למה הרע בא בקלות?

ישיבה על הספה וצפייה במשחק
בטלוויזיה פחות קשים אפילו מהליכה
קלה. לאכול שוקולד קל יותר
מלהסתפק בגזר. למה הרע בא בכזו
קלות? איך יוצאים מהמעגל הזה?
 
 
ביצירת המופת שלו – 'דרכי הצדק', הרמח"ל, רבי משה חיים לוצאטו זצ"ל, מדמה את העולם הזה לחשיכה, ואת העולם הבא לאור.
 
כמעט כל אימפולס שאנו מרגישים תוך כדי הקיום שלנו מאשר את העובדה הזו.
 
למה קל יותר לאכול שורת קוביות שוקולד ולא להסתפק בגזר? למה ישיבה על הספה וצפייה במשחק כדורגל/כדורסל פחות קשה לנו מאשר הליכה קלה? מדוע להתרגז ולכעוס על מישהו זה משהו שקל לנו לעשות, יותר מלתת לו ליהנות מהספק שמא הוא לא אשם?
 
אלוקים ברא את העולם הזה. כל פרט הכי קטן הוא חלק מהדרך בה השם ברא ועיצב את העולם הזה.
 
הוא יכול היה לברוא את הלשון שלנו בלי בלוטות טעם. פיצה וירקות, מן הסתם, היו מקבלים את אותו הטעם. לא הייתה שום הנאה בארוחה עם שומנים ומלחים. השם יכול היה לתת לנו בלוטות טעם, אבל לעצב את הטעם של האוכל כך שמקל סלרי היה מעניק לנו את אותו סיפוק והנאה כמו שורת קוביות שוקולד.
 
לפני שנה, רב בעיר בה אני גר שם לב למאמצים שאני משקיע כדי להיות אדם טוב יותר. הוא ראה אותי, שנים לפני כן, כבחור שעשה את כל הדברים הלא נכונים בחיים. אבל באותה שבת, כשהוא ראה אותי הולך עם אשתי והילדים הולכים לבית הכנסת הוא סיפר לי כמה הוא שמח לראות עד לאן הגעתי.
 
ההרגשה הייתה נפלאה. והיא החזיקה מעמד זמן מסוים. נתנה לי הרבה כוח.
 
בשבוע שעבר, ראה אותי אדם אחר עם הבן שלי כשהלכנו ברחוב. הוא היה עם בתו. אינני יודע מה גרם לו להסתכל עלי במבטים חשודים ואפילו עוינים. לא רבתי איתו בעבר, לא התווכחנו, שום דבר. זה היה מביך וכואב מאוד.
 
כמעט שבוע עבר מאז, ואני בקושי מצליח להירגע מהמפגש המוזר הזה.
 
למה קל יותר להרגיש שנאה, להתמסר אליה בקלות בלי שום מאמץ, אבל אהבה היא משהו שמצריך זמן והרבה השקעה?
 
למה עצלנות באה באופן טבעי, אבל השקעת מאמצים לפעמים מרגישה כמו משהו רחוק מאיתנו, כאילו שזה לא אנחנו?
 
האם הרמח"ל צודק כשהוא מכנה את האדם כחלק מהעפר, נגזרת ממנו, כלומר הדמיית טבע האדם בכבדות ועם סלידה מולדת מעבודה קשה?
 
הרמח"ל פשוט אומר לנו כמה קשה היא המשימה שלנו.
 
כך השם ברא אותנו. הוא ברא את האדם מן האדמה, הוא ברא את העולם הזה מתוך הסתרה. על פני השטח זה קצת מפליא ומתמיה אותנו, למה?
 
כי מה היה קורה אם השם היה בורא את העולם בדיוק לטובתנו, בלי שנתאמץ? מה היה קורה אם השם היה בורא את המציאות כך שהייתה מדריכה ומובילה אותנו לגילויים, עד שלעולם לא היינו יכולים לעמוד במקום? אם אחד מהיסודות המרכיבים את האדם הוא עפר (אדמה) והעולם הזה הוא חשיכה, וחשיכה קיימת רק כדבר המסתיר את האור, אז אנו מגלים שהכל נברא בצורה כזו שתוציא אותנו מהבועה בה אנו חיים, ושנתחיל לזוז קדימה!
 
לאדם יש נטייה טבעית לדרוך במקום. ברגע שהוא נכנס למעגל השגרה, אפילו אם מדובר בשגרה רעה, היא הופכת למשהו שבעיניו נראה קדוש. ברגע שאנו מגיעים לדרגת יציבות בחיינו, אנו עושים כל שביכולתנו לשמר את המצב, רק לא לשבש אותו.
 
הצער הכי גדול בחיינו הוא כאשר המצב הנוח בו אנו נמצאים מופרע. הרגעים הכי קשים מגיעים כאשר אנו מגיעים לנקודה בה אנו מבינים שהשינויים הם משהו תמידי וקבוע. זה, כמובן, דורש מאיתנו לצאת מהשגרה, לאמץ את הרעיון של סדר יום חדש.
 
האם זה הדבר שסביבו סובבים החיים? מה יקרה אם בכל פעם שנשיג יציבות פנימית חדשה, בדרגה גבוהה יותר, השם יתגמל אותנו ב… כאוס חדש? כי יכול מאוד להיות שהוא עושה את זה, ולא בגלל שהוא רוצה להעניש אותנו, אלא בסך הכל רוצה לזכות אותנו למלא את התפקיד המוטל עלינו בעולם הזה ולצמוח ברוחניות שלנו?
 
המטרה יכולה להיראות טהורה וקדושה, אבל העבודה קשה ומאוד מלוכלכת. הדרגה הכי גבוהה של החיים היא לחיות במצב תמידי של צמיחה והתעלות. כשאנו מבינים שזו התכלית, לשאוף לדרגה כזו, נבין שהמלכודות הכי גדולות בהן אנו נתקלים הן בעצם כל דבר שיכול לעצור אותנו ולגרום לנו להרגיש כאילו יציבים, או להפחית את הקיום שלנו.
 
האם יכול להיות שבגלל זה הפיתויים הכי גדולים הם עצלות, תענוגות גופניים ושנאה?
 
כל זה קורה רק כשאנחנו דורכים במקום, כשאנחנו לא צומחים ועולים מעלה. דברים אלה מוצגים בעולם בצורה הבלעדית והמוכרת – מניעות שעליהן אנו צריכים להתגבר. לקום מהספה ולצאת להליכה דורש מאיתנו רגע של מאמץ וצמיחה. לסרב לאכול פיצה ובמקומה את הגזר זה משהו שמצריך כוח רצון ונחישות. להתעלות מעל הרגשות החייתיים שבתוכנו, ולחשוב באמת ולעומק למה אנו מרגישים כעס כלפי מישהו, ואיך אפשר לסלוח לו בליבנו – זה מצריך הרבה ריכוז.
 
כל הדברים אותם אנו עוברים בחיים, אם נתעמק בהם, אם נתבונן עליהם היטב – נגלה שהם דברים נפלאים, כלים עצומים לצמיחה האישית והרוחנית שלנו. אנו מתאמצים במצב מסוים שהשם 'זורק' אותנו לתוכו, כדי שנוכל להתאים את היכולות החדשות שקיבלנו לקראת אלפי המצבים שמחכים לנו בהמשך הדרך.
 
כשזה מגיע לנקודת שיפור ותיקון עצמנו, אין שום קיצורי דרך. אין הפסקות. אין יוצאים מן הכלל.
 
בכל פנייה אנו מגיעים להחלטה. בין אם זה לצמוח ולהגיע לנקודה עצומה ונפלאה, ובין אם אנו בוחרים להישאר תקועים בתוך אותו רגע.