מה היינו עושים בלי הפלאפון?
בזמנים סלולאריים כתיקונם, כבר הייתי עכשיו בעיצומה של שיחה איתו, מברר במה יוכל לסייע לידידי. עתה יתמשך זמן לביצוע השיחה, אם היא תתבצע בכלל ולא תישכח, שהרי את הפלפאון שכחתי בבית...
בזמנים סלולאריים כתיקונם, כבר הייתי עכשיו
בעיצומה של שיחה איתו, מברר במה יוכל לסייע לידידי.
עתה יתמשך זמן לביצוע השיחה, אם היא תתבצע
בכלל ולא תישכח, שהרי את הפלפאון שכחתי בבית…
מטבעי הנני עסקן ונמרץ, הבקי ורגיל בקשרי אנשים, מוסדות ועסקים.
העסקנות זורמת בעורקי דמי, אולי גם מחמת ההרגל, והיתה לחלק בלתי נפרד מחיי. סידור עניינים וקשירת חוטים בתוך שיחות קצרות היה כלחם לנפשי, ואכן זכיתי לעמוד לעזר וייעוץ אל הפונים.
בימינו הרי זה מובן מאליו שמכשירי הפלאפון למיניהם הפכו להיות חלק ממני. לא שכחתי את אחד מהם בבית כפי שלא שכחתי את אחד מנעלי. בהיעדרו של אחד המכשירים מכיסי – חשתי עצמי כמחוסר איבר.
ידעתי שעלי להיות זמין בכל הקווים ולהותיר לעצמי אפשרות לערוך ולקבל שיחות זולות בכל עת ובכל שעה. התלות שפיתחתי בהם, לא הפריעה לי יתר על המידה – כיון שהתועלת שבאה מכנפי השיחות, הוכיחה לי את הנחיצות הרבה של המכשירים הזעירים הללו, חובקי זרועות עולם.
בשלב מסויים חנוני משמים דעה והביאו אותי לידי החלטה איתנה – לקבוע שיעור תורה יציב וקיים. הנסיבות שנתגלגלו עוררו בי ידיעה ברורה כי מידי יום ביומו עלי לצאת מהכל – על כל הכרוך בכך – ולהיכנס בכל כולי ללימוד התורה הקדושה כראוי. דרשתי וביקשתי אחר איש רציני שיהיה לי לחברותא, וסייעה לי ההשגחה העליונה וקישרה ביני לבין ר’ הערש, על אף הטבעים השונים כל כך.
ר’ הערש הריהו מיושבי אוהל, ארבע אמות של הלכה מהוות לו את עיקר עולמו וזה לו שנים רבות של התמדה והתעלות בתורה ויראת שמים. הישיבה אל מולו היתה עבורי ככניסה אל עולם אחר – כפי ששאלה נפשי.
עם תחילת לימודנו, הבחין ר’ הערש מכובדי שאחת לכמה דקות מוסטת עיני מן הגמרא אל כיסי הימני הרוטט, אף ידי ממשמשת לא אחת בכיס מעילי העליון – להרגיע את רעד הביפר הקולט אל תוכו ידיעות מארבע כנפות הארץ. יחד עם זאת הופר הלימוד בקביעות על ידי אחד המכשירים הנוספים, שהזכיר לי בנועם צלצולו כי שכחתי לכבות אותו.
אודה כי באופן אישי הפרטים הללו לא הפריעו לי יתר על המידה, נותרתי בענייני הגמרא, גם אם העין או היד הוסטו מידי פעם. הדבר לא הטריד אותי כפי שלא יוטרד אדם מהינף ידו לגרש זבוב, אלא שר’ הערש לא מסוגל היה לדבר הזה.
פשיטא ואין צריך לומר שלא נשא ר’ הערש אצלו מכשיר כזה, כלל לא היה ברשותו משום שלא זקוק היה לו. קל וחומר שלא ידע את שמותיהם וסוגיהם של המכשירים ולפלא היה בעיניו לראות אדם שהינו מערכת תקשורתית מהלכת, אפוף מכל צדדיו קורי אלחוט. והגמרא שלפניו מאירה ושמחה כנתינתה מסיני, והרש"י והתוספות פרושים לו כים גדול ורחב ידיים, עולמו מלא אורה תמיד ומה מאוד חפץ היה לשתף אותי בנעלה שבחמודות תבל.
לכן, הודיע לי בסיומו של אחד מימינו הראשונים, כי אם ברצוני להמשיך את השיעור, יהא עלי להינתק לחלוטין מן הרטיטות והצלצולים העולים מתוכי, מן הצגים המהבהבים ומן העדכונים השוטפים. אף כי לא עלתה על דעתי להיכנס לשיחה באמצע הלימוד, אולם, לדבריו, ‘הראש שלי לא נמצא איתי’. "השאר את כל אלה בבית", יעץ לי בנועם אך בנחרצות, "בוא לכאן משוחרר וצא מהכל אל עסק התורה. מבחינתי קשה לי להמשיך כך…"
ואם עצם הקשר שלנו הינו מחסד ההשגחה, זיכו אותי גם בשעה ההיא להטות עצמי אל ההרגל החדש שביקש להנחיל לי – אף כי לא בקלות.
ניסיתי בתחילה להתווכח ולהתמקח, הרי אנשים זקוקים לי, אך מהר מאוד נוכחתי לראות שר’ הערש אינו האדם הנכון למשא ומתן מעין זה.
מאז ואילך, טרם צאתי אל הלימוד, שלפתי מכיסיי את כל הרוטטים והרועשים, הזוחלים והרועדים, והותרתי אותם אחרי גווי עם כל השיחות המזוהות והבלתי, ההודעות הקוליות והכתובות, ושאר פלאי הטכנולוגיה. צעדתי אל השיעור הארוך והקבוע כפי שצעד אליו אבי ואביו, אבי אביו וזקנו, דור לפני דור עד אבותינו שקיבלו תורה מסיני.
ר’ הערש חזר בפני בצחות על האימרה הנודעות: "אין התורה מתקיימת אל במי שממית עצמו עליה".
"בשעת הלימוד על האדם ‘להמית עצמו’, היינו לראות עצמו כאילו כבר מת ואינו בעולם כבר. יחשוב לרגע מה יעשו כל עשרות הפונים אליו, כאשר יתוודע לכך שלדאבון לב הוא איננו, וצילצולם ורטיטותיהם מגיעים אל מכנסיו של מת…הרי מהר מאוד ירפו ויאלצו להסתדר איכשהו באופן אחר, הרי מיטיבם כבר איננו בעולם…מעתה" – סיים ר’ הערש – "יהא עליהם להסתדר באותו ‘אופן אחר’ אף בשעה שמיטיבם עודנו חי עד מאה ועשרים שנה, בצאתו למשך שעתיים מן העולם – אל עולם תורה שכולו טוב…"
השינוי המבורך הזה, השפיע עלי לטובה.
רק עתה החל הלימוד להיות זכאי להיקרא לימוד. עם הזמן חשתי היטב כיצד טוב לי השחרור הזה מכל הנחוץ והחשוב הרודף ומשיג אותי בכל מקום. אחרי שהתרגלתי יותר אל ההתנתקות, מסוגל הייתי להמשיך בה, מבלי לשים לב, גם מעבר לגבול קביעות הלימוד. ב"ה לא אירע דבר מאז, לא הפסדתי מאומה ולא הפסיד איש מן הפונים הרבים – בעטיו של הגבול אשר שמתי לים הגועש והמציף הזה.
רגיל הייתי לומר: איך אפשר להסתדר בלי פלאפון?…הרי החיים הפכו לקלים ונוחים יותר ומה שבעבר נחשב לכבד ומייגע, נעשה כיום על אתר…הדברים הללו נכונים ואין חולק עליהם. אולם נפעמתי באחד הלילות, כאשר הראוני משמים את פלאי ה(ההתנתקות מן ה) טכנולוגיה.
בדרך כלל, כאשר ניהלתי את ענייני בשתי אצבעות ולוח מקשים, מהרגע להרגע, עכשיו ומיד – עלול הייתי לשכוח לעיתים מי באמת מנהיג את מהלך העניינים. ההתרחשות דלהלן האירה בקרבי אור יקרות של אמונה ומבטח בקב"ה.
היה זה כאשר ר’ הערש ביקש להתייעץ עימי בדבר סחורה מסויימת שיש בידו וברצונו לגשת אל שלבי מכירתה. כיון ודובר על ענייני השקעות שאינו מכיר כלל – תיווכים, מכירות, עורכי דין, חוזים וכו’ – זקוק היה לעצה ממישהו שיותר קרוב אל הוויות העולם.
סיכמנו להיפגש סמוך לביתי ולהרחיב שיח באוויר הצלול שתחת כיפת השמים. כשירדתי לקראתו, לא הבחנתי בכך שאני עדיין מנותק מן הסוללה האלחוטית שבכיסיי. התחלתי לשוחח עמו ללא שנופרע על ידי עניינים אחרים.
בתוך כך נזכרתי שעלי לקבל בנחיצות מעטפה המצוייה בידי איש ממכרי המתגורר במרחק הליכה. כיון ובין כך שוחחנו תוך כדי הליכה – ביקשתי מר’ הערש שיואיל להצטרף אלי בהליכה לביתו של המכר. בתחילת הדרך פשפשתי בכיסי מתוך הרגל, במטרה לשלוף את אחד המכשירים ולהתקשר אל אותו מכר, לוודא שהוא בבית ולשמוע את כתובתו המדוייקת, אלא שהד עמום עלה מן הכיסים החלולים…
רגנתי בליבי, איך ניתן להסתדר בלי פלאפון?! מי עולה אל חברו בלי להודיע קודם לכן?! חשתי צריבה בכיסי, על מקום הפלאפון, עוזרי הנאמן שנעדר.
כשהגענו אל רחוב ביתו של המכר, התחלנו לחפש אחר ביתו, אך לשווא. סבורים היינו שבכניסה זו, ולאחר מכן בכניסה אחרת. מספר בית זה ושמא מספר אחר. כך חלף לו זמן יקר, ועודני בעיצומה של שיחה עם ר’ הערש, הנאלץ לנדוד אחרי אל הכתובת הבלתי מדוייקת שלי. אח, לו היה אחד משלושת הפלאפונים בכיסי…
כשהגענו סוף סוף אל ביתו של המכר, הופתעתי לראות את דלתו פתוחה ולמצוא אותו ‘עם רגל אחת’ על המפתן. התברר לי שעד לרגע זה לא היה בבית והחל מהרגע הבא גם לא יהיה בבית. כשחלף סמוך לביתו החליט ‘לקפוץ’ פנימה באופן בלתי מתוכנן ובדיוק אז פגשתי אותו. כשהוא נתן לי את המעטפה הנחוצה, השתאה כיצד פגשתי אותו בדיוק ברגע הקצר הזה.
"הנה מתברר", שח ר’ הערש, "כי מן השמים נתגלגל העיכוב במציאת כתובתו, כיון שאם היינו מוצאים את הכתובת מיד, הרי שאז לא היינו מוצאים אותו בבית…"
התנצלתי על הגעתי ללא הודעה והמכר הוסיף: "דווקא משום שלא התקשרת, נזדמן לנו להיפגש". היתה זו לי סתירה ראשונה למושג "מה היינו עושים בלי פלאפון"…לכן שבתי אל המקורות: "מה היינו עושים בלי סיעתא דשמיא"…
המשכנו בדרכנו ושבנו אל השיחה.
ר’ הערש קיבל ממני הרבה מידע נחוץ וידיעותיו בנושא המבוקש התעשרו. הזמן שהקדיש לצורך השיחה הזאת, כמו גם טלטול הדרך, הוכיחו את עצמם כשווים את המחיר.
טרם שבנו אל ביתי, והשיחה כמעט קרבה לסיומה, ביקשתי מר’ הערש להתלוות אלי בדרכי אל אולם שמחות סמוך, שם אמור להיות בשעה זו אדם המצפה לקבל ממני את המעטפה שבידי. מדובר היה על מהלך קצר ור’ הערש הצטרף.
תוך כדי עיסוק בעניינו של ר’ הערש, עלה בדעתי שעליו להתייעץ בעניין זה עם סוחר מסויים, שמא יש לו ידיעה במדובר. זכרתי שמספרו האישי של הסוחר רשום ברשימת הטלפונים השמורה בפלאפון. בזמנים סלולאריים כתיקונם, כבר הייתי עכשיו בעיצומה של שיחה איתו. מברר במה יוכל לסייע לר’ הערש ידידי. עתה יתמשך זמן לביצוע השיחה, אם היא תתבצע בכלל ולא תישכח, שהרי את הפלפאון שכחתי בבית…ר’ הערש הרגיע אותי בהזכירו לי את שראינו כבר הערב, שלא הפלאפון מקדם עניינים דווקא, מוטב לו לאדם להתנהל בידי תוכניות שמים.
כשהגענו אל אולם השמחות, ואני ממהר למצוא את מקבל המעטפה ולשוב אל ר’ הערש הממתין לי למטה, אני רואה לפתע את הסוחר! זה הדרוש לנו מאוד לצורך העניין, עומד מחוץ לאולם. ניגשתי אליו וביקשתי לשוחח עימו, יחד עם ר’ הערש, על אודות עניין חשוב לנו. הסוחר הסכים אך ביקש שנמתין לו רגעים אחדים, הוא צריך להיכנס אל האולם ולברך ‘מזל טוב’ וישוב אלינו.
המתנו לו, אולם משום מה ההמתנה התארכה יתר על הצפוי. הסוחר התעכב וסבלנותנו החלה להתקרב לסיומה. כשהוא חזר אלינו התנצל על העיכוב: "מישהו זקוק היה לי באופן דחוף, לברר על אפיק רכישה כדאי בתחום המסחר, וקשה היה לי לסיים איתו במהירות".
"אפיק רכישה כדאי?!", זיק ניצת בר’ הערש, "הרי על כך ביקשתי לשוחח איתך. יש בידי כמות ענקית מסחורה מסויימת, וזה זמן רב שאני דן כיצד למכור אותה באופן מועיל…היכן אמצא לי אדם המחפש אפיק רכישה כדאי?!…"
עלינו יחד אל האולם, שם עוד ישב זה שעיכב את הסוחר.
מסלול הרכישה שהוצע בפי ר’ הערש, בתיווכו של הסוחר דנן, נשא חן בעיניו. הלה כבר סבור היה לגשת מיידית אל כתובות שונות שקיבל מן הסוחר, אך הנה הגיעה ה’כתובת’ עד לפתחו והוא, כמובן, לא ידחה אותה. ההסכם שדובר ביניהם בראשי פרקים השביע את רצונו של ר’ הערש מעל ומעבר. ההכנסה הגדולה הצפויה לו בע"ה, עתידה להעניק לו חודשים נוספים של לימוד התורה במנוחת הנפש.
בעודי נפעם מן המאורע המעניין, החל ר’ הערש למלמל אלי: "הרי לך, אילו התקשרת אל הסוחר לפני שעה קלה…", וידידנו הסוחר השלים את הדברים: "אילו התקשרת אלי לפני שעה קלה, היית מבין שאין לי כל מושג בענייני סחורה זו. כאשר ידידך החל לשוחח איתי על אפיק רכישה, לא בהכרח שעולה היה בדעתי לקשר ביניכם".
התברר אפוא שדווקא משום שהפגישה בינינו התנהלה בצורה כה "פרימיטיבית", כמו לפני חמישים שנה, כלומר על ידי פגישה אנושית בשמחה, המתנה עד שיסתיים העיכוב, ושיחה פנים אל פנים – דווקא אלה היו נסיבות להביא אותנו אל העיסקה המוכנה והמזומנת ברגע הנכון הקרוא ממרום.
ואני הדל, ניצבתי לפני בוראי ריק כביום היוולדי מן המכשור הרב, נשאתי ליבי לשמים בהארה, מתוך קשר עליון שאין כמותו…
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור