מכתב של אבא
הרגשתי שכבר איני אותו אבא לילדי הקטנים הזקוקים לי. פעם הייתי מתעניין בחמימות בכל פרט מחייהם, עוקב בערנות אחר הלימודים. מאז שהעסק עם הגדול התחיל – שאר ילדי פרחו מזכרוני...
הרגשתי שכבר איני אותו אבא לילדי הקטנים
הזקוקים לי. פעם הייתי מתעניין בחמימות בכל פרט
מחייהם, עוקב בערנות אחר הלימודים. מאז שהעסק
עם הגדול התחיל – שאר ילדי פרחו מזכרוני.
הקדמה –
מכתבו של אב, אשר כל קטע בו – מסכת של חיזוק ועידוד, הטעונה לימוד אחר הקריאה.
במכתב זה רואים עין בעין שבכדי לצאת מגלות לגאולה אין צורך להפוך את המציאות הקיימת. הידיעה שהגלות עצמה טובה היא מאב הרחמים – היא היא הגאולה.
היו צדיקים מרמזים זאת באותיות המילה גאולה: עיון קל במבנה המילה מצביע ומראה כי מילת 'גאולה' אינה אלא אותיות 'גולה' בתוספת האות א. הגולה היא אותה גולה, הצרה היא צרה, אך כשאר מכניסים בה את האל"ף, את אלופו של עולם יתברך שמו, הרי שמ'גולה' נהפכת היא לגאולה.
את הקץ הזה ביקש יעקב אבינו לגלות לבניו, ביקש לגלות להם את הסוף והקץ של כל צרות הגלות – בכך שיודעים כי הכל מאת ה'. ידע כי אם ידעו זאת בניו – הרי שהגלות לא תהיה עבורם גלות כלל וכלל. אומנם נסתם ממנו, בגזירת מרום, לא הניחו לו לפעול שכולם "יראו" זאת עין בעין. אולם, כדברי הזוהר הקדוש, הצליח יעקב אבינו לפעול שעל ידי אמונה ניתן יהיה להביט בכל צרה על אור ה' שבתוכה, על הרחמים שבה.
"מי שהוא כן – אין לו שום מיצר" – כותב ה"שפת אמת", "הדבוק בידיעה זו אין לדידו הפרש אם נגלה או נסתר", ומוסיף, "באמת אין רע יורד משמים, ימי הרעה נעשים כך רק על ידי חסרון המקבלים, שנהפך להם לרע, והוא רק הסתר. אם היו יודעים אמת זו – לא היה שולט בהם הגלות".
***
אתם כותבים "נפלאות" של אנשים שהיו בצרות, ואחרי דרך פלאית הקב"ה הביא אותם אל ה"נפלא", אל הישועה. אני מבקש לספר על המצב הנוכחי שלי, שאינו קל בכלל, אך אנו חיים אותו בבית בצורה "נפלאה" ויודעים שגם המצב הקשה הזה הינו מ"נפלאותיו לבני אדם".
ובכן, בקצרה. השנה ישלים בני הבחור עשרים ושמונה שנה עלי אדמות, בעזרת ה'.
על פי חשבונות בני אדם יש לו את כל הסיבות להגיע לגיל שלושים ושמונה בעודו רווק. תור של שלושה מעוכבי שידוכים, שני בנים ובת, יושב עדיין וממתין אחריו.
באותו בניין, מתגורר שכני הטוב, אשר בנו למד עם בני הגדול באותה כיתה. מאז מלאו לבנו תשע-עשרה שנה, כלומר לפני קרוב לעשר שנים, זוכה שכני ב"ה לחתן צאצא אחר צאצא. לעיתים שב בני הגדול הביתה, פוגש בחדר המדרגות את חברו לכיתה עם ארבעת ילדיו. כבר הורגל לזה. ודאי תאמרו כי מסכנים אנו. אולי תפטירו ותאמרו "לא עלינו, ה' ישמור", ובצדק.
ובכן, ראשית כל – אכן, לא עליכם. ישמרכם ה' ויברכם בשמחות בנקל. ברם, אשמח להפתיעכם כי איננו מסכנים. לא מיניה ולא מקצתיה. העניינים קשים אומנם ויגעים, אך אנו מנהלים אותם ולא הם אותנו. וזאת איך? על ידי הידיעה שאנו מנוהלים ולא מנהלים.
***
המערבולת
בתקופה הראשונה, אחר שנכחנו לראות בבית שהעסק הזה עם הגדול אינו הולך בקלות, וידענו גם ידענו שבעקבות כך עלול ביתנו להיכנס לעיכוב שידוכין אחד גדול – הפסקנו לישון בלילות. יום לא היה יום. לילה לא היה לילה. יושב הייתי עד אישון לילה ומצפה לאיזה טלפון גואל. מישהו הבטיח שיענה תשובה עד סוף השבוע שעבר, הנה חלפו שבועיים וחוסר תשובתו היא התשובה עבורי…והוא לא הראשון שמאכזב אותי בכזו צורה בשלושת השנים האחרונות.
חשתי כי מהלך החיים שלי נעצר וכל כולי הופך להיות פקעת של לחץ ואכזבות. הרגשתי שכבר איני אותו אבא לילדי הקטנים הזקוקים לי. פעם הייתי מתעניין בחמימות בכל פרט מחייהם ב'חיידר' ובין החברים, עוקב הייתי בערנות אחר הלימודים ולעיתים גם אחר המחברות. מאז שהעסק עם הגדול התחיל – שאר ילדי פרחו מזכרוני.
אט אט נסחפתי כולי אל הדאגה הגדולה: איך משדכים אותו? עם מי מדברים? איך ניתן לשפר את המצב? הרי אחריו אחים ואחיות ואנה אני בא, אין ישועה באופק. במהלך העבודה היה ראשי מונח בזה, גם במהלך העיתים שקבעתי לתורה. לאחר מכן נסחפו גם השבתות אל העניין, סעודות השבת שלי כבר חסרו את הטעם שהייתי מעניק להם.
בעיצומה של תקופה זו מצאתי את עצמי פעם יושב ליד נרות חנוכה לבדי. היה זה כשעה אחר הדלקת הנרות, כל הילדים הלכו לסבתא ואני נותרתי בבית עם עצמי. באותה שעה נגהה עלי סיעתא-דשמיא עילאית ממרום, התחלתי לדבר עם עצמי ולפקוח עיניים אל מצוקתי. באותה שעה אמרתי לעצמי: עד כאן. המערבולת שקעה ואני חוזר לעצמי. הוריד הקב"ה אל ביתי משענת איתנה של בטחון, מאז הכל יותר קל, נכון ליבי בטוח בה'.
בהסתיים סעודת השבת באותו שבוע, אחר שהקטנים כבר ישנו וחמשת הגדולים היו בבית, התחלתי ללבן את העניינים ולדבר גלויות. 'פתחנו את העניין', דיברנו על הנקודות דלהלן, פחות או יותר, ומאז חזרנו על הדברים בבית המוני פעמים.
אם ניתן לסכם את שיחותינו בבית, במהלך השנים האחרונות, הרי שהן מתבססות על שלוש נקודות עיקריות: גדי וההגה. האנטיביוטיקה. וחצי הכוס המלאה.
גדי וההגה
אחד מגדולי הדור זצ"ל רגיל היה לספר שראה פעם באוטובוס ילדון קטן היושב על הכסא ליד אביו הנהג. בידו גם אחז הגה, הגה מפלסטיק תקוע על מקל. צפצפה במרכזו, עיניו בשמשה הקידמית הגדולה שלפניו והוא מסובב את הגה הפלסטיק ימינה ושמאלה ומוביל את האוטובוס בהצלחה רבה.
כמובן שבשעת עצירה, הרי הוא "עושה ברקס" ומשמיע מבין שיניו "טסס…סס…" קולני של עצירה, מביט במראה וצועק: "דלת אחורית, לזוז משם". מישהו ברכב פרטי, שנסע מעט לפני האוטובוס, זכה לקיתון של רותחין מחלון האוטובוס: הילד השובב שירבב ראשו מן החלון וצעק לעברו: "היי, אינך רואה שאני כאן, כמעט התנגשנו…"
קשה היתה עבודתו במהלך הנסיעה, מידי פעם סימן מגוון תנועות בידיו לכל נהגי הכביש תוך צפירות צפצפה צורמות. היו רגעים שעל אף כל מאמציו להמשיך את הנסיעה – בעת עצירה ברמזור או עליית נוסעים – האוטובוס לא נע ולא זע.
ניסה ללחוץ כאן ושם, לקום ולהתיישב, להציץ בשעוני הפלסטיק שלפניו ולהחמיץ פנים, אך לא היתה תזוזה. כמעט כבר ירד להישכב תחת האוטובוס ולבדוק את הנעשה, אלא שעד מהרה הועילה איזו תנועה שעשה והאוטובוס החל נוסע. באופן כללי תנועותיו הועילו, האוטובוס נסע למישרין.
הנוסעים המשועשעים מול המראה, שמעו את ההסבר מפי האבא הנהג:
"דם של נהג זורם בעורקי הילד, הוגה בהקיץ וחוזה בחלומותיו על נהיגת אוטובוס תוך שליטה מלאה בחמישים הנוסעים ובכל הכבישים שתחתיו. בהצטרפו אלי לא היה מניח לי כל הנסיעה: 'טרטר' והתחנן לצפור ולסובב, ללחוץ ולאותת. לא היתה לי ברירה עד שהכנסתי לתא המטען את ההגה המאולתר הזה. בכל פעם שהוא עמי אני אומר לו: "גדי שב לידי, התנע את הרכב ועשה ככל שביכולתך להגיע בהקדם לתחנה הקרובה". גדי עושה את מלאכתו בהצטיינות, כראות עיניכם, ואני נוהג בשקט והכל בסדר".
הרב זצ"ל ראה באפיזודה זו מסר עמוק משמים, מאז שינן אותו הרבה פעמים באוזני שומעי-לקחו: "הקב"ה מנהיג את הכל, לנו הוא נותן הגה ואומר לנו: "נו, גדי, תוביל את האוטובוס". ואנו הילדים הקטנים, מזיעים קשה לקדם את העסק לעבר התחנה הקרובה. צרודים אנו ממאמץ, עייפים ותשושים, ומלמעלה כל הנוסעים צוחקים…"
מזונותינו קצובים לנו מראש השנה, ואנו מזיעים להרוויח אותם, משקיעים עוד שעתיים בכדי להרוויח יותר. רואים מישהו המסוגל לעכב לנו את הרווח וצועקים לו בגרון ניחר: "היי, אתה לא רואה שאני כאן? כמעט התנגשנו…". קטני דעת אנו מלדעת שאבא הוא הנהג ועלינו נגזר לעשות תנועות. לו היינו יודעים זאת, עושים היינו את התנועות אך לא היינו שוכחים שלא אנו המנהיגים.
"אתם יודעים?", גיליתי ליבי בפני ילדי הבוגרים, "זו לי תקופה ארוכה של שנתיים, מאז שאתה, יוסל'ה, התבגרת – שאני יושב עם ההגה ומסובב ומסובב, וצועק ורוטן ומזיע ומאותת. כל כולי תלוי הייתי בשדכן שהבטיח לסדר את העניין, רגזתי עליו עד להחריד כאשר דימיתי שהנה הוא עומד 'לסדר' אותי בעסק שלא חפצתי בו, הסתכסכתי איתו לאחר ששדכן אחר התייצב בפתח עם כמה הצעות נראות.
"יצאתי מעורי כאשר חשתי על בשרי את חוסר שכלם של אנשים, את חוסר ההתחשבות שלהם, את קטנות דעתם בבוראם לשדך את ילדיהם. טענתי כי זוהי בעיה חינוכית של ההורים ויש לעקור זאת מהשורש, כמעט כבר נפגשתי עם מנהלי בתי הספר בכדי לשפר את מערכת החינוך מיסודה. בקיצור, עשיתי ככל שביכולתי להזיז את האוטובוס, אך הוא לא זז. הבטתי בשעונים והחמצתי פנים, אך מאומה אינו עוזר.
"השבוע ליד נרות חנוכה", המשכתי לשוחח עם בוגרי, "פתאום חזרתי לעצמי, נכחתי לראות שהאוטובוס לא זז כי אבא הנהג לא מזיז אותו. אבא יתניע את העניינים מתי שיראה לנכון לעשות זאת, כל תנועותי לא יועילו, חבל על הכוחות.
"מהרגע שקלטתי את המסר הזה – עזבתי את ההגה, קמתי והתיישבתי על הספסלים, מעתה אני נותן לאבא לעשות הכל מבלי לעבוד, הפסקתי להנהיג, מעתה הריני מונהג. לא ארפא מההשתדלות שאני חייב לעשותה, אך אעשה אותה באור אחר לחלוטין".
"כלומר?" ביקשו בני להבין בדיוק את תוכניתי.
הבהרתי את עצמי: "כלומר שאם מישהו על הכביש עושה עוולות על חשבוני, אני מניח לנהג יתברך שמו לגעור בו. אם יש עצירה – איני מאשים את עצמי ולא את איש זולתי, כיון שאני יודע שאבא עצר. אם העסק יותנע – איני חייב עוד תודה לאף שדכן, כיון שאבא הוא זה שקידם את העסק. לכן גם לא אתאכזב כאשר השדכן יפסיק להופיע בשטח. בקיצור: לא אבטח עוד באנשים שאין להם תשועה. א-ל יעקב בעזרי, שברי על ה' אלוקי".
המר והמתוק בתרופות
הנקודה דלהלן מדוברת אצלנו הרבה מאוד, מאותו ליל שבת, והיא לנו ליסוד קבוע:
וכי בני אדם מבינים חשבונות שמים? וכי לנו יש מושג בנעשה עלי אדמות? איך מסוגל אדם להבין שבדירה אחת מתגוררים זוג שעדיין לא נפקדו בדבר ישועה, ומעבר לקיר שוקק בית עם עשרה ילדים? וכי לנו ניתנה יכולת להסביר מדוע חולה פלוני מבריא וזה השוכב במיטה לידו לא זוכה לכך? בכבשי דרחמנא למה לן? היא הנותנת אשר לא לנו הידיעה על מה ולמה השכן מלמעלה, בן גילי, רואה נכדים ואני עדיין לא חיתנתי את הראשון. איננו מבינים מאומה, אחת היא לנו: הידיעה שהכל מלמעלה, והכל לטובה.
כאשר אמא נותנת אנטיביוטיקה לילדה הגדול, מיילל הקטן שגם הוא רוצה. מסבירים לו שזה מסוכן עבורו, אך אותו לא מעניין מאומה: הכדור צבעוני ויפה, גם הוא מעוניין בו. מה עושים בכזה מקרה? נותנים לו לבכות, אך את הכדור אינו מקבל.
יש דברים שטובים עבור האחד ומסוכנים עבור השני. ואת זה הילד אינו קולט. יש שבעניים אינם מבינים שמה שטוב עבור השכן מלמעלה – מסוכן עבורם. לכן בוכים וצועקים: "אבא, גם אני רוצה". אך הקב"ה ברחמיו מניח להם לבכות, ומחביא מהם את מה שלא טוב עבורם.
גם קורה שהילד הקטן זקוק לקבל תרופה מרה, והוא ממאן בכל תוקף. מנסים לשדל אותו ולהסביר לו שזה טוב עבורו, שזה יקל עליו, אך הוא אינו רוצה. בכזה מקרה לא שואלים אותו וכופים עליו לקבל את מה שהוא חייב לקבל.
לעיתים היה נראה לי שהנה הקב"ה כבר מביא לי את הישועה. הכל התנהל למישרין: נפגשנו, דיברנו, סיכמנו, אפילו התיידדנו וחשבנו שזה סימן טוב משמים, ובבת אחת: עצירה פתאומית. תשובות לא ברורות מלמדות אותנו שהצד השני נסוג מהעניין. האכזבה הקשה ממררת את הימים והלילות, "ריבונו של עולם", עולה המצוקה השמימה, "אם זה לא זה, אז למה זה התחיל בכלל?…"
אבל האמונה עונה ברורות: זה מה שטוב היה עבור הנשמה, לעבור את האכזבה הזאת, לקבל את התרופה גם אם היא מרה. "את אשר יאהב ה' – יוכיח". אם מי שמרחם עלי לא היה עושה לי זאת, קל וחומר שהקב"ה המרחם עלי יותר מכל מרחם – לא היה עושה לי כך. ואם הוא יתברך כן גרם לי את כל זה – הרי זה רק מחמת רחמיו עלי. אם איני מבין הרי זה מחמת שילד קטן אני.
לסיכום: לא כל מה שנראה לי שזה טוב עבורי – הרי זה באמת טוב. לעומת זאת: לא כל מה שנראה לי שזה מר עבורי – הוא באמת מר. האם שמחליטה עבורי זה הקב"ה בכבודו וברחמיו: אם יש משהו שזה לא טוב – הוא יעכב את זה ממני באחת מאלפי האפשרויות שלו, על אף מחאותיי הטפשיות. אם יש משהו שכדאי לי לעבור את זה, לצורך תיקון נשמתי – הוא יעבירני בזה, על אף אי רצוני. יגיע יום שאני יודה לו על הכל.
***
תקופה לאחר אותה שיחה, הייתי עם בני הגדול בהר המנוחות, ביום היארצייט של חמי ז"ל.
בני היה מריר מאוד באותם ימים, ואני עמלתי להרגיעו. הלכנו בין מאות המצבות, נעצרתי ליד אחת מהן ואמרתי לו: "רואה אותו? יתכן שזה היה בחור מבוגר מאוד כאשר הוא התחתן. הוריו – אלה הקבורים לידו – כנראה התרוצצו כדבורים בחוסר מנוחה. צר היה להם ומר. עכשיו הכל כבר ברור להם, בשעה זו הכל ברור, למעלה רואים שהכל לטובה. כאשר עלתה נשמתם למרומים, סביר להניח כי ראו למפרע כמה הועילה עוגמת הנפש לזיכוך נשמתם".
בדרכנו הביתה דיבר בני במרירות רבה: "נו, מתי נפטרו אלה? תש"ט, תש"כ. קל לראות את הכל ממבט לאחור, אך ההווה כל כך קשה לפעמים". ריחמתי עליו בכל ליבי, וכי לי לא קשה? אך על אף הכל דיברתי בפי והדברים חדרו גם אל ליבי:
"אם אדם יודע במהלך הקושי שהכל לטובה – הרי שעצום השכר והזיכוך פי כמה. איך אומר רש"י במשלי: "גם יבואו עליך יסורים, יהיו חביבים עליך". כנאמר שם: "מוסר ה' בני אל תמאס, אל תקוץ בתוכחתו". כלומר, התוכחה והיסורים קיימים, לא שואלים אותנו לפני כן. אך אתה בני אל תמאס בהם, אל תקוץ בהם, קבלם באהבה, דע את המשך הכתוב שם: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח".
בני שיחיה מזכיר לי הרבה את אותה שיחה בהר המנוחות, טוען ששאב מכך הרבה מנוחה לחיי היום-יום הבלתי קלים שלו.
***
נכון להיום, עניין השידוכים עודנו יגע ומעוכב בביתי. יש תקופות שאין כלום באופק, לפעמים נראה שמשהו מתקדם, יש וכמעט מגיעים לידי החלטה, אך נכון לעכשיו, אין חדש. ברם, תודות לסיעתא-דשמיא שזכינו בה, הרי שכל מבטנו על העניין הינו אחד: לא אנו מעכבים ולא אנו מקדמים, הכל מלמעלה. שנית: איננו שוכחים מלהבהיר לעצמנו שהמצב הנוכחי של השנים הללו – טוב עבורנו. לו היו מעלים אותנו השמימה, אל מקום שהכל נהיר ובהיר, ושואלים אותנו – היינו בוחרים מרצון במצב הנוכחי. אין עבורנו משהו יותר טוב עכשיו, זולת לשבת ולחכות.
קשה? מאכזב? מדאיג? מבייש? אמת. אך בעיני מי? בעיני באי העולם הזה, שעולם הסתר הוא. מבט אחד למעלה מבהיר כי אין טוב מזה, הקב"ה בחר לנו את הכי טוב.
וכך כותב רבינו יונה (במשלי ג), קטע המומלץ לשינון עבור כל צר ומצוק:
"וידע כי הכל לטובתו, יותר מההצלחה בעושר ובשלווה. כי רצה ה' לזכותו ולנקותו מכל אשמה ועוון, ולהגדיל שכרו בעולם הגמול. הרי שלוות העולם הזה במה נחשבת? מהו האדם? צל עובר, סופו כלא היה אף אם היה חי אלף שנים. ברם, יפה שעה אחת של קורת רוח".
החיים שלנו לימדו אותנו שאין אנו יודעים מה טוב. גש לבחור ושאל אותו: "מה טוב?" וודאי יענה לך: "טוב למצוא זיווג מהר". אני מניח שאם תשאל את בני שאלה זו, יענה לך: "מה טוב? מה שהא-ל הטוב מחליט שזהו טוב". סילחו לי, אני חייב לומר כאן את המשפט המסיים של רבינו יונה, שיננתי אותו אלפי פעמים בשנים האחרונות: "אין אדם יודע מה טוב, ה' יתברך יודע בתקנתו ותועלתו, ומה טוב לו אם השלווה אם היסורים".
לא להתעלם ממה שיש
"בכל יום הקב"ה מלווה לי מיליון דולר", היה החסיד אומר. "חברי שילם למנתח עשרת אלפים דולר על ניתוח בעין ואני קמתי עם שתי עיניים בריאות. שמעתי על יהודי שרגליו השתתקו, לא עלינו, והוא מעסיק פיליפיני תמורת הון תועפות – והנה כל ההון הזה נמצא אצלי בכיס. רגלי בריאות ברוך ה'. הידיים, האוזניים, הפה, הזיכרון, הלב, המעיים – הכל ברוך ה' תקין, מיליון דולר אצלי, מיליון דולר!
בערב הקב"ה בודק ורואה שלא הייתי ראוי להלוואה הזו. נתון אני בסכנה ואולי מחר לא אקבל את המתנה שוב – אך למחרת, הקב"ה ברחמיו החליט שוב להעניק לי הלוואה. וכי איך לא אשמח?!
שאלתי פעם את בני השני, בן עשרים וחמש, עם שובו מהישיבה: "מה נשמע". הילד ענה לי: "ברוך ה'", 'עם האף למטה'. במילים אחרות: 'אבא מה יכול להיות 'נשמע' כאשר אתה בן עשרים וחמש, נותרת לבד בשיעור שלך, מעליך גיבנת של אח יקר…'
נצנץ בי רעיון באותו רגע: "רוצה לצאת היום לאיזה מקום?" שאלתי. "להיכן?" הסתקרן הבן. "לטייל קצת בין המיטות בהדסה עין כרם". "עבור מה?", בני חשב כי יצאתי מדעתי. "עבור מה? עבור שבני הבריא והשלם, התמיר הנאה והפיקח, בעל הרמ"ח ושס"ה החזקים והטובים – יענה "ברוך ה'" קצת יותר בשמחה…"
"מה יתאונן אדם חי…"
פלוני בעל משפחה מרובת ילדים, שהתגורר בדירת לחץ וחנוק היה בחובות עד צאוורו באין בידו פרוטה לפורטה – שיגר מכתב מצוקה לאדמו"ר הגאון הקדוש מליובאוויטש זיע"א, בו תינה את צרתו וכתב כי נדמה לו כי הוא וזוגתו אינם מחזיקים עוד מעמד.
זה היה תוכן המענה (של הרבי זצ"ל אל האיש):
"קראתי מכתבך, ולא הבנתי מילה וחצי מילה. מבין השורות הבנתי, כי יש לך אישה. הידעת כי יש המוכנים לשלם כל אשר להם עבור מציאת הזיווג? והנה זיכה אותך הקב"ה בזיווג מן המיטב ואתה מתלונן? שנית, "המשכתי ונוכחתי לקרוא כי יש לך ילדים, ולא אחד ולא שניים אלא בית מבורך בבנים ובנות. שומו שמים. וכי אינך יודע שיש הבוקעים רקיעים עבור שיהיה להם ילד אחד, ואתה מתהלך לך בין ברכת ה' ורוטן? אתמהה. שלישית, ממשיך אתה לספר כי נתברכת בקורת גג. יש לך מחסה מהגשם ומסתור מן החמה, בה בשעה שאלפים אחרים נודדים ואין להם היכן להניח ראשם.
"ובכן יהודי יקר, הרי נתברכת בכל טוב ומיטב, מלא אתה וגדוש בברכת ה', איככה תישא ראש לבקש עוד? אלא מאי? דוחק הפרנסה? צפיפות הבית ב"ה? הכר בחסדי הבורא שגמל עמך עד הנה, רק לאחר מכן קווה לחסדים נוספים".
לאחר שראיתי מכתב זה, שהאיר לי את החיים במשנה אורה, ביררתי אחר נמען המכתב ושמעתי כי אכן חסיד זה החל להיות שמח בעולמו, והתהפך עליו מאז הגלגל לטובה. סיפרתי סיפור זה לרבים אחרים. הרגשתי כי טמון כאן מסר עצום לכל אחד באשר הוא שם.
פעם נענה אחד וסיפר לי שאת הדברים האלה בדיוק שמע מבעל ה"בית ישראל" מגור זיע"א. גם הוא נכנס להתלונן על מצבו אשר היה, בלי מזון ומחיה, ב"ה זכה לאשה, וגם בבנים חמישה…לשמע הדברים התרומם ה"בית ישראל" זיע"א מכסאו וקרא בקול גדול: "איני מבין איך מסוגל אדם שהתברך באישה וילדים להתלונן?"
יצא הלה בחרדה, הפסיק מאז להתלונן, רק הודה על חלקו. אף הוא מעיד כי הכל הוטב ורווח לו.
אסור להתעלם ממה שיש, יש לשמוח ולהודות שוב ושוב. יש לשנן ולחזור ולהדגיש: אשרינו שיש לנו חיים. אשרינו שיש לנו את הכל. מה שחסר – הרי כבר אמרנו שגם זה טוב עבורנו. אם כן הכל טוב.
"למה יתאונן אדם חי" (לשון רש"י קידושין פ.) "למה יתרעם על הקורות הבאות עליו, אחר כל החסד שאני עושה עמו, נתתי לו חיים ולא הבאתי עליו מיתה. וכי גבר הוא על חטאיו? וכי לא חטא לי? וכי בצדקתו הוא חי?"
***
מעיד אני על עצמי קבל עם ועדה, במצבי הנוכחי אשר בעוונותי הרבים עדיין לא זכיתי להכניס אחד מצאצאי לחופה, כי טוב לי בחיים. אין לי תלונה ח"ו, יש לי הרבה מאוד בחיים וגם זה לא מגיע לי. מה שחסר לי? לו היו לי עיני-שמים – הייתי בוחר את זה לעצמי. נכון לעכשיו הקב"ה בחר לי את המצב הזה, ואני מסכים עימו.
אני עושה הרבה פעולות לשדך את צאצאי, כפי המצווה עלי, אך אני יודע שכל פעולותי אינן אלא גזירת מרום, אך מה שבאמת יועיל – זה רק ישועת ה'. אינני מרוגז על איש, אינני מסוכסך עם אף אדם. במקרים של אכזבות קשות המכים בי, אני מצטער מאוד אך לאחר יומיים הקב"ה חונן אותי בכוח התאוששות, כל פעם מחדש. ואז אני משנן, ביני לבין עצמי וביני לבין אנשי ביתי, כי הפעם האנטיביוטיקה היתה מרה מהרגיל, אך אין ספק שמישהו שמאוד מרחם עלינו האכיל אותנו בה.
לפני כמה חודשים היה לי מקרה, שכמעט 'סגרתי' שידוך. בכדי לתאר את העניין ההוא רק אומר שכבר רכשו בביתי זר פרחים. ליבי נמלא הודיה ותפילה לה'. לפתע, בבת אחת, העניין נעצר. הודיעו לי בטלפון שלבנתיים העניין יתעכב, עקב סיבה צדדית.
אני, הוותיק והרגיל, כבר הבנתי היטב את העניין. הגעתי בלילה הביתה, אווירה מדוכדכת קידמה את פני. בנותי חישבו כי תיערך הערב שמחה גדולה, והנה – הכל פרח כחלום יעוף. על אף השנים הרבות אך כזאת לא עברנו עוד.
בני שואל אותי בעייפות נפשית: "נו, אבא, מה אתה אומר?". שתקתי. מה היה לי לומר. חנוק בגרוני בכי גדול ומר. שתקתי כי כבר למדתי כי אלו הם החיים, ככה זה, לא הכל בא בקלות. אחר דקות של שקט הפטרתי לעברו את המילים "חסדי ה'". מישהו בבני הבית גיחך במרירות מן הצד: "יופי, אז בואו נכתוב ל'נפלאותיו לבני אדם'". מיד התקוממתי, נדלק בי רעיון, "ודאי. ודאי שזה 'נפלאותיו'. הכל טוב ונפלא. כך היה צריך להיות". אז נולד הרעיון לספר כאן את הסיפור הזה.
***
לעת שברוך ה' הרעיון מתבצע, אבקש להודות לה' יתברך על הכל, ובפרט שהעניק לי מטובו את מידת האמונה והבטחון. כאשר אני נזכר איך נראתה המערבולת של תחילת התקופה, אני יודע שלולי אותה הארה ממרום – הייתי היום, עם כל משפחתי, בבית משוגעים. חיי לא היו חיים.
עד מה עצום חסד ה' עלי, שפתח בפני את הרקיע והראה לי שהוא הנהג והמנהיג וממנו הכל, שהוא המרחם והכל לטובה. עד מה עצומה תודתי אליו שפתח לי עיניים לראות את כל הטוב שחננו אותי משמים, על אף מה שחסר. כך הרגיע לי ולביתי את החיים.
על כל זה אני מודה לו, וממנו אבקש שגם להבא הכל יהיה טוב, לנו ולכל ישראל עד עולם.
***
(הערה: כעבור זמן-מה, לאחר פרסום מאמרו של האב במדור "נפלאותיו לבני אדם", זכה האב לשדך את בנו בשעה טובה ומוצלחת, ובעת כזאת של שמחה, איחל מעומק ליבו, במענה האופייני ליהודים בעלי שמחה: "בעזרת ה' אצל כולכם בשמחות". בקרוב במהרה, אמן כן יהי רצון).
(מתוך: "נפלאותיו לבני אדם" מאת הרב ברוך לב).
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור