למה מבול?

למה מבול? האם זה באמת היה
הכרחי להשמיד את כל האנושות
בגלל שלא הצליחה לקיים את המשימה
שלשמה נוצרה?ומה המסר שיש
כאן בשבילנו?
 
 
בחיים, יש נושאים ותחומים שקשה לדון בהם, ומאידך, שקשה לא לדון בהם. אחד מהם, למשל, הוא המבול המתואר בתורה (פרשת נח, והמהווה את הנושא העיקרי שלה).
 
דורו של נח, כידוע, נידון להכחדה מאדם ועד בהמה בשל העבירות הקשות שנעשו בו. העבירות, כמו שמספרת התורה, גרמו לבורא עולם צער רב: "וירא ה' כי רבת רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם ויתעצב אל ליבו", מה שהוביל להחלטה הקשה: "ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה".
 
מצד אחד, כדי להגיע לתובנות החלטיות ומקיפות על עניין המבול זה משהו שהוא הרבה מעבר ליכולת שלי. ומצד שני, מכיוון שהתורה מציגה את הסיפור בפנינו – יש לנו מה ללמוד ממנו, וזה יהיה אפילו קצת רשלני מצידנו אם נתעלם ממנו, לכן יש לתת את הדעת על מה שאירע באותם ימים.
 
כיצד נוכל להבין את העבירות הקשות וההחלטה שהובילה להכחיד את דורו של נח?
 
המשנה (פרקי אבות ד, ב-ג) אומרת: "עשרה דורות מאדם ועד נח, להודיע כמה ארך אפיים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנוח ועד אברהם, להודיע כמה ארך אפיים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם אבינו וקיבל שכר כולם".
 
ההסבר פשוט וברור מאוד, על פי תיאור התורה את מה שקרה בדורו של נח: זה היה דור של עובדי עבודה זרה, רוצחים ונואפים. ולא רק, האנשים באותו דור שקעו בעבירות אלה עד כדי השחתה של ממש, עד שלא נותרה שום תקווה שהם יחיו חיים הגונים ומוסריים ויקיימו את המטרה שלשמה נבראה האנושות כולה – לקיים את העולם. במילים פשוטות, זה היה דור של אנשים ש'אכלו אחד את השני', לכן המבול היה הדרך לקצר את הכאב הבלתי נמנע שהוביל לקץ האנושות.
 
בכל אופן, ישנו רובד עמוק יותר לנושא המבול שאנו צריכים לדעת על מנת להבין היטב את טרגדיית המבול.
 
אחד מחכמי הקבלה של המאה ה-17, רבי משה חיים לוצאטו – הרמח"ל, מסביר שבורא עולם ברא את העולם כדי להעניק ולהרעיף מטובו וחסדו על האנשות כולה. חלק חיוני וחשוב מתוכנית הבריאה של בורא עולם היה שהטוב והחסד הזה לא יהיה מהצד הלא ראוי של הצדקה והחסדים. אלא, בורא עולם החליט שהברכה והשפע לעולם יבואו רק כשיהיה שיתוף פעולה בין האדם לבוראו, שגם האדם ישקיע מעצמו ויהיה שותף של הבורא. חיים מתובלים במצוות ומוסר הם דבר חיוני והכרחי לשפע שיושפע על הבריאה משמים. במשך עשרה דורות הוא חיכה בסבלנות, אם אפשר להגדיר זאת כך, לאומה או לאדם אחד מתוכה שיקדיש את עצמו למטרת הבריאה. אולם, לא נמצאו אומה או אדם כזה לאורך כל עשרת הדורות המתוארים לעיל. אף אחד לא היה מסוגל להיות השותף של הבורא. אף אחד לא היה מסוגל לצאת מתוך דפוסי ההתנהגות המושחתים שליוו את אותם דורות. אף אחד לא היה מסוגל לוותר על הילד המפונק והתובעני שבו. ובורא עולם חיפש את השותף הזה, את "בן הזוג" הטוב, אבל כל מה שמצא היה עולם של אנוכיות אכזרית שיצא מכלל שליטה. ההתנוונות המוסרית והחברתית הגיעה למצבים בלתי הפיכים,וגם מנעה מהאנושות לתקן את מעשיה, להיות חברה מתוקנת ומוסרית. מצב זה לא הותיר שום ברירה חוץ מאותו מבול, שכילה את אותה חברה שפגעה בצורה קשה ואיומה בעולם.
 
ולמרות זאת, עולה השאלה: האם זה באמת היה הכרחי להשמיד את כל האנושות בגלל שלא הצליחה לקיים את המשימה שלשמה נוצרה?
 
כדי לענות על שאלה זו, אציין את דבריו של אחד מרבני ישיבת "אש התורה". לפני שנים אחדות הם הפיקו סרט תיעודי על המסע למחנות ההשמדה בפולין. אחד הרבנים, שחווה אובדן מקרוב, תוך כדי שנשא את דבריו שאל את השאלה: "מה המסר של המבול?" ותשובתו הייתה, שהמסר של המבול הוא, שעדיף היה למיליוני האנשים למות ושהאנושות תקבל הזדמנות להשתנות, להשיג את מטרתה, מאשר לחיות אבל לעולם לא להגיע ולהשיג את המטרה שלשמה נוצרה האנושות כולה.
 
כן, כולנו רוצים לחיות. כולנו רוצים חיים. אולם "ובחרת בחיים" הוא קריאה-ציווי לחיות ולפתח חיים עם משמעות ומטרה, של צמיחה אישית פרטית וכללית. חיים ללא מטרה, משמעות או תכלית הופכים אותנו לקטנים ונמוכים יותר מהחיה והבהמה, ואולי גרוע מכך, בגלל פוטנציאל האדיר שהוטבע בנו ומבוזבז לריק אם לא נעשה בו שימוש הולם. הדורות שהובילו למבול איבדו את היכולת להתבונן על התמונה הזו במלואה לחלוטין, מה שהוביל את בורא עולם לאתחל שוב את העולם, כביכול לעשות 'ריסטארט' לאנושות ולעולם כדי לקבל הזדמנות נוספת.
 
ועוד עניין.
 
איך אפשר להבין את הפעולה הקשה הזו – הכחדת האנושות והעולם כולו, על ידי מי שמתואר כבורא רחמן, מלא חסדים, ארך אפיים, מי שזן ומפרנס את הכל, מי שנותן חיים בכל רגע ורגע?
 
זאת לא שאלה קלה בכלל, במיוחד בגלל שהיא טעונה ברגשות עמוקים. למרות זאת, ננסה להציע תשובה שמבוססת על פי דבריו של רש"י על הפסוק שמתאר את תחילתו של המבול – "ויבוא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אל התיבה מפני המבול" (בראשית ז, ז). כשמתבוננים בפסוק זה מבינים שנח ובני ביתו נאלצו להיכנס לתיבה מכיוון שמי המבול הפכו לבלתי נסבלים. אולם רש"י טוען "מפני מי המבול – אף נח מקטני אמנה היה מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים". איך יכול להיות שנח, שנקרא צדיק תמים לא באמת האמין שהמבול בוא יבוא? הרי הוא עבד על בניית התיבה והזהיר את האנשים מפני האסון הקרב ובא?!
 
אפשר להסביר, לעניות דעתי, מדוע נח מקבל את התואר "מקטני אמנה" (אמונה) כפי שמכנה אותו רש"י.
 
יכול להיות שנח באמת לא האמין באמונה שלמה שבאמת יהיה מבול, מכיוון שהיה קשה לו להעלות בדעתו שהרס וחורבן איומים שכאלה יבואו ממי שידוע כבורא רחמן ומלא חסדים. אדם בלי אמונה שלמה לא יהיה מסוגל להעלות בדעתו שזה אפשרי, לכן הוא לא נכנס לתיבה עד שכבר ממש לא הייתה ברירה. לכן חז"ל מציגים את נח כאדם עם אמונה חסרה (מקטני אמנה). שהרי היה עליו להבין שהמבול היה האופציה היחידה להציל את האנושות ולהביא את העולם למטרתו וייעודו האמיתיים והסופיים.
 
למעשה, האדם עם האמונה השלמה שעלה, סוף סוף, לבימת ההיסטוריה הוא לא אחר מאברהם אבינו. הוא זה שהפך לשותף שבורא עולם חיפש במשך עשרה דורות.
 
את המילים של מאמר זה אני כותב בזהירות רבה ובתקווה שהן יובנו כפירוש אפשרי כיצד להתייחס לנושא המבול עם בהירות ורגישות רבה, ויהי רצון שנזכה כולנו ללמוד את הלקח של המבול וליישם את הדברים הבאים:
 
דבר ראשון, שבורא עולם רוצה עולם הגון עם כבוד הדדי בין כל בני האדם.
 
דבר שני, שמוטלת עלינו האחריות לתת את דעתנו על אותה מידה מגונה שהובילה להכחדת האנושות בימיו של נח – אנוכיות אכזרית שלא נשמעה כדוגמתה, לצאת מתוך הילד המפונק והתובעני שבתוכנו ולהיות שותפיו של הבורא, כל אחד כפי ייעודו ותפקידו בעולם, כדי להביא לתיקונו והשלמתו של העולם.
 
דבר שלישי, עלינו לחזק ולהעמיק את האמונה שלנו ולהבין שכל מה שהשם עושה – לטובה הוא עושה, והכל בהשגחתו וברחמיו המרובים עלינו.