למרק צריך צלחת

כאשר אדם מקבל דבר מסוים
בלי כלי, ברור שרק נזק יצא מזה
והוא גם לא יהנה ממנו. זה כמו
למזוג לאדם מרק רותח, אבל בלי
צלחת…

במאמר הקודם למדנו, על פי דברי רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן, תורה ס"ד), שהבורא ברא את העולם כדי לגלות את רחמנותו. למדנו גם, שכל אדם צריך לומר לעצמו: השם ברא אותי כדי לרחם עלי! והכי חשוב לזכור זאת בזמן התפילה, שאז האדם צריך להשיב היטב אל לבבו לפני מי הוא עומד: לפני מי שרק מרחם עליו ורוצה להיטיב עמו בלי סוף!

כאשר אדם זוכר שהוא עומד לפני השם הרחמן והמיטיב, אז הוא מתפלל נכון. וככל שברור לו יותר עד כמה השם רחמן ועד כמה הוא רוצה רק להיטיב עמו, הוא יכול לפעול ישועות בתפילתו. דבר זה ניתן לראות כאשר אדם חושב לבקש דבר מסוים מאדם אחר, אולם יש לו ספקות ופקפוקים אם ירצה לתת לו או לא, מכיוון שיש לו מחשבות שאולי אותו אדם לא אוהב אותו ואולי גם לא רוצה לעזור לו וכן הלאה, אז, גם אם הוא אוזר אומץ לבקש ממנו ואין לו ביטחון בבקשתו, והוא לא מבקש בפה מלא כל מחסורו, אלא אדרבה, הוא מגמגם וחושש, ממילא מובן שהוא לא פועל בבקשתו את כל ישועתו. אולם, אם ניגש לבקש מאדם שאין לו שום ספק באהבה שלו אליו, והוא אוהב אותו אהבת עולם נצחית ומושלמת ואין שום לו ספק בכך, מכיוון שיודע שהוא רוצה להיטיב עמו, אז ברור שהוא בא מנקודת ביטחון עצמי גבוהה ומבקש כל מחסורו בלי שום חשש או גמגום, לכן גם מוצא חן בעיני אותו אדם ממנו הוא רוצה עזרה/דבר-מה מסוים, והוא מצליח לפעול את כל הישועה שהוא צריך.

לכן, על האדם להזכיר זאת לעצמו לפני כל תפילה, וטוב אם יכתוב תפילה קצרה: "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה וכו’. הריני מאמין באמונה שלמה שהקב"ה ברא אותי כדי לרחם עלי ואני עכשיו עומד לבקש ממי שרק מרחם עלי רוצה לתת לי כל מחסורי", ואז יתחיל להתפלל: ‘ריבונו של עולם! אני יודע שאתה אוהב אותי ורק רוצה לרחם עלי, כי בראת אותי כדי לרחם עלי, לכן אני מבקש ממך: אנא, רחם עלי!’ וכן הלאה.

ודע, שזהו אחד היסודות הגדולים של היהדות, של האמונה – שכל אדם מקבל את השפע מהשם כפי הכלי שהוא מכין. כי באמת, הקב"ה משפיע תמיד שפע לעולם אולם צריך להכין לכך כלים, כדי לקבל את השפע לטובה, והכלים לקבל את השפע הם מילות התפילה, כמו שכתוב בזוהר הקדוש וכן מובא בליקוטי מוהר"ן בכמה מקומות.

אחד ההסברים לעובדה כיצד תיבות (מילות) התפילה הן הכלים לקבלת השפע, הוא על פי מעשה שמסופר בזוהר הקדוש: אדם הלך במדבר והיה עייף מההליכה הארוכה, לכן התפלל: ‘ריבונו של עולם! תן לי חמור!’ בדיוק באותו רגע עברה שיירה של הולכי מדבר ושאלו אותו: אולי אתה רוצה חמור? כאשר ענה בחיוב, נתנו לו עַיִר שנולד באותו יום והפריע להם בדרכם, ומיד דהרו הלאה והשאירו אותו עומד המום…

נו, מה כבר הוא יכול לעשות עם עַיִר כזה? רק להרימו על כתפו וללכת…

נמצא, שאותו אדם אכן קיבל את מבוקשו אבל לא באופן שבאמת רצה. על זה מסביר הזוהר ואומר, שהוא לא ביקש נכון ולא דייק בדבריו. היה עליו לבקש: ריבונו של עולם! תן לי חמור לרכב עליו…

כך לימדונו חז"ל את אחת הדרכים שבעזרתן אדם מקבל מהשם את ההשפעות – כפי הכלי שבנה בתפילתו. כאשר הוא מבקש דבר מסוים עליו לפרט ולדייק בדבריו, כי אז יקבל את מה שביקש. ואם לא יבקש כך, הוא לא יוכל ליהנות מבקשתו, כמו אותו אדם שקיבל את החמור כפי שביקש אך מה שקרה בפועל הוא שהחמור רכב עליו במקום שהוא ירכב עליו. אבל אם רק היה מוסיף שתי מילים: ‘שארכב עליו’ – היה מקבל מהשם את השפע בשלמות.

דוגמא מעשית לבקשה של אנשים רבים היא הזיווג. לא די בבקשת הזיווג בלבד: ‘ריבונו של עולם, תן לי זיווג! תן לי זיווג!’… אלא לפרט היטב בתפילה מה הוא מבקש, כי יכול מאוד להיות שהוא אכן יקבל זיווג אלא שבהמשך יתגלו בעיות וקשיים מאוד לא נעימים בשלום הבית שלהם. אך אם יבקש: ‘ריבונו של עולם! תן לי בת זוג בעלת מידות טובות, שתהיה לה יראת שמים, שתשמח ותחייך, שתהיה בינינו אהבה אמיתית, שלום, שלא נהיה עקרים, שיהיה לנו קשר אמיתי ונהיה חברים כל ימי חיינו…’ וכן הלאה. כי הכלל הוא שצריך לפרט עד כמה שאפשר. הכתיבה היא אמנם בלשון זכר, אך מופנית גם לנשים שצריכות להתפלל בדרך זו.

זאת רק דוגמא אחת המסבירה כיצד תיבות התפילה מהוות כלי לקבלת השפע מהשם.

השם האיר לי הסבר פשוט מדוע זה כך. הרי התפילה היא ביטוי לרצון של האדם, שהוא אכן רוצה את הדבר המסוים עליו הוא מתפלל. כאשר אדם מתפלל, הוא מבטא את רצונו שלו ואז, בורא עולם – שכאמור ברא את העולם כדי לגלות את רחמנותו ורוצה למלא את רצון הנברא – ממלא את רצונו כפי שביקש. ככל שאדם מפרט יותר את תפילתו ומבקש אותה מעומק הלב, הוא בעצם מבטא את רצונו החזק והמוחשי לדבר המסוים. וכפי הביטוי של רצונו, כך השפע המתקבל.

לעומת זאת, כאשר אדם לא מתפלל, או שמתפלל מעט או שמתפלל בלי לבטא את רצונו בצורה ברורה והחלטית, זה מראה שהוא לא ממש רוצה. ובדרך שאדם רוצה – מוליכין אותו. הרי לא טוב לתת לאדם דבר שהוא לא ממש רוצה אותו באופן חד משמעי, משום שלא יהנה ממנו וזה אפילו יזיק לו. כי זה כמו לתת לילד צעצוע יקר ערך שהוא לא ממש רצה או לא מעריך אותו נכון, לכן גם לא יוכל ליהנות ממנו ואף ישחית את מידותיו – הוא עלול להיות מפונק, מרדן וכן הלאה. זה דבר שרואים לרוב, כאשר אדם מתפלל ומבוקשו לא מתקיים ממש באותו רגע, זה בגלל שהשם רוצה שהאדם יבנה את הרצון והכלי שלו בצורה יותר גדולה וחזקה, וכאשר יקבל את מבוקשו יוכל באמת ליהנות מהדבר עד תום.

מצד שני, אנו עדים לכך שהרבה דברים אדם מקבל בלי תפילה, שהרי כולם חיים ומתפרנסים ומקבלים אינסוף השפעות רוחניות וגשמיות, וברור שהם לא הספיקו להתפלל על כל זה ואפילו לא העלו על דעתם לרצות או לבקש אותם, כי מי הוא זה שיוכל להעיד על עצמו שהתפלל על הכל?! אך התשובה לזה היא, שבורא עולם רואה שאדם צריך לחיות עוד בעולם הזה ופשוט אין ברירה, אם יחכה לתפילתו אותו אדם עלול למות מרעב, מצמא, להיות שוטה, חולה וכן הלאה. לכן, עד שאדם יקבל את הדעת שעל כל דבר הוא צריך להתפלל, בינתיים השם נותן לו בלי תפילה. אבל חשוב לדעת, וכך קיבלתי מרבותיי היקרים בשם האר"י ז"ל, שכל דבר שאדם מקבל בלי תפילה הוא לא יכול ליהנות ממנו, וזה גם מזיק לו.

ויש לדברי האר"י ז"ל הסבר פשוט. אדם קיבל דבר מסוים בלי כלי, אז ברור שיצא מזה נזק כלשהו. זה כמו למזוג לאדם מרק רותח אך בלי צלחת שתכיל את המרק בתוכה… והכלי שאדם בונה על ידי התפילה, כלומר שהוא מקבל את הדעת שהשם הוא זה שנתן לו, והוא מלא בהכרת הטוב ובענווה ומתענג על השפע השם שהשפיע לו, כך שהוא בעצם מתענג על השם ורואה את רחמנותו וטובו יתברך, מכיוון שזה עיקר ההנאה מההשפעה.

לעומת זאת, כאשר אדם מקבל משהו בלי תפילה אז הוא חושב: ‘אני השגתי’… זהו כמובן הפגם של ‘כוחי ועוצם ידי’ שממלא אותו בגאווה, לכן זה מזיק לו. ובנוסף, הוא מנסה ליהנות מעצם ההשפעה עצמה אבל בזה אין שום חיות אמיתית, משום שזו רק החיצוניות. כי פנימיות ההנאה מההשפעה, כאמור, היא הידיעה מהיכן קיבלתי את ההשפעה – מהשם יתברך, ואז אדם מקבל חיות אלוקית מגילוי הרחמנות של השם.

למשל, אדם לומד את התורה הקדושה. אם מתפלל שיזכה ללמוד את התורה לשמה ויזכה להוציא מסקנות נכונות וכדומה, ומרבה בתפילות ומפרט אותן, אז כאשר מצליח ללמוד את התורה ומקבל את דעת התורה, הוא יודע שהשם החונן לאדם דעת הוא זה שנתן לו את דעת התורה שיש לו. נמצא, שהנאתו שלמה מהתורה שלמד ולכן גם נשאר בענווה. ולא רק, אלא בכל פעם הוא נפעם מחדש מגילוי הרחמנות של השם עליו. אולם, כשלומד בלי התפילה וחושב שהשיג את הדעת ושהוא המקור לחכמת התורה – הוא מתמלא בגאווה. אין צורך להוסיף ולומר שהוא לא רואה את השם כלל וגם לא חש את רחמנותו ואלוקותו בתורה שהשפיע לו. זה הנזק הגדול ביותר שישנו בעולם ר"ל, שמרחיק את האדם מהשם בתכלית הריחוק.

לכן, כל אדם צריך להרגיל את עצמו להתפלל תפילה שלמה ומפורטת על כל דבר. כי יש מלא טוב בעולמו של הקב"ה, ואת הטוב הזה מקבלים רק על ידי התפילה. ועיקר הטוב הוא לא הגשמיות אלא הרוחניות – הקרבה להשם שמשיגים על ידי גילוי רחמנותו, כמו שכתוב: "טוב השם לכל ורחמיו על כל מעשיו"!

יהי רצון שהשם יתברך יזכנו לחיות בתפילה ודבקות בו ונזכה בקרוב לראות בשוב השם לציון ברחמים, אמן כן יהי רצון.