבות על מה שקרה הולידו כמה טיפים מקסימים ואתם מוזמנים ליהנות מהם:
טיפ ראשון – שכדאי להוציא את הילדים מוקדם יותר מהמעון ולא להשאיר אותם עד לדקה האחרונה. הזמן הזה שאתם מעניקים לילדים הופך להיות זמן איכות וזה עושה לכל הצדדים טוב.
טיפ שני – הפגינו את הרגשות והחיבור עם הילדים, כל יום דקה-שתיים של חיבוק, אהבה ונשיקה אוהבת של אמא ואבא. כן, אני יודעת שאתם עושים את זה, אבל אני מדבר על זמן שמוקדש רק לזה, של ביחד מלא אהבה. ושלא תטעו, דקה אחת כזו שווה יום שלם של להיות עסוקים ולזרוק בחלל האוויר 'אני אוהב/ת אותך ילד/ה שלי' בלי להסתכל עליהם. זה לא עובד.
טיפ שלישי – זמן איכות יכול להיות כל דבר שעושה לשני הצדדים טוב, ובעיקר לילדים – סיפור, משחק, טיול קצר או יום שהוא רק שלכם.
טיפ רביעי – התפללו על ההצלחה של הילדים שלכם ולא רק בדברים הגדולים, אלא על כל הפרטים הכי קטנים בחיי היומיום, במעון ובבית הספר, עם החברים והחברות, עם המשפחה ועוד. אני עשיתי את זה במשך עשר דקות כל יום וראיתי שינויים מדהימים!
טיפ חמישי – העניקו להם תשומת לב. והרבה. גלו בהם עניין ובמה שהם אוהבים. שאלו שאלות. התייחסו למה שהם אומרים. נכון, אנחנו מאוד עסוקים אבל חייבים לפנות זמן, אפילו קצר, בשביל זה. כי זה לא מותרות, זה עניין של דיני נפשות – נפש הילדים שלנו.
כשאני מסתכל על כל זה לאחור, כואב לי להיזכר באותה שבת בבוקר. ומצד שני, אם זה לא היה קורה, מן הסתם, הייתי ממשיך עם הגישה השגויה שלי ועם החשיבה שכך צריך להיות או אין מה לעשות, כשבצעם שיש המון לעשות.
כשהילד היה במקום רגיש ופגיע, כמו אותה שבת בבוקר, זה שם אותי בצומת דרכים עם החלטה ברורה: חייבים לעשות שינוי שישפר את החיים שלו. אם אתם מרגישים שמשהו לא רגיל עם הילד במסגרת החינוכית שלו – ממעון ועד בית ספר, נסו את הטיפים שהצעתי לכם למעלה. תנו לזה כמה שבועות ותראו את השינויים המדהימים. ואל תשכחו – שאף פעם לא מאוחר לשנות ולעשות את הדברים טובים יותר.
וזהו, אני מאחל לכם, ולעצמי, הצלחה בבניית קשר משפחתי מלא אהבה!
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור