מי עוצר את הגלים?

אומרים שאוויר הים מעייף אבל מחשבותיה

היו שקועות עמוק בדבר מסוים. הים, הים על גליו

הסוערים פתרו לה סבך שהיא לא ידעה איך

לצאת ממנו, הוא נתן לה קצה חוט כיצד לצאת

מהפלונטר בו הם מצויים.

 

 

הטלפון צלצל את אחד מצלצוליו המעצבנים, המצרצרים, המטרטרים.

 

מינדי עמדה ממש לידו אך היא לא הרימה את השפופרת. ידיה עמדו רפויות לצידה, כשני גושי עופרת. היא כבר יכלה לתאר לעצמה מי עומד מעבר לקו. עם אמה כבר דיברה, גם עם דבורה ותהילה אחיותיה שוחחה לפני שעתיים. החמות התקשרה לפני מספר דקות לאחל שבת שלום, כך שזה יכול להיות רק…

 

"מינדי, את מרימה?" קולו של משה השיג אותה מהמטבח.

 

"כן, תיכף…". יד כבדה נשלחה אל השפופרת בלאות.

 

"הלו". היא בעצמה לא הכירה את קולה. האם מגרונה יוצא לו הקול הקר, המתכתי הזה?

 

"ש…שלום. א..אפ..שר ב..בקשה לדבר עם הרב?"

 

אחד אפס לטובתה. היא ניחשה נכון. אבל האם זה נקרא ניחוש, כשיש סיכוי אחד על אחד?

 

שתקה לרגע. לא היה לה נעים להודות בכך, אבל התחשק לה להוריד את השפופרת בטריקה או לחילופין להטיח באוזני הדובר ש"לא, אי אפשר, הרב עסוק, עסוק, עסוק כרגע. אתה יודע מה היום? ומה השעה אתה יודע? היום יום שישי, השעה שלוש אחר הצהריים, עוד מעט הדלקת נרות ואין זה הזמן להטריד אותו". אבל היא ידעה שהיא לא תהיה מסוגלת לעשות את זה. היא מדי מתורבתת וגם ליבה לא היה נותן לה להתנהג כך.

 

ה"הלו?" ההוא בודאי לא הבין את פשר דממת האלחוט.

 

"רק רגע, בבקשה". נטלה את האלחוטי מהתושבת שלו ביד יבשה כעץ, וניגשה למטבח.

 

"רוצים אותך", אמרה למשה שהיה בעיצומה של מלאכת קילוף תפוחי אדמה, מכסה את הפומית בכף ידה. "מי זה?" שאל אגב ניגוב קל של ידיו במגבת משובצת. "בחור", פלטה, "אלא מה?" לא יכלה שלא להוסיף עקצוץ קל לקינוח.

 

הוא התעלם במכוון מהעקיצה. "תודה". אמר ונטל את השפופרת. השיחה התארכה מעל המצופה, ומינדי לא מצאה טעם להמתיק עד שתסתיים. למשה אין (עדיין?) את המיומנות הנשית להתעסק בידיו תוך כדי שהוא מדבר בטלפון. הוא טען שהשיחות עם הבחורים דורשות ממנו את מלוא הריכוז.

 

מילא.

 

היא נטלה את תפוח האדמה וקילפה אותו במהירות ועברה לתפוד הבא. 'תרפיה בעיסוק' חשבה בעוגמה, 'אולי יפתחו 'שם' מחלקה לקילוף תפודים? זה יוכל לעזור ליותר מאחת, וגם המטופלים ירגישו מצוין'.

 

לאחר שסיימה לקלף את כל התפודים שבערימה, זרקה אותם לסיר הטשולנט, הוסיפה קורט מלח ופפריקה מלא הכף וכיסתה במכסה הנירוסטה. הדקות עברו, הפכו לשעה ולא נראה שמשה עומד לסיים את השיחה בקרוב. הוא דיבר מעט והקשיב הרבה, עם סבלנות, עם חום, עם כל הרגש שלו, כרגיל.

 

עיניה נחו על השעון הסלוני. כבר שלוש, הזמן בו הוא הולך לנוח בדרך כלל כדי לאגור קצת כוחות לקראת השבת. סקרה במבטה את המטבח. הכל עשוי פחות או יותר. כשתקום בעוד שעה תצטרך רק לסדר את הפלטה. פרשה לישון, ליבה כבד עליה. משה נותן את כל כולו לבחורים האלה, ושוכח את עצמו לא אחת, בדרך…

 

* * *

 

הדפיקה על הדלת היתה הססנית ולא קצבית.

 

"מי יכול לדפוק בשעה כזו?" שאלה את עצמה בתמיהה. רבע לשתים-עשרה בלילה היא לא שעה לביקורים וגם לא לפטפטת שכנות קלילה. אולי חלילה אחד מילדי השכנים לא חש בטוב? בחוסר חשק ניגשה לכניסה. הדלת נפתחה לסדק צר. על הסף, איך לא? בחור שמוט כתפיים, מבט כבוי בעיניו וכולו אומר, זועק, מתחנן – הצילו!

 

"כן?" שוב היה זה הקול המתכתי הזה שקנה מקום של כבוד בגרונה. אויש. היא כל כך לא אוהבת להישמע כך…

 

"הרב… הרב נמצא אולי?" הבחור כמעט ביקש להיקבר בקרקע ממבוכה. מבחינתה, היה לו על מה.

 

"כן, במה העניין?" שאלה ביובש. די. היא תשים לזה סוף. אם משה לא יודע לעשות זאת, היא זו שתעמוד בפרץ. אין ברירה! לא יתכן ש'הם' ישתלטו על החיים שלהם. שהם יכנסו ויבואו ויתקשרו ויבקרו כל העת. לבוא לביתם כדי לשוחח עם משה ברבע לשתים-עשרה בלילה, לא פחות!

 

"המ… אני מקווה שאני לא מפריע, אבל, רציתי לדבר איתו… מקודם, כשהוא היה בפנימייה לא הייתי", התגמגם הבחור במבוכה.

 

מלחמה זוטרה התחוללה בליבה. להזמין אותו להיכנס, עכשיו? היא ידעה שמצד משה אין שום בעיה. הוא יקבל את הבחורים 'שלו' ביום ובלילה. ישוחח איתם שעות על גבי שעות, ייתן להם את תמצית דמו ונשמתו, אבל היא ובכן, היא.

 

"תיכנס בבקשה". ידעה שזה יצער את משה לדעת שחיפשו אותו ולא מצאו אותו. נראה שהסיסמא – "מתי שאתה רוצה, כמה אתה רוצה, איפה שאתה רוצה" – נולדה במיוחד בשבילו. גם רחמיה לא נתנו לה לדחות את העומד מולה, למרות שעת הביקור הלא מקובלת כל כך. מי יודע מה עובר עליו, על הבחור המסכן הזה, מי יודע באיזו מצוקה הוא שרוי שהוא צריך בכזו דחיפות את בעלה?

 

כשאנשים טובים פוגשים אותה וגומרים את ההלל על משה ועל פעליו, כשהיו משבחים אותה על שהיא מאפשרת לו להתמסר לנערי ההוסטל בכל מאודו, היה חיוך חמוץ-מתוק פושט על שפתיה. השיא היה כשהיו אומרים שמאחורי איש גדול עומדת אישה גדול, אה! אילו רק היו יודעים, אילו רק היו משערים כמה כוחות גוף ונפש נדרשים ממנה לעיתים בשביל להמשיך להחזיק את הסירה. כמה היתה רוצה שבעלה ישוב להיות "סתם" כוללניק מן השורה, איך היתה שמחה לוותר על ההילה שדבקה סביבו כמעט כמו בחורי ההוסטל אותם הוא משקם.

 

הגרוע מכל הוא שהיא התחילה לכעוס על עצמה. מה, האישה הקרירה והיבשה הזו, זו היא?? הזו מינדי קסלר החמה, הזורמת, זו שהרבתה לתת ולהעניק, לשמח ולארגן? זו שהבטיחה לעצמה שביתה יהיה פתוח לרווחה לכל נזקק וקשה יום? זו שנמנתה על הראשונות המתגייסות לכל פרויקט של חסד שקם בסמינר, הזו נעמי?

 

מינדי גיחכה במרירות. לו חברותיה היו רואות כיצד היא מגיבה היום הן בטח לא היו מאמינות איך התרחשה בה כזו מטמורפוזה, כזה שינוי קוטבי באישיות. האמת, שגם היא לא הבינה מה עובר עליה.

 

דווקא בהתחלה, כשהציעו למשה את משרת ההדרכה בהוסטל לבחורים, שמחה מאוד. היא לא מצאה עדיין עבודה וביתם הצעיר, הקטן והקומפקטי, דרש מזומנים כדי להתקיים. ההצעה היתה תפורה על משה כמו כפפה ליד. מיצתה את כישוריו הרבים והעיקר איפשרה לו להישאר באוהלה של תורה, לא להזניח את הלימוד. מאז ומתמיד היה משה בחור מעורה בחברה. אחד כזה שנותן את כל כולו לזולת, ללא חשבון וכל זה "בין לבין", מבלי שזה יפגום בלימוד. הוא היה בחור שידע להתייחס למסכן ומוכן היה להתמסר מעל ומעבר עבור חבר שנקלע לצרה. הוא גם היה בעל הבנה עמוקה ויש שאמרו עליו שמפעמת בתוכו נפש של מחנך.

 

אבל כעת, כעת היא הרגישה כנתונה בביצה סוחפת. כן, החיים שלהם נסחפים עוד ועוד לכיוון מסוים מאוד לא רצוי עליה. 'ואולי אני לא בסדר?' היתה חושבת לעיתים. 'אם זכיתי בבעל שיש לו יכולת להציל נפשות ממש, מה לי כי ארטון, מה לי כי אבכה? עלי להודות לה' על כך, לא?' אבל משהו בתוכה לא נתן לה שלווה ומנוח. לא, היה עולה קול אחר, שונה, כאוב. לא יתכן שלאדם בעל משפחה לא יהיו חיים משל עצמו. אין למשה כמעט רגע פנוי עם הילדים.

 

תמיד, ברגעים הנדירים שהוא מוצא לעצמו בין הסדרים, יש איזה צעיר שנדחק כשהוא על סף התמוטטות ודורש בדחיפות החייאה. הילדים כבר התרגלו למציאות הזו, הם כמעט נולדו בה, אבל מינדי לא. בקושי היה להם זמן להחליף מילה.

 

בבוקר היה צריך לרוץ לכולל ובצהריים לא הספיק לגמוע כף מרק וכבר היה מוצף בטלפונים. בשבע, כשהיה חזור הביתה מהכולל הוא מתרענן מעט ורץ להוסטל לטפל בנעריו, וכשהיה שב מההוסטל בשעת ערב מאוחרת, מותש ועייף, לא תמה העבודה. תמיד היה איזה בחור שהיה זקוק לו אס.או.אס או הורה שביקש להתייעץ עמו בעניין שאינו סובל דיחוי.

 

מינדי הרגישה שחוקה, שחוקה מכל העבודה הזו. למרות שהיא לא נקפה בה אצבע, הרי שהיא דרשה ממנה הרבה. הרבה יותר מדי.

 

* * *

 

יום אחד, הזדמנה לעיר חוף לרגל סידור כלשהו וביקשה לנצל את היום לטיול נחמד עם הילדות. היה זה יום של סתיו, וגלי היום המו עם הרוח והתנפצו בקול גדול על החוף הצהבהב. בת השנה התקשקשה באושר בארגז החול הענק ובת השבע התבוננה בים הסוער, מהופנטת.

 

"אמא", שאלה, עיניה מרותקות אל המרבד הכחול, המקציף, "תגידי, מי עוצר את הגלים?" רעם הגלים בלע את מילותיה האחרונות.

 

"מה?" שאלה מינדי. חשבה שלא שמעה טוב.

 

"שאלתי מי עוצר את הגלים? מי אומר להם להפסיק במקום הזה?" מתחה חני את ידה והצביעה על החוף הריקני.

 

מינדי חייכה בהנאה, נהנית לראות שבתה לא נופלת ממנה בעומק המחשבה. "שאלה טובה, חני". החמיאה, "את צודקת, בעצם שום דבר אינו עוצר את הים. רק ה' הוא שמצווה על הגלים לעצור, שאם לא כן היה הים היה מציף את היבשה. יש אפילו פסוק שמדבר על זה בתהלים, "גבול שמת בל יעבורון".

 

"אה". אמרה חני, ושבה להתבונן בגלי הים הזועף ביתר שאת. ואז מינדי מצאה את עצמה מספרת לה על הולנד, ארץ המוקפת ימים, ועל הסכרים המגנים עליה מלהפוך לחלק מן הים. חני הקשיבה מרותקת. דומה שגם שבי בת השנה מצאה עניין בסיפור שכן היא הפסיקה לרגע לדשדש בחול הרך.

 

מינדי המשיכה לספר על הילד ההולנדי האמיץ שהציל את עירו מהצפה כשהוא תוקע את אצבעו לתוך חור שנוצר בסכך שהקיף את העיר. היא סיפרה על הדאגה של אביו ואמו כשהוא לא חזר מבית הספר ואיך כל בני העיר יצאו לחפש אחריו ומצאו אותו לבסוף, עייף ומותש, ואצבעו תקועה בחור הקטן שאיים למוטט את העיר.

 

בדרך חזרה, כששתי בנותיה רדומות לצידה, לא הצליחה מינדי לעצום עין למרות עייפותה הרבה. אומרים שאוויר הים מעייף אבל מחשבותיה היו שקועות עמוק בדבר מסוים. הים, הים על גליו הסוערים פתרו לה סבך שהיא לא ידעה איך לצאת ממנו, הוא נתן לה קצה חוט כיצד לצאת מהפלונטר בו הם מצויים והלוואי והוא יסכים, יחלה בליבה, הלוואי והוא יסכים אתי.

 

וכן, הוא הסכים.

 

בדברים שלא היו עקרוניים, מעולם לא עמד בדרכה ואם הדבר חורה לה, אז בודאי שצריך לעשות משהו, אלא מה, וחבל שלא סיפרה קודם שזה מפריע לה. העבודה חשובה אמנם, הבחורים יקרים וחשובים לו אבל לא יותר מבני הבית. הוא כבר ידבר איתם, הם יבינו, זה בטוח, הם יבינו…

 

ומאז נכנס הביתה לשגרה חדשה, ברוכה. השעות היו שעות, הזמנים היו זמנים. פתאום הם מצאו זמן לשוחח שיחה של יום יום. וכשהיא ראתה אותו בפעם הראשונה עוזר לחני בת השבע בשיעורי הבית שלה, כמעט עלו דמעות בעיניה. כן, מה שמובן מאליו בהרבה בתים כלל לא היה ברור אצלם, ומה שהקשה עליה יותר מכל זה שלא היתה לה טענה של ממש להיאחז בה. יכול להיות שלאישה אחרת לא היה קשה כל כך, אבל ממנה, הניסיון הזה דרש אנרגיות רבות. כעת, כשיש גבולות ברורים, כבר הוקל לה בהרבה.

 

ויום אחד היא שאלה אותו, סתם כך, אם הוא רוצה להזמין כמה מהבחורים לסעודה בשבת.

 

"מה, באמת?" הוא הביט בה בפליאה, מתקשה להאמין למשמע אוזניו.

 

כן, כעת לא היה אכפת לה לקרב אותם, את אותם נערים השרויים במצוקה שפעם היוו עבורה איום של ממש.

 

כאשר לים יש גבולות ברורים, אז אפשר ליהנות מגליו השוצפים והקוצפים.

 

באמת.