מידת הדין – מהי?

 

 

 

כשעלה ברצון הקב"ה לברוא את העולם רצה הקב"ה להנהיגו רק במידת הדין, ומידת הדין פירושה שתיכף כשהאדם חוטא או יסטה מדרך הישר אזי היא מקטרגת עליו וחפצה להעניש אותו.

 

דבר זה למדים אנו מהפסוק הראשון בתורה: "בראשית ברא אלוהי-ם". השם אלוהי-ם מסמל את מידת הדין, וכמו שמפרש רש"י הקדוש במקום על המילים "ברא אלהי-ם" – ולא אמר ברא ה’, ששם הוי"ה ב"ה מסמל את מידת הרחמים כידוע, ומכיוון שראה שאין העולם מתקיים במידת הדין לבד עמד והקדים את מידת רחמים ושיתפה למידת הדין, ככתוב: "ביום עשות ה’ אלהי-ם ארץ ושמים", כלומר שברא את העולם במידת הדין ושיתף בה רחמים.

 

המדרש (בראשית רבה פ’ יב פ’ טו) מסביר עניין זה על פי משל, שהיה מלך והיו לו שתי כוסות זכוכית ריקות, אמר המלך: "אם אני נותן לתוכן רק מים חמין הרי הן מתבקעין, ואם אתן לתוכן רק מים צוננים הרי הם מקרישין" (קופאים), מה עשה המלך? עירב חמין בצונן ונתן בהם ועמדו. כך אמר הקב"ה: אם בורא אני את העולם במידת הרחמים הרי יהיו הרבה מבני העולם שיחטאו, ואם אברא אותו רק במידת הדין היאך העולם יכול לעמוד? אלא, הרי אני בורא אותו במידת הדין ובמידת הרחמים והלוואי יעמוד".

 

מדברי מדרש זה למדים אנו שהעולם חייב להתנהג במידת הדין, ומידת הדין פירושה שתיכף כשהאדם חוטא אזי היא מקטרגת עליו וחפצה להעניש אותו, והקב"ה מנהיג את העולם במשפט, כמו שכתוב "מלך במשפט יעמיד ארץ" (משלי כט)  וכמו שמובא במדרש "מלך זה מלכי המלכים הקב"ה, במשפט יעמיד ארץ שברא את העולם בדין, שנאמר בראשית ברא אלהי-ם". הקב"ה אוהב משפט ככתוב "כִּי אֲנִי ה’ אֹהֵב מִשְׁפָּט" (ישעיה סא) "כִּי ה’ אֹהֵב מִשְׁפָּט" (תהילים לז).

 

 

צריך האדם לדעת שאין מציאות כזו שהאדם או העולם הזה יהיה רגע אחד בלא משפט. חז"ל לימדו אותנו (אבות א’ יח) "עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַדִּין, וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם". אחד מעמודי העולם הוא הדין ובלעדי הדין העולם לא יעמוד, וכל יום נשפט האדם. יתירה מזו, כל שעה משעות היממה עובר האדם באחד מעשרים וארבעה בתי דינים, ובכל בית דין הוא נשפט על כל פרט ופרט מחייו, והאדם אינו מבין מדוע ועל מה כל המכות שהוא מקבל.

 

אנשים חושבים שכדי שמידת הדין תקטרג עליהם צריכים הם להיות חוטאים או פושעים חלילה, אך שלמה המלך בספר קהלת (יב) מלמד אותנו "כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה, הָאֱלֹהִי-ם יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע"  האלוהי-ם זה מידת הדין, שהיא מקטרגת על האדם ועל כל דבר תביא את האדם למשפט, הן על הטוב הן על הרע.

 

על הרע מבינים אנו לשם מה הוא צריך להביאנו לדין, אך על הטוב לשם מה נבוא למשפט? הגמרא הקדושה (מסכת חגיגה דף ה, ע"א) ממחישה ומבארת לנו את דברי הפסוק. כשהיה רבי יוחנן מגיע לפסוק זה, היה מתחיל לבכות והיה תמה: "עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות תקנה יש לו"? האם בכלל נוכל לעמוד בדין כשישקלו את השגגות כזדונות? וממשיכה הגמרא לבאר את דברי הפסוק "על כל נעלם". אמר רב: זה ההורג כינה בפני חברו ונמאס בה. ושמואל אמר: זה הרג בפני חברו ונמאס. פירוש הדברים הוא, שאפילו על דברים קטנים שאנשים נכשלים בחיי היומיום בלי כוונה ומבלי שימת לב כי חטאו הם, ישפטו על כך. ועוד ממשיכה הגמרא לבאר את הפסוק "אִם טוֹב וְאִם רָע" – האם גם על כל הטובות נשפט? ומסבירה הגמרא בשם רבי ינאי "זה הנותן צדקה לעני בפרהסיא". אף על פי שכוונתו הייתה לטובה, אך מכיוון שהעני התבייש על ידי זה, גם על זה יביא ה’ במשפט.

 

בכל צעד ושעל של האדם יכול הוא להיכשל בדברים שעלולים לגרום למידת הדין לקטרג עליו, והאדם לא ישים לב על כך. ובקיצור, אדם לא צריך לעשות עבירות כדי שמידת הדין תקטרג עליו.

 

רבי נתן מברסלב כותב בליקוטי הלכות (הלכות ביה"כ ה"ה) "כִּי אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טוֹב וְלֹא יֶחֱטָא", (קהלת ז) מִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁעַל – פִּי רוֹב, בִּפְרָט בַּדּוֹרוֹת הַלָּלוּ אֵין מָצוּי תַּלְמִיד חָכָם וְלַמְדָּן שֶׁיִּהְיֶה בֶּן חוֹרִין מֵחֲטָאִים וּפְגָמִים הַרְבֵּה, מִכָּל שֶׁכֵּן שְׁאָר הָאֲנָשִׁים שֶׁנִּקְרָאִים לוֹמְדִים וַחֲסִידִים וְאֵינָם נְקִיִּים כְּלָל כַּאֲשֶׁר הֵם יוֹדְעִים בְּעַצְמָם נִגְעֵי לְבָבָם וּמַכְאוֹבָם, מִכָּל שֶׁכֵּן שְׁאָר אֲנָשִׁים הַפְּשׁוּטִים הַמְגֻשָּׁמִים וְכוּ’. וְעַל – כֵּן בְּוַדַּאי הַכֹּל צְרִיכִין לָשׁוּב.

 

די בכך שאדם לא יאמר תודה על הטוב שהקב"ה גומל איתו וזו כבר סיבה למידת הדין לקטרג עליו, כמו שכתוב בספר דברים: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה’ אֱלֹהֶי-ךָ בְּשִׂמְחָה.." ופירוש הדברים הוא, שהאדם העובד את השם יתברך אך לא עובד אותו מתוך שמחה, בלא הודאה, עליו נאמרו דברים לא נעימים בכלל בתורה, והקשה על כך הרה"ק מפשיסחא זצוק"ל ואמר, מכל עבירות שבא על ידם כל התוכחות, לא כתבה התורה אלא העבירה הזו, תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוקיך בשמחה. משמע, שזו העבירה הגדולה ביותר, והרבה אנשים לא מודעים לעניין הזה ואינם מבינים מדוע מידת הדין תקטרג עליהם, והרי הם צדיקים וישרים בתכלית?…

 

אך התשובה פשוטה. יש דין בעולם והעולם חייב להתנהג בדרך הדין. אדם שלא מגיע למצב שבו הוא שופט את עצמו מידי יום, אינו מודע לזה שהוא חטא או שהוא עשה דבר שלא כשורה, לכן גם אינו מבין מדוע קשה לו בחיים. על פי זה מובנים דברי רבינו הקדוש שאמר (ליקו"מ ח"ב תו’ ק): "שֶׁמִּקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר בֶּאֱמֶת, כִּי אִם עַל יְדֵי הִתְבּוֹדְדוּת", כי בלי התבודדות, שהיא חשבון נפש, אין האדם יכול לדעת היכן הוא נמצא, האם הוא הולך ישר בעבודת הבורא או שמא חלילה לא.

 

ומיהו האדם אשר יאמר "זִכִּיתִי לִבִּי טָהַרְתִּי מֵחַטָּאתִי"? הרי כל אחד צריך להיות כן ואמיתי עם עצמו: וכי הוא יכול לחיות חיים ללא חטא? האדם יודע היטב ששמירת העיניים שלו היא לא כמו של יוסף הצדיק, והמידות שלו הן לא כמו של ה"חפץ חיים", והתמדתו בתורה היא לא כמו של הגאון מוילנא, בלשון המעטה.

 

המון-העם חיים בטעות וחושבים שהקב"ה רחמן, וותרן, והוא ודאי יוותר לי. חלילה מלחשוב כך, הרי אמרו חז"ל (בבא קמא נ, ע"א): "אמר ר’ חנינא: כל האומר הקב"ה וותרן הוא – יותרו חייו, שנאמר: (דברים ל"ב) "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט".  הקב"ה ודאי לא יוותר על כלום, ואפילו על קוצו של יוד. אך אדם שינהג במידותיו של הקב"ה וינהג במשפט עם עצמו, כמו שנבאר במאמרים הבאים בס"ד, בודאי יחיה חיים טובים ולא ישלוט עליו שום דין, אלא הקב"ה ינהג איתו רק במידת הרחמים, כמו שנאמר: אִם אֵין דִּין לְמַטָּה יֵשׁ דִּין לְמַעְלָה’ (דְּבָרִים רַבָּה ה)  ולהיפך, אם האדם דן את עצמו למטה, אזי אין דנים אותו מלמעלה.

 

כולנו רואים בבירור כיצד מבית ומחוץ מתפשטת נגדנו מידת הדין בכל כוחה ועוזה, וזה מתבטא בכל רגע ורגע מחיינו. כל אחד מאיתנו רואה, הן על עצמו והן על הכלל, שהעולם כולו מלא דינים. הדינים שורים בכל תחומי החיים: בפרנסה, בריאות, מציאת הזיווג, שלום בית, חינוך הילדים ועוד… מקרי הגירושין מיום ליום הופכים להיות חלק מהשגרה היומית, מצב הרוח של האנשים קשה מתמיד, ואם פעם היה קשה להעלות על פניהם חיוך אז היום פי כמה וכמה, וזה רק משום שמידת הדין שולטת בחוזקה, כמו שכותב רבי נתן: "כִּי עִקַּר הַכַּעַס נִמְשָׁךְ מֵהִתְגַּבְּרוּת הַדִּינִים חַס וְשָׁלוֹם". כל העצבות והקושי שיש על האדם זה רק בגלל שיש עליו דינים.

 

כללו של דבר הוא, שהעולם חייב להתנהג במידת הדין – או דין של מעלה – והוא קשה מאוד, או לחילופין דין של מטה – על ידי שהאדם ישפוט את עצמו, וכפי שכותב רבי נתן (ליקוטי הלכות, הלכות פורים ה"ו): "כִּי אָדָם נִדּוֹן בְּכָל יוֹם וְצָרִיךְ כָּל אֶחָד לְהַקְדִּים בִּתְחִלַּת הַיּוֹם לִשְׁפֹּט אֶת עַצְמוֹ כְּדֵי לְהַמְתִּיק וּלְבַטֵּל הַדִּין שֶׁלְּמַעְלָה".

 

הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו המרובים נתן לנו את האפשרות לשנות את מידת הדין למידת הרחמים. וזאת, על ידי שאנו ננהג עם עצמנו במידת הדין, כלומר שנשפוט את עצמנו. יהי רצון שנזכה לצעוק לקב"ה באמת ועל ידי זה בודאי יענה לנו הבורא, כמו שכתוב: "קרוב ה’ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת", אמן כן יהי רצון.