מחלוקת או שלום? – פרשת השבוע קרח
פרשת השבוע קרח - כיצד יתכן שקורח שפיקח היה ומגדולי הדור, ועמו מאתיים וחמישים ראשי סנהדראות של דור מקבלי התורה, טעו עד שכפרו מן השמים ובנבואת משה רבנו?
פרשת קֹרח
כוחה של נגיעה
מעשה באריה שבא לטרוף שועל. אמר לאריה: "הרי כולי רק עור ועצמות ואין בי כמעט בשר. אי-לכך, אם תטרוף אותי בודאי לא תשבע. בוא ואראה לך אדם שמן, אשר באוכלך אותו תשבע ותותיר". הלך והביאו אל המקום שבו יש אדם, ולפניו היה בור מכוסה רעוע. אמר האריה לשועל: "ירא אני מתפילתו שלא יכשיל אותי בהתנפלי עליו". אמר לו השועל: "אל דאגה, תפילתו לא תזיק לך ואף לא לבנך. אולי תזיק לבן בנך, אבל עוד חזון למועד. בינתיים תאכל ותשבור את רעבונך".
נתפתה האריה, ובעודו רץ להתנפל על האיש, דרך על מכסה הבור ונפל לתוכו. בא השועל, והציץ עליו משפת הבור. אמר לו האריה: "מה עשית לי? הרי הבטחת לי שאין הפורענות באה אלא על בן בני?". אמר לו השועל: "כפי הנראה רובץ עליך עוון אבי אביך, ובגינו נתפסת". השיב לו האריה בתמיהה: "אבות אכלו בוסר, ושיני בנים תקהינה?! מדוע עלי לסבול את עוון אבותי?!". אמר לו השועל: "מדוע לא חשבת מתחילה על בן בנך?!"
סיפור זה מובא בספר "שו"ת לרב האי גאון", המסיים שם ואומר: "כמה מוסר יש במשל הזה!". אכן למדנו כאן על כוחה של נגיעה. כל זמן שהאריה היה רעב, לא היה איכפת לו חוסר היושר וההגינות במה שנכדיו ייענשו בגללו. הנגיעה שלו היתה ההשתוקקות לטרוף את האדם, וממילא נסתתמו כל מעיינות חוכמתו והוא לא ראה כאן חוסר צדק ויושר. אבל אחרי שסרה נגיעתו, אז ראה את חוסר ההגינות שבדבר.
הגרא"א דסלר זצ"ל מביא סיפור זה בספרו "מכתב אליהו", ואומר שדברים אלה שופכים אור על התנהגותו של קורח, שכן יש לתמוה: כיצד יתכן שקורח שפיקח היה ומגדולי הדור, ועמו מאתיים וחמישים ראשי סנהדראות של דור מקבלי התורה, טעו עד שכפרו מן השמים ובנבואת משה רבנו? ועוד טעו בדבר כה פשוט במה שאמרו: "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש", ובמדרש מצאנו שכולם טעו בזה. הרי ראו בעיניהם את צרות שיעבוד מצרים, ובמדבר לא חסר להם דבר, ואחרי כל זה מכנים את מצרים: "ארץ זבת חלב ודבש?!".
אלא זהו כוחה של נגיעה. הגר"א קוטלר זצ"ל מוכיח שמצד אחד היו להם שאיפות נעלות, והשתוקקות מאוד להתקרב לעבודת ה'. אך כיון שנשתרבבה כאן קנאת קורח בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, באו לכלל טעות. מקור הקנאה היה מפני שלקהת היו ארבעה בנים: עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל. עמרם היה הבכור ושני בניו, משה ואהרן, זכו במשרות נכבדות. הנשיאות נמסרה לאליצפן בנו של עוזיאל, אשר היה צעיר בניו של קהת. בא קורח וטען: מדוע דילגו עלי? הרי אביו היה הבן השני של קהת? – מכאן נלמד, עד היכן מגיע כוחה של נגיעה. שאפילו אם קלה היא, בכוחה לעוור עיני חכמים, שנאמר: "כי השוחד יעוור עיני חכמים" (דברים טז). אפילו אנשים בעלי השגות גדולות של השתוקקות לקדושה, נכשלו בגלל הנגיעה.
ואם בארזים נפלה השלהבת, מה נאמר אנו אזובי הקיר? הרי כל אדם הינו שופט ודיין. עליו לשפוט את מעשיו ולדון אותם לפני העשייה ובשעת מעשה, לראות הטובים הם אם לאו. כמו כן נזקק כל אחד מאיתנו לשפוט את קרוביו וידידיו, ולדון אותם לכף זכות, כמו שנאמר: "בצדק תשפוט עמיתך". הנגיעה האישית הינה שוחד ממדרגה ראשונה. ומה מאוד עלינו להשתדל להוציא לאור דין אמת, ולשפוט את עצמנו ואת חברינו משפט נכון וצודק.
הגר"ר גרוזובסקי זצ"ל סיפר מעשה הממחיש עד כמה גדול כוחה של נגיעה (מתוך הספר: "סביב שולחנו של המגיד"):
אדם עשיר שהיה מפורסם בנדיבות ליבו, היה מרבה להלוות כספים לבני אדם שנקלעו למצוקה. יום אחד פנה אליו אדם בבקשת הלוואה בסכום גדול. המבקש היה ידוע כאדם שהיה מרבה ללוות ולא תמיד היה פורע, ובמקרה הטוב הוא היה רק מאחר בהחזרת החוב. לכן, נמנעו אנשים מלהלוות לו. מיודענו העשיר סבר שהעובדה שאחרים נמנעים מלהלוות לאיש הזה, צריכה להיות סיבה שהוא חייב להלוות לו. אומנם הוא ידע שבכך הוא מסתכן, אך חשב שבודאי הלה יכיר לו טובה על שהלווה לו, ויפרע את חובו בזמן. לכן, הלווה לו את הסכום הגדול שביקש.
ימים חלפו וזמן הפרעון הגיע, ולא זו בלבד שהלווה לא בא לפרוע את חובו, הוא אפילו לא טרח לבקש הארכת זמן ההלוואה. משחלפו למעלה משנתיים מזמן הפרעון, הלך המלווה הנדיב אל הלווה וביקשו שיפרע את חובו. כאן נכונה לו הפתעה, הלה הכחיש את דבר ההלוואה וטען "לא היו דברים מעולם". לא נותרה למלווה ברירה אלא לקרוא לו לדין תורה. הדיינים פסקו שאם הלווה רוצה לפטור את עצמו, עליו להישבע שאכן מעולם לא לווה ממנו. למרבה התדהמה נשבע הלווה לשקר, ואמר שבאמת לא לווה.
כאשר שמע זאת המלווה הוא איבד את שליטתו העצמית, והחל לצעוק על הלווה לעיני הדיינים. "לא איכפת לי אודות הכסף", אמר האיש והמשיך, "אך כיצד הינך יכול להישבע לשקר?! האם אינך שם לב שהינך עובר על אחת מעשרת הדברות?! עליך להתבייש מעצמך! אתה ממיט חרפה על כל עם ישראל!". וכך במשך כמה חודשים עלה זעמו של המלווה בכל פעם שהועלה הנושא. ובכל פעם היה חוזר ואומר: "מהכסף לא איכפת לי, אך יהודי המכבד את עצמו, כיצד יוכל להישבע לשקר?"
חלפו שנים ואנשים שכחו מהמקרה. עד שבאחת השבתות עלה המלווה על הבימה בבית הכנסת ואמר: "ברצוני להכריז דבר מה. לפני מספר שנים אירע לי מקרה, עם אותו לווה ידוע אשר הזמנתי אותו לבית הדין. לאחר פסק הדין ביישתי אותו פעמים רבות לפני רבים מחברי, ודברתי עליו רעה. על שביישתי אותו ברבים עלי לבקש ממנו מחילה. והנני רוצה לבקש מחילה, גם על כל מה שהוספתי ואמרתי". הכל היו המומים, ואלמלא ציווה הרב על החזן להתחיל בתפילת מוסף, היו הכל משיחים ומנסים לפרש כוונתו ומגמתו.
אחרי התפילה מיהרו אנשים לגשת אל המלווה, ושאלוהו מה הביא אותו לבקשת המחילה, אחרי שנים רבות כל כך. אז סיפר להם האיש את הסיפור הבא:
בשבוע שעבר נסעתי לרגל עסקיי לעיר רחוקה מאוד. באחת מפגישותיי עם אחד מתושבי העיר ההיא, סופר לי על דין תורה שעומד להתקיים שם בקרוב. משום מה ביקשני האיש לבוא לבית הדין, כדי לשמוע את הדיון ואת פסק ההלכה. כיון שהיה לי זמן פנוי, הלכתי לשם והאזנתי לדין ודברים. להפתעתי נוכחתי לדעת, שהנושא הנדון היה בדיוק מה שהיה לי עם אותו לווה. אדם לווה כסף מחברו והודה שהוא חייב לו, ומאוחר יותר הכחיש וטען שלא היו דברים מעולם. גם כאן פסקו הדיינים שעל הלווה להישבע, והוא נשבע. ואני ישבתי בבית הדין וראיתי בעיני כיצד אדם נשבע לשקר, והדבר כלל לא הפריע לי".
כאשר שבתי לביתי התחלתי לחשוב: הנה אדם הנשבע לשקר ועבר על אחת מעשרת הדיברות, ובכל זאת לא הזדעזעתי. מיד שאלתי את עצמי: מה נשתנה? מדוע אצל הלווה שלי לא נחתי ולא שקטתי ואמרתי לכולם שלא איכפת לי מהכסף, רק משבועת השקר איכפת לי, ואילו כאן אין הדבר מפריע לי כלל? הגעתי למסקנה שכפי הנראה לא החטא הטריד אותי, אלא כספי שנלקח ממני היה חסר לי. אם כן, כל מה שאמרתי שלא הכסף עיקר אלא שבועת השקר, לא היה נכון! ולא היתה לי כלל זכות לפגוע בלווה, לכן אני מפייסו בפומבי".
מסיפור זה אנו רואים דוגמא של נגיעה. אדם הנוגע בדבר, רואה את התמונה בצורה שונה לחלוטין! נדמה היה לו שבאמת איכפת לו משבועת שקר, אך אחר כך התברר לו שמא שכאב לו באמת זה ההפסד הכספי. גם האריה במשל ראה את עניין הענשת הצאצאים בעוון אביהם בעין אחרת אחרי שהדבר היה לרעתו, מאשר בזמן שעניין זה עזר לו למלא זממו כדי להשביע את רעבונו. באותה מידה מלמדים אותנו חז"ל שגם קורח שפיקח היה לא היה נכשל, אלמלא הנגיעה של הכבוד (לפי מדרגתו כמובן).
מכאן אנו למדים גם לגבינו, כי לעיתים קרובות עלינו להיזהר מאוד בעת שאנו שופטים את מעשינו או את מעשי חבירנו, ולבדוק היטב אם שפיטתנו נקיה מנגיעות. אנו נוטים להצדיק מעשים שלנו גם בשעה שהם אינם צודקים, בגלל ה"נגיעה" שלנו בהיותנו קרובים לעצמנו. באותה מידה אנו ממהרים לדון את חבירנו לכף חובה, כדי לא להראות אותם צדיקים יותר מאיתנו בגלל אותה "נגיעה". חובתנו היא להתעלות מעל עצמנו, ולהשתדל עד כמה שאפשר לראות את הדברים בצורה מאוזנת. מן הראוי הוא שהאדם יחשוב את עצמו תמיד, בנטיה להצדיק את עצמו ולהרשיע את חברו. רק אז הוא יתעורר לחזור ולבדוק את עצמו אם הוא הולך בדרך הישרה.
לצורך זה, חשוב לנו מאוד קיום דברי המשנה: "עשה לך רב". מכיון שמסירת הדברים לשפיטת בני אדם גדולים מאיתנו בתורה ובשנים, מהווה ערובה לשפיטה נכונה. גדולי ישראל מצטיינים במעלה זו, ומי שזוכה לעמוד במחיצתם רואה בעליל כיצד הכרעותיהם והוראותיהם לכלל ולפרט משוללים נגיעות אישיות, ויוצא מתחת ידם משפט צדק עם מסקנות אמיתיות ונקיות. בנוסף, חשוב גם לקבל את הכרעתם והדרכתם הבאים ממקור היושר, ולא כדרכם של תלמידים הממהרים לחרוץ משפט, ולעיתים מכוח ה"נגיעה" שלהם, הם מאשימים את רבותיהם בחוסר איזון ובנטיה לא צודקת לרעתם.
דוגמא לטוהר מחשבה והתעלות מעל לנגיעה האישית, מובאת בסיפור הבא על הגרא"א מישקובסקי זצ"ל:
פעם אחת החליטה הנהלת הישיבה להרחיק בחור מהישיבה, אלא שמתוך התחשבות בבחור נדחה ביצוע הדבר לסוף ה"זמן". ימים ספורים לאחר קבלת ההחלטה, הופיע הבחור ההוא בבית ראש-הישיבה כדי להתייעץ עימו אם כדאי לו לעזוב את הישיבה. שאלתו היתה כמובן, ללא ידיעה על ההחלטה אודותיו. ראש הישיבה שקל את הדברים, ולבסוף אמר לו שלא כדאי לו לעזוב. משנודע הדבר, נשאל המו"ר מדוע לא ניצל את ההזדמנות להרחיקו מהישיבה בצורה פשוטה וחלקה, בכך שהיה ממליץ לו לעזוב את הישיבה. השיב להם ראש הישיבה: "הבחור בא לשאול בעצתי כדי לדעת מה טוב לו לעשות, ואחרי ששקלתי את הדברים הכרעתי, שאף על פי שטובתי וטובת הישיבה היתה שיעזור, טובתו היא שישאר.
עתה, משהבנו את עניין הנגיעה, וכל אחד ינסה לבדוק את עצמו אם הוא נגוע בזה או לא, ייתכן מאוד ש"הנגיעה" תנווט אותנו לחשוב שאין הדברים נוגעים לנו, אלא לאחרים. מחשבות מעין אלה חודרות לתוכנו פעמים רבות, אחרי שיחת התעוררות או לימוד מוסר.
הגמרא במסכת סוכה אומרת שכאשר הלל הזקן היה בא לשמחת בית השואבה, היה אומר: "אם אני כאן, הכל כאן". במשמעותם הפשוטה נשמעים הדברים כדברי גאווה, חלילה, אך דבר זה אינו מתאים כלל להילל שהיה נודע בענוותנותו. אולם אליבא דאמת, ודאי שיש לדברים משמעות שונה, אותם ניתן להסביר על פי המשל הבא:
באחת העיירות היו שני בתי כנסת, האחד של עשירים והאחד של עניים. נתקנאו העניים בעשירים, אשר היו שמחים בשמחת תורה שמחה יתירה. חקרו ודרשו לפשר הדבר, ומצאו שלפני ההקפות נוהגים העשירים לעשות "קידוש", וללגום מעט יין-שיכר ושאר משקאות חריפים. המשקה היה מעורר את הגוף לשמחה, וזה סלל להם את הדרך להגיע לשמחה גדולה בתורה.
ישבו העניים וטיכסו עצה, כיצד יוכלו גם הם להשיג משקאות חריפים העולים ביוקר רב. הציע אחד הגבאים להעמיד בפינת בית הכנסת חבית ריקה, ומדי שבת בשבתו בבוא הקהל לתפילת מנחה יביא כל אחד מהמתפללים כוסית משקה משיירי המשקה שלגם בסעודת הבוקר, ויצוק את המשקה לתוך החבית. במשך השנה תתמלא החבית, ובהגיע שמחת תורה ידלו ממנה וישתו ותרבה השמחה. הרעיון התקבל, ואכן מדי שבת הביא כל אחד כוסית משקה לבית הכנסת, ויצק לתוך החבית.
משראה הגבאי שנתקבלה עצתו, הרהר בליבו: "די לי בזה שאני הוא בעל הרעיון, וממילא אני פטור מלהביא יין". אך כדי שלא לפרוש מן הציבור, היה ממלא בכל פעם את הכוסית שלו במים, והיה יוצק לחבית. לתומו סבר שבודאי לא יזיק בכך להצלחת העניין, שהואיל וכולם מביאים יין-שיכר, לא יקרה כלום אם הוא יביא מים. את "סודו" לא גילה לאיש, כמובן, ונהג כך במשך כל שבתות השנה.
בהגיע שמחת תורה בתום תפילת שחרית, נתנו כולם עיניהם בחבית ואמרו: "השנה יהיה גם אצלנו שמח". אולם מה רבה היתה אכזבתם בהיווכחם שהחבית מלאה… מים!. התברר שלא רק הגבאי חשב על "חוכמה" זו, ואמר: "לא ייגרם כל נזק אם רק אני לא אביא יין, הרי כולם מביאים בלאו הכי".
והנמשל הוא: כאשר מתאספים בני אדם על מנת להתחזק ולהתעלות ושומעים דברי מוסר כובשים, יש נטייה אצל רבים לחשוב שהדברים הנאמרים לציבור יאים ומופנים לאדם זה או אחר. הם מביטים סביב, רואים את השומעים, וחושבים: הלואי שאדם זה יבין שהדברים חשובים עבורו. בנוסף לזה הם גם מצטערים על שחלק מהציבור אינו נוכח בהתכנסות זו, שהרי חשוב מאוד שגם הם ישמעו את הדברים, כי גם אליהם הם בודאי אמורים להיות מופנים. אולם רק על עצמם אין הם חושבים, כי הם מחליטים מיד שלא אליהם מכוונים הדברים.
אם כל אחד ינקוט בדרך זו, לא יצא משיעור זה שום חיזוק. לכן אמר הלל: אם באנו לשמחה זו כדי להתחזק ולשאוב רוח הקודש, עלינו לומר: "אם אני כאן, הכל כאן". כלומר, כל אחד צריך לדאוג שהוא יהיה כאן, ולא רק הסובבים, וידאג לכך שהוא יקבל את הדברים ויתחזק. אז בודאי הכל כאן, אזי יצא חיזוק לכל. אבל כאשר האדם מזניח את עצמו וחושב רק על תיקון מידותיהם של הזולת, לא יהיה כאן שום חיזוק.
מסופר על הגרא"ז מלצר שנקלע לבית כנסת בשכונתו בין תפילת מנחה לערבית, שעה שעמד שם תלמידו הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל, ודיבר על הצורך של הבעל לכבד את אישתו. הגרא"ז שהיחסים הטובים בינו לבין אשתו היו ידועים ומפורסמים, הקשיב לדברים בקשב רב. כשסיים ר' אריה לוין את דבריו, ניגש אליו הגרא"ז והודה לו בחום רב ואמר לו: "יודע אני שהתכוונת אלי בדבריך, וקבלתי על עצמי לשפר את הנהגתי בנושא הנדון". לזה התכוון הילל, לפי הפירוש הנ"ל, באומרו: "אם אני כאן, הכל כאן".
יש לנו איפא, ממי ללמוד. אם גדולי ישראל ניגשים לשמיעת דברי מוסר מתוך הנחה שאליהם הדברים נאמרים, קל וחומר שגם עלינו לנהוג כך. עלינו להיות ערים לאפשרות שאנו שופטים את מעשינו מתוך נגיעה אישית, וממילא הראייה מסולפת. לכן נשתדל להתעלות ולראות את הדברים בצורה זכה ומאוזנת, וכך גם בכל הנוגע למעשי הזולת. כך נוכל לשפר את מעשינו, ולעלות על המסילה העולה בית א-ל.
"ברית מלח עולם היא לפני ה' לך ולזרעך אתך" (ליקו"מ ח"א, כג)
בני אדם הנופלים בתאוות ממון, ואינם מאמינים שהקב"ה יכול לפרנסם בסיבה קלה, ורודפים אחר פרנסתם ביגיעות גדולות, והם אוכלי לחם בעיצבון, והעצבות היא מרה שחורה – אלו אנשים הנקשרים בפנים של הסטרא-אחרא, אלהים אחרים, שזה בחינת חושך ומיתה. ועליהם נאמר (יחזקאל ז): "וזהבם לנידה", שזה בחינת עבודת אלילים, ואמרו חז"ל (שבת ט): מנין לעבודה זרה שמטמאת כנידה. שנאמר: 'תזרם כמו דוה'. אולם בני אדם שמשאם ומתנם באמונה, הם דבקים באור הפנים של הקדושה, כי אין אמונה בלא אמת, כלומר צדק, ונמצא שעיקר האמונה הוא על ידי אמת. והאמת היא אור הפנים.
ידוע הוא שכל העבודות הזרות תחובים בממון. ואלו הנופלים בתאוות ממון, שהן עבודה זרה כלולים מעבודות זרות של שבעים אומות. לכן אמרו חז"ל: 'אל תהי רשע בפני עצמך'. בפני – בחינת הפנים של הסיטרא אחרא, הבא מחמת תאוות הממון, שלא מאמין הוא שהקב"ה הוא זה שזן ומפרנס, ועל כן חושב (דברים ח): "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".
ודע, שעל ידי תיקון ברית קודש, אדם יכול להינצל מהפנים של הסטרא-אחרא. כי על ידי דם ברית, נתתקן דם נידה, שזה תאוות ממון. כמו שכתוב (זכריה ט): "גם בדם בריתך" – על ידי ברית, "שילחתי אסירך מבור" – ובור הוא טחול שהוא מקום המרה השחורה והעצבות. לכן נאמר בפרשה (במדבר יח): "ברית מלח עולם היא לפני ה' לך ולזרעך אתך" – כי ברית היא בחינת מלח, הממתיק מרירות ועצבון הפרנסה, כמו שנאמר בזוהר (ויחי רמא:): "אלמלא מלחא, לא הוי עלמא יכלי למסבל מרירותא" (אלמלא מלח, לא יכלו העולם לסבול מרירותו), כי על ידי זה נתקשר באלוקות ונתפרש מעבודה זרה, ובעזרת תיקון הברית זוכה להאיר לעצמו את אור פני מלך חיים. וידוע הוא שברית מלח (רש"י): כברית הכרותה למלח שאינו מסריח לעולם. לכן, נכרתה ברית מלח עולם – שהיא ברית בדבר הבריא, המתקיים ומבריא את האחרים.
מעניין המחלוקת (ליקו"מ ח"א, מ"ו)
על ידי מחאת כף מבטל את המחלוקת ומבטל את הדינים. כי כל המחלוקות נמשכים מבחינת קורח על אהרן, שהם בחינת שמאל וימין, ועל ידי מחאת כף נכללים שמאל בימין, וימין בשמאל – ומזה נעשית אחדות. לכן ניתן לפרש (תהלים צז): "האירו ברקיו תבל ראתה" – תבל הוא בחינת מחאת כפיים. ועל ידי שנתראה תבל, כלומר מחאת הכפיים, על כן האירו ברקיו – נתתקנה המחלוקת שנקראת ברק, כמו שכתוב (זכריה ט): "ויצא כברק חצו" – וחץ בא מלשון מחלוקת, לכן נאמר (תהלים מז): "כל העמים תקעו כף" – כלומר מלשון התחברות.
מעניין המחלוקת (ליקו"מ ח"א, קפא)
כשמתקשרים מספר אנשים באיזה קשר על איש אחד (כלומר חולקים וחותרים תחתיו), אפילו אם הוא אדם חשוב יותר מהם, הם יכולים להפילו, מכיון שנתקבצים חלקי הכבוד שיש לכל אחד מהם, ועל ידי זה נתבטל חלק הכבוד שלו ונופל על ידם, מפני שהקטנות בטל לפני הגדלות, כי כשחלקי הכבוד של האנשים מתקבצים ונקשרים יחד, הם נעשים לחלק גדול יותר בכבוד מאשר של האדם עליו הם חולקים, אלא אם כן האיש שעליו חולקים הוא איש גדול במעלה מאוד, עד שחלק הכבוד שלו הוא גדול יותר מחלקי כבודם (למרות שהם מתאחדים), ואז הם מתבטלים לפניו.
יעקב אבינו התפלל על דבר זה, שלא תזיק מחלוקת קורח למשה רבנו, ואמר (בראשית מט): "בקהלם אל תחד כבודי" – כלומר, שלא יתאחד ויתקשר חלקי הכבוד שלהם, שיש לכל אחד מהם, כי הם היו קרואי מועד, כלומר אנשי שם חשובים, וכשלא התאחדו ונקשרו חלקי הכבוד שלהם, בודאי יוכל משה לעמוד נגדם ולהפילם. ומה שאמר יעקב אבינו: "כבודי" – כי יעקב הוא בחינת הכבוד, כי הוא בחינות הנפש ("כל הנפש הבא לבית יעקב"). וידוע הוא שכאשר מפילים אדם, עיקר הנפילה שנופל היא לתאוות הניאוף, ר"ל.
"קרואי מועד אנשי שם" (ליקו"מ ח"ב, א)
יש שלוש מידות עיקריות, שהן תאוות ממון, תאוות אכילה ותאוות המשגל, אשר מחריבות את ירושלים, כלומר את הלב, ועל ידי זה מפסיד האדם את היראה שבלב. כדי לתקן שלוש מידות אלו אפשר לעשות רק על ידי הדעת, שצריכים להמשיך את הדעת אל הלב, בחינת (דברים ד): "וידעת היום והשבות אל לבבך" – כלומר, שצריך להמשיך את הדעת אל הלב ועל ידי זה לתקן את שלוש המידות הנ"ל. כי הדעת היא בחינת שלושה מוחין, שלושה חללי הגולגולת – שהם בחינת שלושת הרגלים, וכל רגל הוא בחינת התחדשות המוחין, שנמשך שכל חדש לתקן את המידות הנ"ל. כלומר, בכל אחד משלושת הרגלים נתתקנת מידה אחת מהשלוש הנ"ל. לכן צריך להיזהר מאוד בכבוד יום טוב, ולקבל את הרגלים כראוי, כי על ידי מצוות שלושת הרגלים, זוכה לתקן את המידות, וזוכה לתיקון היראה שבלב.
לכן נאמר (במדבר טז): "קרואי מועד אנשי שם" – אנשי שם זה בחינת שלוש המידות הנ"ל, שזה בחינת שלושת הרגלים, שכל אחד ואחד נקרא שם.
בפסח – מתקנים את תאוות הממון. – "בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", בחינת: "ברכת ה' היא תעשיר".
בשבועות – מתקנים את תאוות המשגל – "כי אם חפץ בה המלך ונקראה בשם".
בסוכות – מתקנים את תאוות האכילה. – "וקרא שם בבית לחם".
צריכים לקרוא את המועדות (קרואי שם), שהם שלושת הרגלים, כדי לתקן את שלוש המידות הנ"ל, שהם בחינת אנשי שם. כשזוכה האדם לתקן את המידות הנ"ל, זוכה הוא לתיקון שלימות היראה שבלב.
"והנה פרח מטה אהרן לבית לוי" (ליקו"מ ח"ב, ד)
דע, את החסד צריך לקבל בהדרגה, כי את רוב החסד אי אפשר לקבל, אחרת היו בטלים במציאות מחמת רובו של החסד, מכיון שאין בני אדם יכולים לקבל את רוב הטובה. על כן צריך כל אחד לעשות כלי וצינור שבעזרתו יוכל לקבל את החסד. כלי זה נעשה על ידי היראה, כי על ידי יראה נעשה חקיקה וצינור כדי לקבל על ידו את החסד, בחינת (בראשית מט): "ומחוקק מבין רגליו" – וידוע הוא שרגל היא בחינת יראה, שהיא בחינת סוף, כמו שכתוב: "סוף דבר הכל נשמע, את האלוקים ירא" (קהלת). כלומר, שעל ידי היראה, שהיא רגל, נעשה חקיקה וצינור כדי לקבל בתוכו את החסד. לכן נאמר בפרשתנו (במדבר יז): "והנה פרח מטה אהרן לבית לוי" – כלומר שהחסד, שהוא בחינת אהרן, צריך לקבלו על ידי הכלי, שהיא היראה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור