מה אומרת הכניסה לבית?
ניסיתי לגמד את עצמי ככל שניתן, אבל הוא ראה אותי. "סליחה, מה אתה עושה פה? מי אתה?" שאל תוך כדי שהוא מדליק את הסיגריה שבידו. הסתכלתי עליו...
לפרנסתי, אני סוכן נוסע של כלי אוכל – מקצוע לא כל כך מודרני, אך בהחלט מעניין. בשעות אחר הצהריים אני יוצא מביתי אל אחד הישובים בסביבה, בתוך תיק צד יש לי פרוספקטים של המוצרים. כשאני מגיע לישוב אני עושה סיבוב עם המכונית, בוחן את הבתים והחצרות ובוחר את ה"יעד". כל יום משהו אחר.
במשך השנים פיתחתי לעצמי טכניקה על פיה אני בוחר את הבית אליו אני נכנס. הטכניקה הזו מורכבת ממספר פרטים שאני רואה בחצר הבית והכניסה.
לא הרבה אנשים שמים לב לחשיבות של ה"פרטים" הללו, אבל, בעיקרון, ה"פרטים" בכל דבר הם שמרכיבים את התמונה הכללית, כך למשל, מהצורה בה מפוזרים צעצועי הילדים בחצר, ניתן ללמוד על גילם ומינם, וכן, ממראה החצר והפריטים המקשטים את הכניסה לבית ניתן ללמוד הרבה מאוד על מבנה המשפחה ומערכת היחסים הפנימית בין בני המשפחה המתגוררים שם. בעיקר על ההורים. כך לדוגמא: מהצורה שבה חונה המכונית, ממראה הדשא והצמחייה בחצר, ניתן ללמוד על אופי האיש. מהמראה של הכניסה לבית (קרוב לדלת) והפרטים המונחים שם אפשר ללמוד על אופי האישה. מהשילוב וההרמוניה של החצר והכניסה ניתן אפילו ללמוד על מערכת היחסים שיש בין בני הזוג.
זוהי פילוסופית חיים שלמדתי ויישמתי בעבודתי. היא מורכבת ומעניינת הרבה יותר ממה שאפשר לתאר.
לפני כשבוע קרה לי מקרה מאוד מעניין, אומנם לא קשור באופן ישיר ל"פילוסופיה" אבל נראה לי שכדאי לספר אותו.
הגעתי לבית נאה ומטופח, צלצלתי בפעמון והמתנתי. הדלת נפתחה ובפתח עמד אדם בשנות השלושים לחייו, חבוש כיפה, ועל פניו זקנקן קטן ומסודר. מתוך הבית בקעו צלילים נעימים של מנגינות יהודיות והוא החזיק בידו גמרא. הוא חייך אלי חיוך רחב ואמר: "שלום עליכם".
"עליכם ועל בניכם" עניתי בניסיון להישמע חביב ולא מזיק.
הוא הסתכל בי במבט בוחן והחיוך שלו הלך והתרחב לאט לאט, היה נדמה לי שהוא מכיר אותי. החזרתי לו חיוך (בערך באותו רוחב). ואז הוא אמר: "אתה ישראל, לא??" ולפני שהספקתי לענות הוא המשיך: "…אתה עדיין מוכר כלים!"
ברגע הראשון לא זיהיתי…רגע אולי זה…כן…זה הוא…אבל מה שמו…??
הוא הצביע עלי. ואני הצבעתי עליו. ואז אמרנו שנינו בקול רם: "שיר השירים!!!"
כן. אני מתחיל להיזכר, הם גרו אז בכפר כפריהו.
* * *
היה זה לפני כשלוש שנים באחת הפעמים הראשונות שיצאתי לעבודתי, הגעתי לישוב הזה שנחשב "אריסטוקראטי" מאוד. כשהתקרבתי אל הדלת של ה"יעד" שבחרתי, שמעתי קולות רמים מתוך הבית והבנתי שבני הזוג נמצאים בשלב מאוד מתקדם של מריבה. זהו כמובן זמן לא מתאים להפריע, לכן הסתובבתי על עקבי כדי לצאת מהחצר וללכת לבית אחר. בטרם הספקתי לעשות צעד נוסף, נפתחה דלת הבית ומתוך הבית יכולתי לשמוע בבירור קולות בוקעים ממכשיר טי.וי. ואת האישה אומרת בקול רם לבעלה: "זה לא בסדר, כל פעם שאנחנו מגיעים בויכוח לנקודה שבה אתה צריך להודות בטעותך, אתה מיד בורח החוצה". הבעל לא נשאר חייב וענה: "אני לא בורח לשום מקום, אני יוצא לעשן סיגריה ולשאוף קצת אויר צח", טרק את הדלת מאחריו ויצא.
ניסיתי לגמד את עצמי ככל שניתן, אבל הוא ראה אותי. "סליחה, מה אתה עושה פה? מי אתה?" שאל תוך כדי שהוא מדליק את הסיגריה שבידו.
הסתכלתי עליו. עגיל באוזן. חולצת טריקו. מכנסים קצרים. וקוקו.
נופפתי בפרוספקטים שבידי ואמרתי: "באתי להציע להם לקנות כלי אוכל מיוחדים, אבל אני רואה שהגעתי בזמן לא כל כך נוח, אולי אכנס אליכם בהזדמנות אחרת". אמרתי והתחלתי ללכת לכיוון שער החצר. המרחק עד השער לא היה גדול, וכשהגעתי אל השער הסתובבתי אליו ואמרתי: "אני באמת לא רוצה להתערב, אבל אשתך צודקת. לא היית צריך לצאת מהבית".
הוא לקח שאיפה ארוכה מהסיגריה הבוערת שבידו, הסתכל בי במבט ארוך, ואמר: "בוא, בוא תשב. אתם הדתיים חכמים מאוד, אני רוצה לשאול אותך משהו".
ישבנו על כיסאות נוחים ליד הכניסה לביתו, רוח קרירה נשבה בין העצים, פסטוראליות אופיינית לישובים חקלאיים באזור צפון הנגב. ואז הוא התחיל לדבר: "אני יודע שאתה צודק שאני צריך להישאר בבית, אבל אני פשוט לא מסוגל…המצב אצלנו בבית ממש לא טוב…אני פשוט שבור…". הוא המשיך וסיפר לי קצת על חייו ועל עיסוקו ובעיקר "שפך" את ליבו בעניין הקשר בינו לבין אשתו.
האמת היא שמאוד הופתעתי מהפתיחות שלו, אבל הבנתי את מצוקתו. מדבריו, ניתן היה להרגיש כי בינו לבין אשתו קיים קשר רוחני חזק מאוד, למרות חילוקי הדעות והמריבות. ואז, כאילו הוא קרא את מחשבותיי ואמר: "אתה בודאי מופתע מכך שאני כל כך פתוח אליך, אבל תדע לך שאני אדם מאוד מוכר ומפורסם בעולם שלי, ואני פשוט לא יכול לדבר עם אף אחד על כך. אני יודע שאתם, הדתיים, יש לכם קודים חברתיים מאוד נוקשים של אמינות, כמו למשל שמירת סוד ודיבורי לשון הרע, ולכן אני בטוח שהדברים יישארו בינינו". והוא המשיך. הוא ואשתו נמצאים בסוף שנות העשרים לחייהם, נשואים כבר שנה ומכירים כארבע שנים. לפני שהם התחתנו, אהבתם פרחה בצורה בלתי רגילה, והם היו הדוגמא האידיאלית של בני זוג. ממש זוג יונים.
אבל הכל התהפך. מאז החתונה הם נמצאים כל הזמן במריבה אחת ארוכה ומתמשכת עם עליות וירידות. הוא גם ציין את העובדה שהמריבות שלהם מחריפות מאוד במיוחד בסופי שבוע, בערבי שבת. הם עדיין קשורים מאוד אחד לשני, ומחשבה על פרידה איננה עולה על דעתם כלל. "אבל אולי אין ברירה" אמר בעצב. הוא סיפר לי שהם ניסו ללכת לייעוץ אצל יועצת, אבל שניהם מאוד התאכזבו, והרגישו שהיא אינה עולה על הבעיה האמיתית שלהם, ומטפלת רק בצדדים החיצוניים של הבעיה.
* * *
הבעיה הזו כפי שהוא מציג אותה, מוכרת וידועה. זוהי בעיה ששורשיה נעוצים עמוק בתוך תהליכי החינוך המודרניים, והיא מושפעת מהחברה ומהטכנולוגיה המתפתחת. ישנם פתרונות די פשוטים לבעייתם, אבל אני לא בטוח שהאדם, שפגשתי זה עתה, מוכן מבחינה מנטאלית לסוג הפתרון שיש לי להציע לו. התרשמתי כי למרות היותו מאוד חכם ופתוח, הוא עדיין שקוע עמוק בתוך המציאות שהוא בנה לעצמו, ואינו בשל לקבל שינוי מהותי בתפיסת עולמו. לכן דיברתי איתו ברמה הפרקטית בלבד, משהו מעין "אקמול", שאולי ירגיע קצת את הכאב.
"תדע לך", קבעתי באופן די נחרץ, "כמעט 40% מהגירושין של זוגות בימינו יכלו להימנע על ידי לחיצת כפתור אחת". הוא הסתכל עלי בסקרנות ובצפייה להמשך דברי. "ועוד דבר, תדע לך ש-85% מבעיות התקשורת והמריבות בין בני זוג היו נמנעים על ידי לחיצה על כפתור…ועוד 15% מהמריבות לא היו מתחילות בכלל..והכל בלחיצת כפתור אחת!!!"
יכולתי לראות שהוא מאוד מתוח. שתקתי שתיקה ארוכה במיוחד, נתתי לו לעכל את הדברים, ואז אמרתי לו באיטיות, תוך הדגשת כל מילה ומילה: "אנו חיים בתקופה שבה מכשירים אלקטרוניים תקשורתיים קובעים לנו הרבה דברים. הם קובעים לנו את זמני המנוחה (אם בכלל). הם קובעים לנו את קצב החיים. והעצוב מכל הוא שהם גם קובעים לנו את הליכי החשיבה ודפוסי ההתנהגות. האדם החופשי, הנאור, הוא עבד של הגלמים שהוא יצר בעצמו", סיכמתי. הוא הקשיב ברוב קשב, והבין כל מילה. המשכתי, "לחיצה על הכפתור המכבה את המכשירים הללו תחסוך הרבה כאב ראש בחיים".
הוא שתק שתיקה ארוכה תוך כדי שהוא מהנהן בראשו באיטיות. אחרי שתיקה נוספת של מספר שניות אמר כאילו מתנצל: "אל תראה אותי כך, אני אדם מאוד מאמין. אומנם אני לא מקיים מצוות כמוכם, אבל אני מאמין בלב. אשתי לעומת זאת איננה מאמינה כל כך, אבל היא אישה מאוד רוחנית, הרבה יותר ממני". משנפתח ליבו הוסיף לספר: עוד כשהיה ילד היה הולך באופן קבוע כל ליל שבת לבית הכנסת עם הסבא ז"ל לקבלת שבת, כולם בבית הכנסת מאוד אהבו לשמוע אותו משורר את "שיר השירים". היה לו קול מתוק – כך הגדירו זאת האנשים. בהיותו בגיל 6 נפטר הסבא, כך שבעצם בזה מסתכם כל הקשר שלו ליהדות.
* * *
הוא הסתכל במבט מלא עצב אל הכוכבים שבשמים, ואז בשקט, בשקט, הוא התחיל לשורר בקול נעים…"שיר השירים אשר לשלמה, ישקני מנשיקות פיהו…" היה לו קול נפלא, ואני ישבתי מרותק, והקשבתי ברוב קשב לגרסא דינקותא, שפרצה לתוך הלילה. כשסיים אמר בביישנות: "עד היום, לפעמים, בערב שבת לפני השקיעה, כשמאוד עצוב לי בבית, אני יוצא לגינה ושר לעצמי את כל שמונת הפרקים של השיר. זה נותן לי המון כוח. הרבה פעמים אני אפילו בוכה מהתרגשות. אבל ברגע שאני נכנס הביתה ואנחנו מתחילים לריב, נעלם כל הקסם, זה פשוט נורא", אמר בכאב.
"למה אתה עושה את זה?" שאלתי.
הוא הסתכל עלי מופתע ושאל: "מה עשיתי?"
"למה אתה שר את זה מחוץ לבית? תשיר את זה בתוך הבית, ובקול רם, זה יכניס לך הביתה הרבה קדושה".
הוא שוב שתק והנהן בראשו באיטיות. לאחר שתיקתו המשכנו לדבר עוד זמן מה בנושאים שונים. חשבתי לעצמי כי אני חייב לשמור איתם על קשר, להיכנס מידי פעם או להרים טלפון. אך, משום מה לא עשיתי זאת.
זוהי תמצית הפגישה שהייתה לנו אז לפני שלוש שנים אי-שם בכפר כפריהו. מאז לא נפגשנו יותר. כיום אני עומד מול אותו אדם, אבל אדם אחר לגמרי…אין קוקו…אין עגיל…ויש הרבה אור…או נזכרתי… "ליאור", קראתי בקול, והגשתי לו את שתי ידי בחום.
"זכרת את שמי?" אמר, "תדע לך, אני לא יודע אם אתה זוכר את הסיפור, אבל סיגלית ואני עברנו דרך ארוכה ומעניינת מאז פגישתנו, וברוך ה' אנחנו עדיין ביחד, באהבה ואחווה, ויש לנו כבר שני ילדים, בן ובת".
"בודאי שאני זוכר!! איך קרה הנס?" שאלתי בהתפעלות.
"בוא תיכנס, שב, אתה זוכר את הכיסאות האלה? עליהם ישבנו גם אז".
ואז הוא התחיל לספר. בפעם הראשונה כשהוא התחיל לשורר את שיר השירים בתוך הבית בקול רם, היה זה אחרי עוד מריבה קטנה ושטותית שהייתה להם. ואז קרה דבר מאוד מפתיע…כשאשתו שמעה את המילים הראשונות של הניגון, עזבה את כל עיסוקיה במטבח רצה לחדר השינה, טרקה אחריה את הדלת והסתגרה בחדר. כשהוא סיים, יצאה אליו. שתי עיניה אדומות מבכי. היא התיישבה לידו. בידיה החזיקה פנקס קטן. לאחר שנרגעה קצת סיפרה, כי בהיותה בתיכון למדו פעם בשיעור תנ"ך את הפרק הראשון של "שיר השירים". השיר נגע לליבה באופן בלתי רגיל. היא העתיקה את כל השיר בכתב ידה, עם הניקוד וטעמי המקרא, אל פנקס מיוחד שהיא גזרה והכינה. הפנקס הזה ליווה אותה בכל מקום, בצבא, בחו"ל ובלימודיה באוניברסיטה. היא גם המציאה לעצמה פירושים לדברים שלא הבינה.
בכל פעם שהייתה צריכה חיזוקים, הייתה קוראת את השיר ומתפללת ל…'ההוא שם בשמים'. היא לא ממש ידעה איך להגדיר את מבוקשה, אבל היא ביקשה את שאהבה נפשי. היא גם סיפרה לו כי כשהם היו רבים בערבי שבת, הייתה מסתגרת בחדר וקוראת בסתר את הפנקס ומתפללת ל'ההוא שבשמים' שיעזור להם… היא הראתה לו את הפנקס.
הוא ניגש למגירה והוציא משם את הפנקס והראה לי. מספר דפים בלויים, גזורים במספרי זיגזג של חייטים, צבועים בצבעי פסטל ילדותיים, עטופים בניילון.
"אז, באותו יום שישי", המשיך ואמר, "הלכתי לקבלת שבת בבית הכנסת בשכונתנו. היה נפלא. ואנחנו קיבלנו על עצמנו ללכת לברר מי כתב את השיר, ומיהי אהובתו שכתב לה את השיר, ומה פירוש המילים. מנקודה זו והלאה הדרך פשוט "קפצה" לנו והגענו עד הלום, משפחה בריאה ואוהבת עם שני ילדים בן ובת".
דרך אגב, הבת "איילה" נולדה לפני שבוע. מזל טוב.
(באדיבות מגזין "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית)
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור