מה שלא רואים משם, רואים דרך המשקפת

 

 

היא כיוונה את המשקפת.

מהמקום שבו היא עמדה היא יכלה לראות בבירור את כל המרפסת. הוא, לעומת זאת, לא יוכל לראות אותה כלל, בעיקר בגלל העובדה שהסתכלה דרך חריץ שישנו בין שלבי התריס השבור. זווית ראייה זו לא היתה זרה לה, בשבתות היתה לפעמים יושבת כאן עם חברתה מירי ומפטפטות.

היא סרקה במבטה את כל הפרטים שראתה דרך המשקפת אך התמקדה בשולחן העבודה והכורסה שלידו. המעטפה היתה מונחת על השולחן באופן די בולט, אי אפשר היה לפספס.

היא רצתה לראות את הבעת פניו, לכן עשתה כמה ניסיונות על מנת להכיר את תיפקודי המשקפת החדשה בכך שמיקדה את עינית המשקפת אל חפצים שונים הנמצאים שם. פעם לתמונה שנמצאת על הקיר, ואחר כך לארון הנמצא בקצה המרפסת. לאחר כמה ניסיונות, מיקדה את פוקוס המשקפת אל הכורסה. סובבה את הבורג המקשר בין המשקפת לחצובה, ובזה קיבעה את המשקפת בזווית זו, והמתינה.

הוא צריך להגיע בעוד עשר דקות.

בינתיים ניסתה לברר לעצמה מהם הצדדים המשפטיים של המעשה. אולי המעשה אינו הוגן, אולי יש בזה מן המציצנות או חטטנות ואולי אפילו גניבת דעת. למסקנה לא הספיקה להגיע….

הוא הקדים בכמה דקות. מכוניתו נראתה נכנסת באיטיות אל הרחוב, ומשם תוך מספר בודד של שניות אל החניה בבניין המגורים שלהם. הכול היה מוכן לקראתו.

הציצה אל תוך המשקפת, מבט אחרון לבדיקה. הכול נראה כשורה.

עכשיו הוא עולה במעלית, בעוד כדקה הוא יכנס הביתה.

את דלת הכניסה לבית ואת הסלון לא רואים מזווית זו, אבל בשלוש השנים בהם הם חיים יחד הכירה היטב את ההרגלים שלו. לאחר שיניח את תיקו בפינה הימנית ליד דלת הכניסה ייגש אל המקרר במטבח וימזוג לעצמו כוס גדולה של מים, אחר כך יבוא לשבת בכורסה שבמרפסת שם הוא נוהג לקרוא את כל הדואר שהגיע באותו היום…

היא הצמידה את עיניה אל המשקפת, אחזה בבורג בתחתית המשקפת והמתינה בדריכות.

ברגע שנכנס למרפסת יכלה לראות אותו, הוא החזיק בידו האחת כוס גדולה של מים קרים ובידו השניה חבילה של מעטפות וניירות שאסף מתיבת הדואר. בצעדים איטיים התקרב אל השולחן ומבטו היה ממוקד אל המעטפה שעל השולחן.

הוא הניח את הכוס ואת חבילת המכתבים שהיתה בידו בצידו המרוחק של השולחן ולקח את המכתב הבודד שהיה מונח על השולחן, הסתכל עליו מכל הכיוונים והתיישב בכורסה. שתה לגימה ארוכה מכוס המים, הניח חזרה את הכוס על גבי השולחן ופתח את המעטפה.

היא כיוונה את המשקפת אל פניו במטרה לראות כל הבעה וכל תנודה בשרירי פניו. היא חייבת לבדוק אם הדברים אכן כפי שנאמרו. הבעה של הפתעה היתה נסוכה על פניו.

משקפת מצויינת. בהחלט שווה את 400 השקלים שהשקיעה בה.

באיטיות פתח את המכתב. הוציא את שלושת הדפים, והחל לקרוא. לאחר קריאת השורה הראשונה והשניה, השתנתה הבעת פניו הקפואה וחיוך רחב התפשט על פניו, היה ברור שהדברים מוצאים חן בעיניו.

הרגשה נעימה מילאה את ליבה, גם היא חייכה לעצמה.

לאחר קריאת מספר שורות נוספות, השתנתה הבעת פניו ונהפכה לרצינית, התרווח על הכורסה, שינה תנוחה, והמשיך לקרוא את כל שלושת העמודים בהבעה רצינית זו. עד הסוף.

כשסיים, הניח את הדפים על לוח ליבו ובהה באוויר במשך דקות ארוכות.

בכל הזמן הזה היא התבוננה בו ולא הורידה את עיניה מהמשקפת.

פעם ראשונה בחייה שהיא מסתכלת בפניו לזמן כל כך ממושך.

הוא סידר את הדפים מהסוף להתחלה יישר אותם והחל שוב לקרוא. אבל הפעם קרא רק את השורות הראשונות, רק את דברי הפתיחה של המכתב, חיוך של הנאה התפשט בפניו.

גם היא חייכה לעצמה.

כשסיים, קיפל את המכתב קיפול אחד, ובעודו מחזיקו בידו הביט באוויר במבט נוגה.

לאחר כמה שניות קיפל את המכתב קיפול נוסף ושם אותו בכיס חולצתו. קרוב ללב.

היא לא יכלה לעצור את הדמעות. היא ידעה בדיוק למה.

בחודשים האחרונים מערכת היחסים שלהם התדרדרה והתערערה לחלוטין. זה היה בלתי נשלט ובלתי נסבל, הם לא הצליחו להחליף מספר משפטים שלמים, למרות ששניהם השתדלו מאוד, לא הצליחו לעבור את מחסום משפטי הפתיחה. מירי חברתה הטובה הציעה לה לנסות לתקשר באמצעות כתיבת מכתבים, אבל את המכתבים שהגישה אליו לא סיים לקרוא כלל, כבר בקריאת השורות הראשונות היה מתרגז ומגיב בכעס.

אומנם במשך השלוש שנים היו מריבות פה ושם, אבל האחרונה נוראית מכולם ובלתי מוסברת.

ימים שלמים עברו עליהם מבלי שיחליפו מילה. הם נפגשו בערב בבית ובבוקר הלכו כל אחד לעיסוקיו. מבחינתה המצב היה נורא ובלתי נסבל. אי אפשר היה להמשיך כך. היא היתה די מיואשת. עד היום בבוקר…

היום, בדרכה לעבודה הפעילה את מכשיר הרדיו כדי לשמוע חדשות. התחנה לא היתה מכוונת היטב לכן ניסתה לכוון את התחנה. סיבוב לימין וסיבוב לשמאל ושוב לימין…

”זה יכול להוביל להרס מוחלט של מערכת היחסים”, אמר קול שבקע מתוך המכשיר, הקול נשמע מאוד סמכותי, אבל יחד עם זאת נעים לאוזן…

”אנשים חושבים, ובצדק מסוים (מאוד מסוים) שצריך להוכיח אדם על טעותו מיד בהזדמנות הראשונה מבלי לחשבן היטב את המרכיבים הרבים, ומבלי לחשוב האם התזמון והתנאים מתאימים”.

…זוהי בודאי איננה תחנה רדיו ממלכתית, קבעה לעצמה. בתחנות הממלכתיות מדווחים בשעות אלו של הבוקר רק על אסונות ומהלכים פוליטיים. אין מקום לרוחניות. זה בהחלט חידוש מרענן, טוב מאוד שמישהו יוזם את השינוי המבורך הזה, לשמוע גם דברים טובים בפתיחת היום…

”חכמינו מלמדים אותנו שאכן חייב אדם להוכיח את חברו על טעותו או פגיעתו”.

…זו ככל הנראה תחנת רדיו פיראטית של ”דתיים”, מסוג התחנות שנהגה להגדיר אותן כ”תחנות לשטיפת מוח”, ”תחנות עם קצת מוזיקה והרבה דיבורים”, ברור היה לה שלא היתה מתעכבת כלל להקשיב אם היתה יודעת זאת…סקרנותה גברה על התנגדותה, היא המשיכה להקשיב…

”אומנם אנו בהחלט מחוייבים להוכיח אדם על טעותו או מעשיו הרעים (גם מהבחינה ההלכתית וגם מהבחינה החברתית), אבל עוד לפני שאנחנו ניגשים להוכיח עלינו לעשות מספר דברים. החשוב מכולם והעיקרי הוא שצריך לעשות את פעולת התוכחה באופן טאקטי. מאוד טאקטי, שאם לא כן עלולים להשיג תוצאות הפוכות לגמרי. אם לא עשיתם את ההכנה הראויה, אל תתפלאו אם דבריכם יידחו על הסף ולא יתקבלו כלל”.

…מניסיון חייה למדה שאכן כדי להוכיח אדם אסור לומר את הדברים בזמן כעס, אבל מכאן ועד למורכבות הנפלאה והאינטליגנטית אותה הציג המרצה ברדיו, המרחק היה גדול מאוד. השיחה פשוט ריתקה אותה, היא הגבירה את הווליום והקשיבה לכל מילה היוצאת מפי המרצה כיוון שהרגישה שהדברים נאמרים אליה באופן אישי…

”לאחר שבדקנו את כל המרכיבים הקשורים בעיתוי ובמצב הרוח, עוד לפני שאנו מתחילים לומר את דברי התוכחה, צריכים אנו לרכך את עמדתו הגאוותנית של הפרטנר, שהרי כל אדם חושב שהוא מושלם ורוצה שסביבתו הקרובה תראה אותו ככזה. עמדתו הגאוותנית הזו של החבר היא מחסום טבעי הקיים בכל אדם, אבל את המחסום הזה צריך לעבור מהר ובשלום. ואת זה נעשה ביתר קלות ע”י כך שנכניס את דברי הביקורת לקונטקסט ”חיובי” ו”לא מאיים”.

ולכן, יש צורך להקדים ולשדר לחברנו כי דברי הביקורת אותם אנו רוצים לומר, אינם מכוונים אל אישיותו, אלא, דברי הביקורת מכוונים ישירות אל המעשה הספציפי שעליו אנו מדברים”.

…האמת היא כי זו היתה פעם ראשונה בחייה שהקשיבה לאדם ”דתי”. את כל השקפת עולמה בעניין הדת והדתיים היא בנתה לעצמה משמועות, ודברים ששמעה וראתה באמצעי התקשורת. הפעמים היחידות שעמדה בקרבת מקום לאנשים ”דתיים” היתה בטיסות לחו”ל. גם שם הם הצליחו בהתנהגותם הבלתי חברתית להמאיס את עצמם על כל ה”חילוניים” בסביבתם…

”כדי להשיג תוצאות טובות, עלינו לתכנן היטב את משפט הפתיחה של דברי הביקורת. הדברים שנאמר במשפט הפתיחה הם אשר יקבעו את צורת ההתייחסות של השומע”.

…השומר בכניסה לאוניברסיטה הכיר את מכוניתה, פתח את השער עוד לפני שהגיעה אליו, וכשעברה לידו נופף בידו לשלום. היא החנתה את מכוניתה, ושלחה את ידה לכבות את מכשיר הרדיו…

ואז אמר המרצה ברדיו: ”וכך גם לעניין כתיבת מכתבים, הרבה פעמים קורה שבני זוג לא מצליחים לדבר ביניהם על דברים מסויימים והם מתקשרים באמצעות כתיבת מכתבים. זה מאוד לגיטימי, ולפעמים גם מומלץ לעשות זאת. כמובן שרק לזמן מוגבל”.

…היא היתה בטוחה שהדברים נאמרו עבורה באופן אישי, כי זה בדיוק מה שהיא היתה צריכה.

זמן עבודתה נמדד מרגע שהיא מחתימה את כרטיס העבודה, כך שהיא יכלה להרשות לעצמה להתעכב מעט. היא המשיכה להקשיב בדריכות…

”אבל, כדי שהמסרים יתקבלו אצל השני, חייבים לכתוב את המכתב נכון”. המרצה הדגיש את המילה נכון.

…היא לא האמינה שהדתיים יודעים לעשות משהו חיובי חוץ מלצעוק ”שאבעס”, ולהתנדנד תוך כדי מילמול מילים ולחשים.

היה זה לה חידוש גדול מאוד לשמוע השקפת עולם מבוססת עמוקה ויסודית כל כך. השקפת עולם הרבה יותר נכונה ומשכנעת מאשר תפישת עולמה שבנויה על אנוכיות ושליפה ללא תוכנית מוגדרת.

”כתיבת מכתב באופן נכון, כוללת בתוכה את המרכיב החשוב ביותר שהוא גם סוד הצלחת הדברים. הדבר החשוב ביותר במכתב (וגם בביקורת הנאמרת בעל פה) הוא: ”משפט הפתיחה”.

”משפט הפתיחה” הוא שיקבע אם הדברים יתקבלו אצל השני או לא. אם הייתם יכולים לראות את פניו של מקבל המכתב הייתם מבינים יותר טוב על מה אני מדבר. אם יש מישהו מהמאזינים שעד היום לא עשו זאת נכון, ואפילו אחרי כמה שנות נישואין, עכשיו זה בדיוק הזמן להתחיל…”. במילים אלו סיכם את הרצאתו.

היא כיבתה את המכשיר. התקשרה בטלפון הסלולארי למזכירתה וביקשה ממנה לבטל את כל הפגישות להיום. דיברה עם חברתה הקרובה מירי הגרה בבית ממול ביתם. נסעה למרכז הקניות הקרוב. קנתה משקפת. התיישבה במשך כשלוש שעות לכתוב מכתב.

לאחר ניסיונות רבים ומחיקות אין ספור, עלה בידה לכתוב נוסח המסיח את דעתה. את המכתב הניחה על השולחן שבמרפסת ביתם. מהבית של חברתה, עמדה והסתכלה במשקפת כדי לראות את תגובותיו. הוא הוציא שוב את המכתב מכיסו וקרא בו. רק את משפטי הפתיחה.

הוא לקח בידו את כוס המים שהיתה מונחת על השולחן, שתה אותה עד תומה ונכנס הביתה.

היא לא ידעה לנחש מה הוא עשה עכשיו…אולי, הוא כותב לה מכתב חזרה.

ואז הפלאפון בתיקה צלצל.

”קראתי את המכתב, אנחנו חייבים לדבר”, אמר בקול רך ונעים. מלא אהבה.
  

את הטון החביב הזה היא לא שמעה בקולו מאז יום חתונתם.

 

 

(מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית).