לקום יום אחד ולחזור הביתה

 

 

לא להתקדם אנחנו נקראים.

 

לא ללכת הלאה, אף לא לפלס נתיבים חדשים.

 

התכלית, שהיא סוף הגלות ותחילה הגאולה, מתמצית בדרישה של לעשות תשובה, כלומר – לחזור! לשוב, קורא לנו אבינו שבשמים, לחזור אל המקום שמשם באנו, להתעשת ולעשות את הדרך חזרה.

 

אנו נקראים להביט בגעוגעים אחורה – אל הלפני, אל הטרם: טרם האבק שנערם, טרם התחפושות. למחות את העננים – ולגלות שוב את התכלית הטהורה, הבוהקת, לקרצף את הבוץ ולהביט אל ניקיון הבראשית, אל הבלתי מועלם, לחזור אל מה שהיה, לפני התעיה, לפני הסינוורים, לפני החטא.

 

לשוב – מארמונות החול ומהיכלי הכזב אל אוהל הבראשית של הורי האומה, להביט אל צור המחצבת, אל בור הנקרה, אל אברהם אבינו ואל שרה אימנו. לא להתקדם, לא להמשיך בכוח האינרציה, כי אם לעשות את התפנית בת מאה שמונים המעלות, ולצעוד דווקא אחורה, אל שערי גן העדן הנעולים, שנטשנו אותו מאז החטא.

 

אנו נקראים להניח את הרגליים על העקבות, אבל בכיוון הפוך. לא לגלות עולמות חדשים, לא לצעוד בשבילים ההולכים ונסללים, לא לנגח הרים ולפלס מנהרות – רק לחזור, לשוב, אל הראשית, אל קריאת "אייכה?", אל האור שממנו באנו ושאליו אנחנו נקראים גם ללכת.

 

אצל כל העמים המגמה היא לפלס נתיבים חדשים. האידיאל הוא לגלות אתרים נעלמים, להרחיק ככל האפשר מן העבר, לברוח ממנו, כמו מחרפה, מנחשלות. אבל אנו – תמצית תקוותנו וסוף תכליתנו – לשוב. לומר "די" להליכות המדבריות, סוף לתעיה, קץ לאין תכלית. לטפס באותו מורד, שבו הדרדרו הדורות, אל פסגת העבר, שהיא יעד העתיד. "ושבת עד ה’ אלוקיך" – לחזור אנחנו נקראים – אל קרבת אלוקים, אל השיאים שמהם רחקנו, בעוונותינו הרבים. נקראים אנו לאחוז בזיזים ששרטו אותנו בדרך למטה, בצוקים שפצעו את נשמותינו כאשר הדרדרנו במורד, ולעלות מן החומר ולשוב עד השם יתברך.

 

הכמיהה לחזור, למצוא את הדרך אל נקודת המוצא, טבועה בכל היצורים בעלי כושר התנועה. אינסטינקט ההפלגה, או המעוף, חזרה אל נמל הבית הוא אחד המאפיינים הדומיננטים ביותר אצל הנבראים. ואולם מה שנקבע כאינסטינקט אצל חסרי הבחירה, מהווה דגם לאדם בעל הבחירה. הוא נקרא לעשות במודע את מה שהמון יצורים עושים בהדרכתו של כוח אדיר, שאי אפשר לעמוד בפניו ואשר חייבים לציית לו: כורח השיבה.

 

אל מול הכוח האדיר הזה עומד גם המדע נדהם נטול הסבר. מיליוני ציפורים עושות דרכן מקצות תבל אל המקום שבו ראו אור לראשונה. מסע עיקש ובלתי מתפשר אל קן ההורים מאפיין המוני מינים של בעלי כנף.

 

מהו כוח האיתנים הדוחף את הנדידה הנחושה הזו, מעל אוקיינוסים, מעבר להררי עד ובשמי הג’ונגלים?

 

ניסיונות מדעיים לבלבל את ציפורי הנוד ולנטרל את כושר הניווט הטבעי שלהן עולים תמיד בתוהו. מכל הצנטריפוגות ותאי האין-משקל שכולאים אותן בהם כדי להביך את מנגנוני השיבה שלהן – חוזרות הציפורים תמיד אל נתיב הטיסה הביתה.

 

זה בדיוק מה שקורה גם ללהקות של דגי הים, ש"הגלו" אותם ממולדתם הצמודה אל חוף כלשהו – אי שם במרחקי האוקיינוס. פתאום פורשים כולם לרבבותיהם את סנפיריהם ומתחילים לחתור בזווית מדויקת אל כיוון נמל הבית הרחוק, מקום שמשם באו.

 

ניסיונות שנעשו עם בעלי חיים נוספים הוכיחו, כי ככל שירחק היצור ממקום הולדתו, תמיד ישאף לשוב אליו.

 

החזרה אל נקודת המוצא – היא שאיפה בלתי נכבשת. אפשר לאלף בעלי חיים בתחומים רבים, ניתן "לחנך" אותם לתגובות מותנות, להרגיל אותם לתנועות מסוימות ולכפות עליהן אפילו סדר קפדני של תרגילי אקרובטיקה, אבל לא ניתן לרסן אצל שום בריה את הכמיהה האניסטינקטיבית לחזור אל מקום הבראשית שלה.

 

ממרחקים רבים, בדרכים רצופות מכשולים, עושים המוני ברואים דרך כמעט בלתי אפשרית בשיקול אובייקטיבי: הביתה.

 

בניגוד לכל ההסתברויות הטבעיות הם גם מגיעים יום אחד ליעדם, באורח טבעי ומובן מאליו הם עוגנים או צוללים או נוחתים בנמל הבית, מקום ששם נגלה עליהם לראשונה עולם המעשים.

 

"הכל שב אל מקומו" – זה נוסח הסיכום המדעי של כל התצפיות, אל מקום שהנחלים הולכים, שם הם שבים ללכת. כוכבי הקוסמוס הנעים, מתמידים להגיע אל נקודות הפתיחה, העבים העולים מן הארץ שבים אליה בדרך המטר, "זרוק חוטרא לאווירא – אעיקרא קאי" (= זרוק מקל לאוויר, לעיקרו חוזר).

 

בכל מקום שאדם מביט אליו הוא לומד לדעת, כי הכיוון הטבעי של כל הסובב הוא לחתור חזרה. אין זה חזיון סתמי. כמו כל ההתרחשיות בעולם החומר, שהן משל לעולם הרוח, גם כאן נראית בעליל המגמה האחת הרצויה, הטבעית והמתבקשת, שצריכה למלא את שאיפותיו של האדם: לשוב אל המקור, אל טוהר הבראשית, אל העצמות והעצמיות. לא לחפש דרכים חדשות ולא להתנסות בחיפושים עקרים.

 

רק לקום יום אחד ולחזור הביתה. אל מוסר אב ואל תורת אדם, אל "היום הזה נהיית לעם" ואל "בני אתה, אני היום ילדתיך".

 

לחזור אל התכלית שהיא המקור, אל היעד שהוא היסוד. כי האידיאל שלנו, סוד גאולתנו וגאולת העולם כולו הוא התשובה דווקא. לא מהפיכות ולא שינוי ערכים, כי אם הדרך חזרה. הלא כך מודיע לנו הרמב"ם: "וכבר הבטיחה תורה, שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד נגאלין". אמן.

  

  

(מתוך "עשרה נסיונות")