לעשות את זה נכון

"תחזרי, עשי את זה שוב, אבל הפעם
עשי את זה נכון!", אומר הקול הפנימי,
אבל מה זה אומר? להיכנס שוב לאותן
מלחמות? לריב עם האנשים שיקרים
לך? לחוות את העבר שוב? איך עושים
את זה?
 
 
בחזרה לימים בהם ציפיתי בסרטים מבית היוצר הוליווד. אחד מהם הוא הסרט "לקום אתמול בבוקר" (או 'יום המרמיטה'), שבו פיל קונורס (השחקן ביל מאריי) היה צריך לחיות בכל יום את היום הקודם שוב ושוב עד שהוא 'עשה את זה נכון', כלומר הצליח לחיות את היום ולא את אתמול.
 
רבי נחמן מברסלב כבר לימד אותנו שיש שכל וחכמה אלוקית בכל דבר, אפילו בסרט המוזר הזה שריתק רבים למסכי הקולנוע. הסרט הזה, כביכול, מראה לאנושות איך דברים קורים בעולם מבחינה רוחנית. אנחנו ממשיכים להגיע לכאן – לעולם הזה, חווים את אותן חוויות והתנסויות, אותם מצבים, אותם אתגרים – וממשיכים לחזור שוב ושוב, בצורה מפליאה, על הכאב והסבל שאנו חווים עד שאנו 'עושים את זה נכון'.
 
בחודשים האחרונים בעלי ואני מרגישים שחיינו ב'תיקון של העיר'. שנינו נתקלנו באנשים שלא ראינו שנים. שנינו נשאבנו לתוך מצבים שחשבנו תמיד שלעולם לא יקרו שוב. אבל הפעם, שנינו יודעים שאלוקים עומד מאחורי הכל, מושך בחוטים, מעודד אותנו ואומר – 'בבקשה, הפעם תעשו את זה נכון'.
 
דוגמה? בבקשה. כשהעסק של בעלי קרס לפני חמש שנים והיינו צריכים למכור את הבית, כי כבר לא יכולנו להרשות לעצמנו לגור בו, שנינו הרגשנו שזהו זה עם העסקים, עד כאן ולא יותר.
 
הלחץ, הדאגות, הניירת – מי צריך את כל זה? וכשהעסק 'תקתק' – הגאווה, זחיחות הדעת, הבזבזנות על דברים שלא היינו צריכים ולא היו טובים לנו – מי צריך את כל זה?
 
תודה לא-ל, השם כל כך מרחם עלינו, וברגע שעברנו למקום בו אנו גרים והתחלנו לחיות חיי אמונה, על כל המשתמע מכך, הוא נתן לבעלי עבודה מדהימה בירושלים עם בוס נפלא – ולא הסתכלנו לאחור שוב.
 
רק עכשיו, בעלי עומד לתת את המכתב לבוס והולך על זה לבד שוב. יכולות להיות הרבה סיבות, אולי גם מינוריות, 'כלום ממש' ללמה הוא עושה את זה, ועוד יותר גדולות דווקא בזמן של מיתון, בשפל הכלכלי הגדול שפוקד את העולם, אבל הסיבה האמיתית היא בגלל שהוא מרגיש שזה מה שאלוקים רוצה שהוא יעשה עכשיו.
 
"חזור, עשה את זה שוב, אבל הפעם עשה את זה 'נכון'!"
 
מה זה אומר? זה אומר שצריך להתפלל והרבה. זה אומר שאלוקים הוא הבוס האמיתי של העסק. זה אומר לעבוד כל יום על האמונה שלנו שהשם הוא זן ומפרנס אותנו, לא הבוס של בעלי.
 
גם אני חווה משהו דומה עם 'הקריירה' שלי. כאשר עסק התקשורת שלי 'התפוצץ', נשבעתי לעצמי שלעולם לא אתפרנס מכתיבה שוב. לקראת הסוף, כמעט שאיבדתי את השפיות בגלל המאמצים המרובים לעמוד בדד-ליינים שהצבתי לעצמי, לדאוג שהלקוחות יהיו מרוצים ושמחים, ושהעסק הקורס שלי ימשיך לצוף עוד קצת. אחרי שסגרתי אותו, לא יכולתי לחשוב על כך שאני פותחת את הלפטופ וכותבת שוב.
 
אבל שנה אחרי, כתבתי סיפור לבלוג של הרב אליעזר רפאל ברוידא – לייזר בימס, והרב ברוידא פרסם אותו. הרגשתי שהסיפור הזה, לבדו, היה התיקון שלי.
 
אבל לאלוקים יש תוכניות אחרות בשבילי. שלוש שנים עברו, ואני כותבת – והרבה! – לאתר ברסלב ישראל, מה שנראה, לא פעם, כ'יותר מדי'.
 
אלא שאז, חזרתי לאנגליה לרגל שמחה משפחתית וחזרתי עם תובנות מדהימות, כי בגלל שאני לא שייכת יותר לאנגליה אבל גם לא כל כך 'מתאימה' לכאן, אני מהווה מעין 'גשר' לשני עולמות שבקושי יש ביניהם קשר.
 
הכתיבה, כמו ששמתם לב, היא חלק מעניין בחיי. אבל לפני כמה שבועות הרגשתי שאני קצת תקועה, לא הצלחתי לכתוב על הדברים שרציתי מכל מיני סיבות. אלא שבורא עולם החליט אחרת, שוב, ונתן בליבי את הרצון להתחיל לכתוב ספר מכל מה שלמדתי מהרב שלום ארוש והרב ברוידא, משהו שיתקבל על דעת קהל גדול ונרחב, כמו שהייתי עושה בעבר, בעבודה הקודמת שלי.
 
ואם אצליח למכור אותו (ואני יודעת שמדובר כאן ב'אם' גדול מאוד) – יש לו פוטנציאל אדיר להימכר בגדול. ואם הספר יימכר בגדול – הצלחתי להגיע לנקודה בתהליך הזה שתמיד עשתה לי רגליים קרות.
 
אה, ואם הוא יימכר בגדול, מן הסתם, אמצא את עצמי בתחרות האיומה, בגשמיות, בכסף ו'הצלחה'. מקום שאני לא רוצה לחזור אליו לעולם, לא להסתכל עליו ולא להכניס אפילו את הזרת. אלא שבתפילה האישית שלי (התבודדות), כל מה שאני מקבלת מהשם הוא רק עידוד ותמיכה בנושא.
 
"תחזרי, עשי את זה שוב, אבל הפעם עשי את זה נכון!"
 
זה מה שקורה לי גם בקשרים אישיים שלי. ויכוחים שחשבתי שנפתרו לפני שנים, עימותים שהייתי נחושה בדעתי להימנע מהם בכל מחיר, מצבים שנכנסתי אליהם בגלל הנטייה שלי לראות דברים שחור-לבן – נראה שכולם חוזרים שוב לחיי.
 
אתם יודעים כמה אני מנסה לעשות תשובה על הגאווה שלי, על תכונת ה'בוסיות' שלי, על אי היכולת שלי לראות את הצד השני של הויכוח. קראתם בהרבה מאמרים, נכון?
 
אני עובדת על זה שנים על גבי שנים. שעות על גבי שעות אני מדברת עם השם ומבקשת ממנו שיעזור לי לדון את זולתי לכף זכות, לראות רק את הנקודות הטובות שבכל אחד, להיות כלי וצינור של הטוב בעולם. ולמרות זאת, בעלי ואני נמצאים באמצע הויכוח הכי גדול שהיה לנו עם אנשים מסוימים.
 
אני לא מפסיקה להתפלל. בודקת שוב ושוב שהיצר הרע לא הצליח להוליך אותי שולל בדרכו הערמומית. אין אדם שלא טועה. אני יודעת שיש לי 'נושאים' פתוחים על השולחן שאני לסגור, ואני ממש מפחדת לעשות את כל הדברים שנהגתי לעשות בעבר שוב. אבל בכל פעם שאני מבקשת מהשם שיראה לי אם אני מוליכה את עצמי שולל, אם אני צריכה לעשות עוד תשובה – כל מה שאני מקבלת ממנו הוא רק הרגשה מרגיעה ונעימה, חום ואהבה והמון ביטחון.
 
אני לא נלחמת על האגו שלי, או על הנוחות. אני נלחמת על נשמות של אנשים, לא פחות. על הנשמות של בעלי והבנות שלי.
 
אני נלחמת על זווית ראיה שאומרת שאנשים יכולים לבזבז את חייהם בלעג ובוז לתורה, להתעלם מאלוקים – ולחשוב שיקבלו אותם עם שטיח אדום ביום פקודתם…
 
אני נלחמת על גישה שאומרת שאין שום השלכות והשפעות מהמעשים והפעולות שאנו עושים, שאין שכר וגם לא עונש, ושהדבר הכי טוב הוא שזה 'נראה טוב', ולא משנה איך זה באמת נראה, מרגיש, או כמה זה באמת פוגע וכואב באנשים שמעורבים.
 
לפני כמה שנים אהבתי את המלחמות האלה. היום אני ממש שונאת אותן. היום אני באמת מעריכה שהתוצאות, למרות שאני 'טועה', מדהימות ובעיקר בונות. היום, הייתי רוצה שזה יהיה אחרת, ואני ממשיכה לחפש ולראות אם יש דרך לנטרל את זה.
 
אבל התשובה שאני ממשיכה לקבל היא:
 
"תחזרי, עשי את זה שוב, אבל הפעם עשי את זה נכון!"
 
אבל מה זה אומר? שלפעמים אתה צריך להילחם? שלפעמים, אתה חייב לומר בצורה ישירה את הדברים, גם אנשים לא יאהבו את זה ולא ידברו איתך? שלפעמים אתה צריך לנסח מחדש את האמת, למרות שהאמת נראית כמרחיקה אותך מאנשים שבאמת אכפת לך מהם?
 
התשובה, לפחות עבורי, ולפחות עכשיו, היא כן.
 
אנחת רווחה…
 
אני ממשיכה להתפלל שאלוקים יראה לי ולבעלי מה הוא באמת רוצה מאיתנו, ושהוא יעזור לנו 'לעשות את הדברים נכון' – כי אין לנו שום מושג או רעיון מה אנו עושים בכל מיליוני הכיוונים שפותחים את דרכם בפנינו.
 
את כל המאמצים שלי אני משקיעה בלהתקרב לבורא עולם, כי כך אני יודעת שלכל מקום שהדרך תיקח אותי – וכרגע היא לוקחת אותנו למקום מטורף – זה בהשגחתו המדויקת והנפלאה של בורא עולם, וזה בסדר. אחרי הכל, בסוף הכל יתברר.