לנצח עם עפר וקש

מי היה מאמין שאפשר לנצח
במלחמה עם עפר וקש?! יכול להיות
ששאלה שכזאת היא דבר הזוי בפני
עצמו. אבל לא. מסתבר שזה בהחלט
אפשרי אם עומדים במבחן האמונה
ש… גם זו לטובה!
 

בגן החכמה – פרק 48

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

כדי להבין עד היכן מגיעה מידת התמימות, נתבונן במעשה המפורסם של נחום איש גמזו.

חכמי ישראל שלחו פעם את נחום איש גמזו לרומי עם תיבה מלאה באבנים טובות ומרגליות, בעזרתה קיוו לפייס את הקיסר שלא יגזור גזירות קשות על עם ישראל. אך בדרכו, עשה נחום איש גמזו טעות איומה: הוא נכנס ללון באחד מפונדקי הדרכים כשהתיבה המלאה באבנים הטובות גלויה לעין כל, מבלי לברר מי בעלי הפונדק – אם הגונים או נוכלים, ופשוט הלך לישון מבלי שיסתיר את התיבה או יניח אותה לידו, הרחק מהישג ידם של גנבים ושודדים.

ואכן, התברר שהבעלים של אותו פונדק היו נוכלים לא קטנים. הם כמובן הבחינו בתיבה המפוארת שנחום איש גמזו נכנס, ונכנסו באישון לילה לחדרו, פתחו את התיבה ונדהמו לראות את האוצרות שהיו בה. הם לעגו לו בליבם על שהניח כך את אוצרו בלי שום שמירה. מיד הוציאו את כל האבנים הטובות והמרגליות שהיו בתוכה, וכדי שלא ירגיש בדבר מילאו אותה בעפר וקש שאספו מרצפת הפונדק.

בבוקר, כאשר רצה לצאת נחום איש גמזו לדרכו הבחין בכך שמישהו נגע בתיבה… הוא פתח אותה וראה שהיא מלאה ב… עפר וקש!

מה היה עליו לעשות כאשר ראה את האסון הנורא שקרה? הרי באוצר זה תלו החכמים וכל עם ישראל את תקוותם! שיציל אותם מגזירותיו האכזריות של קיסר רומי. ולא רק, הם עמלו ויגעו עד שאספו את האבנים הטובות והמרגליות שהיו שוות הון עתק!!! ועכשיו? הכל הלך לאיבוד… והכל בגלל טעות טיפשית. כי מי משאיר אוצר כזה בלי שמירה? מי בכלל נכנס לפונדק דרכים מפוקפק עם אוצר גדול כל כך?! נחום איש גמזו היה צריך לכל הדעות להטיח את ראשו בקיר, להאשים את עצמו, להתייאש, לברר היכן נמצא המקום הכי רחוק בעולם כדי לברוח אליו… איזו בושה ואיזו עוגמת נפש!

אבל נחום איש גמזו היה בעל אמונה שלמה. הוא לא האשים את עצמו וגם לא התרגש כלל. הוא האמין באמונה שלמה שאם השם החליף את האוצר בחול וקש – זה בודאי לטובה, ואין זה משנה כיצד זה קרה: אם בגלל טעות שלו, או בגלל חוסר אחריותו המשוועת, או בגלל כל סיבה אחרת. זה קרה? אז זאת המציאות וזה לטובה. לכן הוא רק אמר: "גם זו לטובה!" ולקח את הארגז שהיה מלא בחול וקש והמשיך בדרכו לרומי.

כאשר הגיע לרומי, ניגש ישירות לפתח ארמונו של הקיסר וביקש מהשומרים שיודיעו לקיסר, שהגיע שליח מטעם היהודים כדי לתת תשורה יקרה להוד קיסרותו.

מיד הכניסו אותו פנימה, והקיסר הורה לפתוח את התיבה. והנה, לנגד עיניהם המשתאות של הקיסר ושרי הממלכה התגלתה תכולת התיבה – חול וקש. למותר לציין את זעמו הנורא של הקיסר האכזרי שראה בזה עלבון מוחלט, והבין שהיהודים פשוט רוצים לעשות ממנו צחוק. מיד רצה לגזור גזירה ולהרוג את כל עם ישראל.

ומה עשה נחום איש גמזו? האם הספיק להבין איזו טעות נוראה עשה? לאיזה אסון הוא גרם? במקום להביא ישועה לעם ישראל הוא גרם לגזירת שמד, ה’ ישמור. האם סוף סוף הבין שהוא מוכרח להתחיל להאשים כבר את עצמו ולכעוס – על השודדים, על עצמו, על… ועל… להתייאש? להתבייש?

לא. נחום איש גזמו המשיך להחזיק באמונתו הפשוטה: אם השם החליף את האוצר בחול וקש, הרי שזה רק לטובה. ואם הקיסר זועם ורוצה לגזור גזירות, גם זה בודאי רק לטובה. לכן גם עכשיו אמר: "גם זו לטובה!"

מיד הופיע אליהו הנביא כשהוא נדמה לאחד משרי המלוכה ואמר לקיסר: "רק רגע, כבוד הקיסר! אולי העפר הזה שבתיבה הוא העפר שהשתמש בו אברהם אביהם, במלחמתו נגד המלכים? עפר זה הינו מיוחד במינו, ויש בו סגולה – כאשר זורקים אותו לכיוון היריב מיד הופכים כל גרגירי החול לחרבות והקש הופך לחיצים, שנאמר (ישעיהו): "ייתן כעפר חרבו כקש נידף קשתו וגו’" ועושים שמות באויב".

הקיסר שמע את דברי ה"שר" וציווה לשלוח שליחים למדינה שהיה קשה לו לכבוש אותה ושם, לנסות את העפר שבתיבה. ואכן, העפר עשה את פעולתו הניסית, והקיסר וחילותיו כבשו אות אותה המדינה.

שמח הקיסר מאוד וציווה להכניס את נחום איש גמזו לאוצר המלך, שם מילאו את התיבה שהביא באבנים טובות ומרגליות שהיו יותר יקרות מאלה שהיהודים רצו לתת לו, ושלחו את נחום איש גמזו בכבוד רב.

בדרכו חזרה, עבר נחום איש גמזו ליד אותו פונדק דרכים בו גנבו את אוצרו. ראו אותו הנוכלים ושאלו: "מה הבאת לקיסר, שככה כיבד אותך?" השיב להם: מה שנטלתי מכאן, הבאתי לשם…"

מיד החלו אותם נוכלים לאסוף את כל העפר שהיה בביתם והביאו לקיסר שקים שקים מלאים בעפר, ואמרו לו: "העפר שהיהודי הביא לך, משלנו הוא". בדקו עבדי הקיסר את העפר וראו שהוא לא פועל שום פעולה. מיד הוציאו להורג את הנוכלים, והתקיים בהם: סוף גנב לתלייה. כן יאבדו כל אויביך השם.

אנו רואים עד כמה הועילה האמונה שהכל לטובה, הן לנחום איש גמזו והן לכלל עם ישראל. שכן התשורה של אותו עפר פלאי בודאי עשתה רושם רב יותר על הקיסר מכל האבנים הטובות שהיהודים שלחו לו. שהרי לקיסר לא חסר אוצר בקופתו, ומי יודע אם בכלל היה מצליח לבטל את גזירותיו בעבור אותו אוצר, וגם אם היה מבטלן – ייתכן שזה לא היה לזמן רב, ושוב היהודים היו צריכים לשלוח עוד אוצר, והדבר היה חזור על עצמו שוב ושוב. אך הקב"ה, שחס על ממונם של ישראל ורצה לתת להם ישועה גדולה ואמיתית, החליף את האוצר בעפר, לטובתם, כי כעת נפל פחד על הקיסר מפני היהודים, מכיוון שראה כי השם איתם והם יכולים לנצח אותו עם… עפר וקש!

הכל היה תלוי במבחן האמונה שנחום איש גמזו היה צריך לעבור. וכשעבר אותו בהצלחה – באה הישועה ליהודים. הם קיבלו בחזרה את כספם בכפל כפליים, שהרי נחום איש גמזו החזיר את התיבה כשהיא מלאה באוצרות טובים מגנזי המלך.

גם זו לטובה, או יותר מזה – הכל לטובה! זאת מידת התמימות והאמונה הפשוטה.

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)