לתת בעולם שהולך ומשנה את פניו

בסוף נשאר רק לקחת את המרשם, להודות על היחס והאכפתיות, על הפינה החמה האישית הזו, בעולם שמשנה את פניו במהירות מטאורית והולך ונעשה ממוכן וקר יותר מיום ליום...

3 דק' קריאה

א. אלישבע

פורסם בתאריך 06.04.21

בסוף נשאר רק לקחת את המרשם,
להודות על היחס והאכפתיות, על הפינה
החמה האישית הזו בעולם, שמשנה
את פניו במהירות מטאורית והולך ונעשה
ממוכן וקר יותר מיום ליום.
 
 
היא מחכה תמיד במרפאה הקטנה המטופחת, שכה הרבה שנים תכננה פרט לפרט ושמחה כל כך כשהצליחה להוציא את תוכניותיה אל הפועל ולבנות יחידה קטנה, יפה ונקייה בכניסה.
 
עד אז היו הממתינים מצטופפים בתוך חדר המגורים בבית הפרטי שלה, בין הפסנתר הישן, הספה והתמונות, מעיינים בעיתונים – היא הקפידה תמיד לעדכן את תכולת סל הקריאה שלה ולספק חומר מגוון, החל מעלונים רפואיים וכלה בעיתוני חדשות למיניהם – מזהים שינויים בסדר התמונות התלויות על הקיר, במפה החדשה שעל השולחן ומחווים דעות. האווירה היתה ביתית מאוד, ניתן היה לשכוח בקלות את מטרת הביקור…
 
גם בתוך חדר הרופא פנימה ליוותה האווירה הזו את הפציינט ביתר שאת.
 
"שלום!" פניה מתקמטות בחיוך אמיתי. "רגע, אל תגידי שם, עוד רגע ואני נזכרת. נו בטח, אלישבע, נכון?"
 
גם בשם המשפחה היא היתה נזכרת כמעט מיד, ורק אז פונה לחפש את הכרטיס במגרה המתאימה.
 
"אמא שלך היתה אצלי בשבוע שעבר, אז המשפחה שלכם בזיכרון שלי", היא מתנצלת. "אישה נהדרת, אמא. ממש פציינטית שכיף לפגוש, במיוחד כשהיא מרגישה טוב. ומה איתך? איך את מרגישה?"
 
סימני מחלה הם רשימה משעממת למדי של תופעות פיזיות לחלוטין, אבל אצלה הם הפכו למסכת של השתתפות מלאה.
 
"כן?" היא מקשיבה ופניה מלאות הבעה. "כבר ביום חמישי? מאז את עם כאבי ראש כאלה? לא פשוט, בהחלט, להתמודד כך".
 
גם גרון אדום הוא לא נעים.
 
"רק ‘אה’ ארוך", היא מבקשת. לשונית העץ כמעט ולא נוגעת, הפנס הקטן ממצמץ פנימה והיא כבר באוזניים. ימין, שמאל, לחיצה קלה על הסינוסים וכבר יש לה אבחנה.
 
"כאב בטן?" היא מחייכת. "הוא לא קשור דווקא. את יודעת…"
 
וכאן ברור שיגיע סיפור מן הפרקטיקה ארוכת השנים, פרקטיקה מגוונת, רבת אכפתיות, דמויות ניסיונות ולימוד.
 
"הגיע אלינו אל בית החולים שם", היא מספרת, והכוונה היא לבית החולים בחו"ל שבו עשתה את תקופת הסטאז’ שלה פעם, "ילד שהתלונן על כאבי בטן. הוא התפתל מכאבים, בכה וילל. אמא שלו לא ידעה מה לעשות איתו. בדקנו כל סיבה אפשרית: מששנו, פשפשנו, צילמנו – כל מה שייתכן ולא מצאנו כלום. נשארה רק ברירת המחדל – ניתוח תוספתן.
 
"אז הכנו את הילד לניתוח. זה לא תהליך קצר, ואז הוא היה ארוך הרבה יותר. ואז, כשהילד היה מוכן והצוות של חדר הניתוח כבר חיכה, הופיע פתאום ראש המחלה וביקש מהילד לפתוח את הפה.
 
"לא הבנו אותו מה הוא רוצה? את כל הבדיקות כבר ערכנו והוא מגיע לו עם בדיקה פשוטה כזו שלא שייכת לכלום. אבל הוא התעקש. הילד פתח את הפה וגילה גרון אדום אדום ומודלק, פשוט דלקת גרון קלאסית.
 
"את מתארת לעצמך מה היה שם? הורדנו את הילד מהמיטה ושלחנו אותו הביתה עם אנטיביוטיקה פשוטה והמלצה לשתות תה חם, זה הכל, ומיד התנפלנו על הרופא. ‘איך ידעת לחפש בגרון?’ והוא חייך וסיפר, שפעמים רבות מתחיל כאב בתחושה לא טובה באיבר אחר של הגוף, הבטן, וכל מיני מקומות אחרים".
 
הסיפור הזה הוא רק אחד משרשרת ארוכה של סיפורים מרתקים.
 
היא, הדוקטור, אוהבת לספר על גבורת אנוש, על התגלויות של רצון טוב, על אהבה, על הקרבה והצלחות. השנים משמשות לה כר נרחב של ניסיון והיא דולה ממנו פנינים מרתקות כל כך, ששוב כמעט ומשכיחות את סיבת הביקור אצלה.
 
גם במחקרים עדכניים היא משתפת.
 
"היה ניסיון חסר של ויטמין כזה", היא מודיעה, "לפני כמה חודשים בנגב. זה היה סיפור מעניין עם שתי בדואיות צעירות שגילו תסמינים דומים".
 
והיא ממשיכה לשטוח את תיאור המקרה, את הניסיון ואת תוצאותיו. לעולם אינה נלאית להסביר מדוע בחרה בדרך זו או אחרת, ומדוע תרופה זו עדיפה בעיניה על האחרת.
 
"סטרואידים", היא מזהירה. "את יודעת למה הכוונה? לא הייתי רוצה שתשתמשי בהם מלכתחילה. התכשיר השני אולי פחות חזק אבל בטוח יותר בשבילך".
 
והיא זוכרת, תסמכו עליה, בדיוק מה טוב בשביל הפציינט שלפניה ומה לא.
 
"את לא אוהבת תרופות כאלה, אני יודעת", היא מחייכת. "אז נמצא לך תחליף".
 
בכלל, היא זוכרת הכל.
 
"מה שלום אמא?" היא מבררת. "ואבא? והאחיין שנולד? והדוד שגר בצפון – איך הוא הסתדר שם? נהנה מהמקום?"
 
היא מכירה את כל המשפחה כבר שנים רבות. השם שלה הוא חלק אינטגראלי בכל רשימת מוזמנים לשמחות. היא יודעת מה נולד למי, מי כבר לומד ומי יצא לעבודה, ואפילו זוכרת תחביבים.
 
"מה עם הציור שלך?" היא מתעניינת. "אני זוכרת כמה תמיד אהבת לצייר. גם הנכדה שלי מוכשרת מאוד, תראי, מה היא הכינה בשבילי".
 
על קיר המשרד תלויה תמונתה של הנכדה והיא מעיפה בה מבט אוהב.
 
"את יודעת, הייתי אצלם בחג. הם נחמדים כל כך, הילדים…"
 
ובסוף נשאר רק לקחת את המרשם, להקשיב להוראות ולהודות על היחס, האכפתיות והסיפורים, על הפינה החמה האישית הזו בעולם, שמשנה את פניו במהירות מטאורית והולך ונעשה ממוכן וקר יותר מיום ליום.
 
 
(מתוך מגזין "משפחה")

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה